״למאה תימניות יהיו 900 נכדות ולמאה אוסטריות רק 33״

בשבועות האחרונים, שאלת החטיפה של תינוקות ממשפחות תימניות ומזרחיות נשארת על סדר היום. זו תפנית חיובית, שינוי לטובה, כי נדמה שעוד מעט ואפילו נוכל להאמין שאכן קרה כאן משהו כזה. המכשול בטיפול מוסדי וחברתי בסוגיה זו הוא השאלה, האמנם ניתן להעלות על הדעת ששליטיה של החברה החדשה ומנהיגיה המודרניים, אותם מדענים חברתיים, מעצבי מדיניות דמוגרפית, אפידמיולוגית, אנתרופולוגית ומרחבית, וכן אותם אנשי המעשה אשר ביצעו בפועל מדיניות זו, היו מסוגלים לאפשר "גניבת תינוקות"? חוסר אמונה לעצם האפשרות שדבר כזה יקרה בארץ ישראל הוא המחסום בפני ההכרה בחלק זה שבהיסטוריה שלנו. הצגת המקרה הישראלי בפרספקטיבה השוואתית לארצות אחרות, "נורמליות", תוך הרחקת העדות המקומית, יכולה להיות אסטרטגיה טובה להקטנה של המכשול התודעתי. כך, בחינת מקרים דומים של "ניכוס תינוקות" אשר אירעו בקולוניות הבריטיות של מתיישבים לבנים (colonies of white overseas settlers) כמו ניו זילנד, אוסטרליה וקנדה, וגם בארצות סקנדינביה או צרפת ושווייץ, כפי שמראות נעמה קטיעי ורותי אמיר במאמריהן, עשויה לאפשר קבלה ציבורית רחבה יותר.

הדיון בשאלת עצם האפשרות של פעולת החטיפה חשוב. מדוע? משום שהאפשרות לחשוב שתינוק של משפחה ממוצא מסוים ראוי שיימצא לו בית אצל משפחה מסוג אחר, תתקיים אם היא תתבסס על תפיסה עקרונית שתראה במעשה זה דבר שאינו בבחינת "גניבה". אחד היסודות הפרדיגמטיים של חשיבה כזאת, שתורגמו לפרקטיקות שונות בחברה הישראלית ובחברות מהגרים בעולם, הוא האֵאוּגֵנִיקָה. פרנסיס גלטון, בן דודו של דארווין ומורו של קארל פירסון, ניסח אידיאולוגיה מדעית זו בסוף המאה ה-19, ובמרכז הגדרתה הציב את האפשרות להשביח את תכונותיו של המין האנושי. מעשה ההשבחה אינו בא לידי ביטוי בהפריה מכוונת במבחנה של פרנקנשטיין או של בית החולים ״הדסה״, אלא בניסיונות לפתח מתודות מדעיות (סטטיסטיות בעיקר) ליצירת קשר בין מוצא חברתי, אתני או גזעי לבין הישגים, וכן בפיתוח רעיונות פוליטיים וחברתיים בעד השבחה של איכות המין האנושי. בבסיס רעיונות אלו עומדת ההבנה שישנם גזעים או מינים אנושיים איכותיים יותר מאחרים, ולכן נדרשת התערבות מדעית ומדיניות ציבורית אשר תהיה מכוונת להינדוס חברתי, לעיצוב דמותה של חברה תוך התייחסות למאזן הדמוגרפי שבין הכמותי לאיכותי.

המחקר ההיסטורי-חברתי של ישראל מביא דוגמאות רבות ללוגיקה אאוגנית זו, בעיקר בתחום הבריאות והאפידמיולוגיה. הטענה כאן איננה שלאלה שנשאו את התפישה ההאאוגנית, אותם מדענים שעמדו בצמתים מרכזיות של עיצב מדיניות ציבורית, היה קשר כלשהו לחטיפת תינוקות, אלא שיהיו מי שישתמשו בהבנה שקבוצות מסוימות באוכלוסייה איכותיות פחות מאחרות ולכן צריך לתקן אותן כדי להצדיק פשע כמו חטיפת תינוקות. המקרה אותו אביא כאן מדגים את הלוגיקה האאוגנית. מה שמיוחד בו אינו העמדות שבאות לידי ביטוי, אלא העיתוי שבו הן מבוטאות – עשר שנים לפני הגעתה של העלייה מארצות האסלאם לישראל.

במרכז הסיפור עומד פרופ' רוברטו בקי, דמוגרף שעלה מאיטליה הפאשיסטית ב-1938. בקי, שקיבל את פרס ישראל ב-1988, היה איש חזון וראה בעבודתו המדעית את המעשה הציוני האולטימטיבי.¹ הוא התחיל את דרכו בארץ כסטטיסטיקן ודמוגרף בבית החולים "הדסה" ובמחלקה לסטטיסטיקה של ממשלת המנדט. ב-1948 הקים את הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל במשרד ראש הממשלה, ובשנת 1960 את המועצה הישראלית לסטטיסטיקה. הוא היה הארכיטקט של שני מפקדים פורמטיביים לחברה הישראלית – המפקד הראשון נערך ב-1948 בשילוב עם רישום האוכלוסייה, וב-1967 ערך מפקד ורישום אוכלוסין בשטחים הכבושים. תפיסתו הדמוגרפית והפוליטית הלכה בד בבד עם זו של בן גוריון ולכן היה יד ימינו בכל מה שקשור למדיניות של ניהול אוכלוסין. הוא גם היה דמות אקדמית מרכזית: ב-1947 מונה לפרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית, ב-1953 היה בין מקימי בית ספר קפלן לכלכלה ולמדעי החברה, ובשנים 53׳-56׳ שימש כדיקן הראשון של הפקולטה. בשנים 59׳-60׳ כיהן כפרו-רקטור של האוניברסיטה העברית. פרטים אלו באים כדי לבסס את הטענה שבקי היה דמות מפתח בשנים הראשונות לקום המדינה ושעמדותיו, כמו גם הפרקטיקות הדמוגרפיות שלו, השתתפו בעיצוב האפיסטמולוגיה של החברה הישראלית.

בשנים שלפני קום המדינה השימוש בסטטיסטיקה דמוגרפית היה רב, הן על-ידי ממשל המנדט כדי לנקוט עמדה בסכסוך שבין שני הלאומים, והן על-ידי המוסדות הלאומיים והפוליטיים. באמצעות הייצוג הסטטיסטי ביססו אנשי היישוב את טענותיהם אודות הלגיטימיות של הקמת מדינה יהודית בפלשתינה-א"י בזירה הבינלאומית וכלפי ממשלת המנדט. במקביל לגישה זו, התפתחה גישה חדשה כלפי שימוש בסטטיסטיקה כדיסציפלינה מדעית – מייצוג מספרי, ככלי להשגת יעדים פוליטיים, לתכנון של מדיניות ממשלתית ולהתערבות באוכלוסייה על בסיס הידע הדמוגרפי. את הגישה החדשה הוביל בקי. הוא קרא לעסוק ב"דמוגרפיה פוליטית", פרקטיקה חדשה יחסית אשר לה נתן הקשר רחב יותר מעיסוק מצומצם ברישום אוכלוסין. הדמוגרפיה הפוליטית נתפסה ככלי מדעי חשוב לבינוי מדינת הלאום, משום שהוא עוסק בלב-לבו של הפרויקט הלאומי – במאזן הדמוגרפי.

הדיון בדמוגרפיה פוליטית התבסס על שלוש תמות:

1) חיזוק הלאום: כבר ב-1940 ניסה בקי להחדיר לתודעת הציבור וההנהגה הציונית את הסכנה הקיומית שבילודה ירודה של יהודים בפלשתינה-א"י. הוא ניסח קמפיין לעידוד "העלייה הפנימית" כלומר, עידוד הילודה. מבחינתו, הגירה חיצונית איננה פתרון למיעוט הילודה כי אם ריבוי טבעי בא"י. כמסקנה מחישובים הסתברותיים הוא טען שישנו "טיפוס" של אשה מזרחית אשר יולדת ילדים רבים יותר מהאשכנזית. 2) אפיון המזרחים: משום שהמזרחים הם קבוצה משמעותית לילודה, צריך להבין את טבעה ולאפיין את התנהגויותיה. ב-1940 נערך מפקד יהודי ירושלים וכבר שם בקי דן במזרחים כקטגוריה מובחנת. ב-1943 התחיל לעסוק בהגדרה סטטיסטית של הקטגוריה המזרחית באמצעות סקרים אפידמיולוגיים וסוציולוגיים. 3) שינוי המאזן הדמוגרפי הלאומי: במקביל לשני נושאים אלו, וביתר שאת לקראת 1946, בקי תיאר את הנטייה הטבעית של הפלסטינים להתרבות ואת הירידה בתמותה שחלה בקרבם בשנים האחרונות, וניבא שאם הנהגת היישוב לא תתכנן פעולה יזומה ולא תתערב, הפער המספרי שבינם לבין היהודים ילך ויגדל ככל שהשנים יחלפו – עד אשר היהודים יהפכו למיעוט זניח.

Against the Only Child Family: קמפיין לעידוד "הגירה פנימית"

יצירת מאזן דמוגרפי חיובי היה עניין קריטי לעתיד הישוב היהודי, ולכן בקי פעל בזירה הציבורית והפוליטית לפיתוח מדיניות לעידוד ילודה יהודית, וביצע מחקרים רבים כדי למצוא את קבוצת האמהות היהודיות עם שיעורי הלידה הגבוהים ביותר. למרות היותו דמוגרף יהודי ולמרות התעניינותו בכלל העם היהודי, הדגש בפעילותו הציבורית היה על כמות היהודים בארץ ישראל. כלומר, בעוד שמנהיגים ציוניים, בעיקר גרמנים, כמו ארתור רופין, שמו דגש על איכות הגזע של העם היהודי בהשפעת רעיונות האאוגניקה, בקי הדגיש דווקא את מדינת הלאום שכאן. את פעילותו להעלאת הנושא על סדר היום ניתן לתאר כמסע לכיבוש דעת הציבור, אשר התבטא ב-1943 בהרצאות בכל רחבי הארץ, ברדיו, בכתיבת מאמרים בעיתונות ופגישות עם מנהיגי היישוב. כמו בן הוא חבר אל הוועד הלאומי וכתב תזכירים רבים עם נתונים על ההתמעטות ההולכת וגוברת של יהודים בארץ ישראל. תזכירים אלו הופצו לאנשי מפתח ביישוב כדוחות שוטפים על פעולת הוועדה.

למרות שרעיון עידוד הילודה מזוהה בדיעבד בעיקר עם בן גוריון, בתחילת הקמפיין של בקי מנהיג תנועת הפועלים עדיין לא מתעניין בסוגיה זו. בקי נפגש איתו מספר פעמים וכותב אליו מזכרים עם נתוני ילודה. בן גוריון מבטיח לנסות לדון בשאלה הכללית של הילודה בוועד המנהל של הסוכנות, אך עדיין מסרב לדבר על כך בפומבי. ב-1943, באסיפה כללית של ועידת מפא״י הדנה במחסור בידיים עובדות בקיבוצים, מעלה בן גוריון נושא זה בעקבות נתונים שקיבל מבקי על הנטייה של חברי הקיבוצים לשיעור הלידות הנמוך ביותר ביישוב. הוא מזדעזע ויוצא בקריאה פומבית נגדה: מומחים סיפרו לי, הוא אומר בנאומו, שיש לנו בעיה של ילודה. לכן,

״כל זוג צריך לדעת ולהרגיש שכל זמן שלא מילאו נורמה זו [הבאת ילדים] לא מלאו חובה גדולה לעצמם, לחברה, לעם, לתנועה, ולחיים החדשים שאנחנו רוצים לברוא. לא תמיד נוכל להיעזר באמהות אחרות. לא נעשה את המעשה של אותו הקפיטליסט הזולל, ששכר לו קיבה של קבצן לעכל את המעדנים שהוא יזלול בלי הרף. ולא נשכור או נגייס אימהות אחרות שיגדלו ילדים בצער על מנת שיבואו אלינו לעקור את תפוחי האדמה מישובים אחרים״.

מעניין שבן גוריון אינו משתמש כלל במושג אמא מזרחית אלא 'אמהות אחרות'. התפיסה אודות הרחם המזרחית כרחם הלאומית אינה זו של בן גוריון, אלא של בקי. הוא זה שמציע את הקשר בן אמהות מזרחיות וכושר ילודה כמשאב לאומי. בן גוריון מתנגד לגישה זו, כפי שרואים בקטע זה. מבחינתו, האם המזרחית לא יכולה להיות פיתרון לבעיית הילודה המועטה ביישוב: "לא נגייס אמהות אחרות שיגדלו ילדים בצער…". אמנם נאומו של בן גוריון עורר התעניינות רבה, אולם הוא הרחיק עצמו מהנושא ונמנע מלטפל באופן שוטף בבעיית הילודה בכלל האוכלוסייה. לאחר שבקי המשיך להכות בעניין, החליטה מחלקת הבריאות של הוועד הלאומי לקחת על עצמה את חקירת השאלה של הילודה ביישוב, בניצוחו.

בנוסף לעניין ולמודעות שבקי עורר כלפי הנושא, הוא גם פעל למסד רגולציות לעידוד ילודה במוסדות הלאומיים לטובת רווחתן של המשפחות מרובות הילדים ויצר תוכנית שכללה הקמה של קופה מרכזית לתשלום למשפחות עם ילדים רבים, קרן ביטוח לאומית. בתוכנית זו הוא מציע מספר הצעות לעיצוב "משטר ילודה" מעבר לפעולות הסברה: משכורות דיפרנציאליות למשפחות מרובות ילדים; הקלות בהרשמה לשיכון, בשכר לימוד של הילדים; זכות קדימה בהלוואות ובהתיישבות; הקמת קרן יולדות לאומית ובתי נופש ליולדות; הרחבת הרשת של מוסדות ילדים; יצירת חצאי משרות לאמהות עובדות; מלחמה בהפלה מלאכותית; ולבסוף, הקמת קרן ביטוח אשר תמומן על-ידי העובד, המעביד והמוסדות הלאומיים ואשר תיתן קצבאות חודשיות לכל ילד נוסף שייוולד. תוכנית זו קורמת עור וגידים כבר ב-1942 אבל היא נכתבת שוב ושוב, לאישים שונים, כל פעם בצורה מעט שונה ובאינטראקציה עם נושאים אחרים.

עד 1944, אם כן, עיקר תשומת לבו של בקי היה בריבוי אוכלוסין בתוך הטריטוריה של פלשתינה-א"י. מחקריו התבססו על 27,000 כרטיסי לידות ומיתות של האוכלוסייה היהודית בירושלים בשנים 38׳-39׳, נתונים על היישוב בשנים 38׳-40׳ ועל הערבים החל מ-1940, ועל מפקד של מוסדות החינוך שנערך ב-1943. מחקריו במחצית השנייה של שנות ה-40, אשר יעסקו בסיווג שיטתי של המזרחים כקבוצה בעלת קוהרנטיות פנימית מבחינה חברתית, נבעו מאותו להט לחקור את פוטנציאל הילודה של כל "עדה" וליזום מדיניות שתעודד את הגברת הילודה.

ה"מזרחי" – ביוגרפיה של אובייקט סטטיסטי

במחקריו ובפעילותו הציבורית פעל בקי על מנת ״למדֵע" את הקטגוריה "מזרחי" מקטגוריה פופולרית לקטגוריה של אתניות יהודית, משתנה מחקרי בלתי תלוי, סטטיסטי. מחקרו המוקדם ביותר בו הוא משתמש באבחנה בינארית של מזרחים/אשכנזים נערך ב-1942 ונקודת המוצא שלו היא מיעוט הילודה – כאשר המשפחות המזרחיות תורמות להקטנת ה"גירעון הדמוגרפי". בד בבד עוברת כחוט השני הטענה שרק חקירה סיסטמטית של היבטים דמוגרפיים, בריאותיים, חינוכיים, ומוסריים תוכל להסביר את אי-השתלבותן של הקהילות המזרחיות בישוב היהודי:

"כדי לעמוד על התכונות האמיתיות של יישובנו עלינו לעזוב לגמרי את הדרך של מדידת הריבוי הטבעי על 1,000 תושבים ולפנות לדרכים של הדמוגרפיה החדישה. ניסינו איפוא לבנות תבניות תיאורטיות המאפשרות למדוד את השכיחות של הנישואין, הילודה והתמותה של אוכלוסיה מסוימת… הקושי להבין את התמונה הדמוגרפית של היישוב נעוצה בעובדה כי ישובנו מהווה [לכאורה] יחידה חד גונית, אורגנית ומגובשת מנקודת השקפה דימוגרפית, [בשעה שבפועל הוא] צרוף של קבוצות אוכלוסיה רבות ושונות המייצגות את כל הגולות, [גלויות], ואת כל דרגות ההתפתחות הסוציולוגית של העם היהודי במאות השנים האחרונות… כתוצאה מתופעה זו עלולים תכופות הממוצעים הדמוגרפיים ליישוב כולו יותר להסתיר מאשר להסביר את התהליכים הדמוגרפיים האמיתיים, ולעתים הם מהווים מספרים פיקטיביים בלבד."

בקי מאפיין את השלב הדמוגרפי של המזרחים לכזה שדומה לאירופאים בשנים שלאחר המאה ה-18 – מאחר שנמצא שלמשפחות המזרחיות ריבוי ילדים, היגיינה סבירה ועל כן, התמעטות התמותה. הוא בוחן גורמים שונים שיכולים ליצור שוני סטטיסטי בין הקבוצות – משתנים כמו מוצא ועדה, מצב סוציאלי, צורת התיישבות, השקפה דתית ומקום מגורים. כל אחד מהמשתנים הללו נבחן כמשתנה בלתי תלוי ומסקנתו של בקי היא שהמשתנה "עדה", כמסמן ארץ מוצא, הוא המשתנה הבלתי תלוי החזק ביותר לניבוי חוקיות חברתית בקרב המזרחים ולשונותם מהאשכנזים.

באמצעות הרטוריקה שהיתה אופיינית באמצע המאה ה-19, בקי מנסה לשכנע את מנהיגי היישוב בצורך לחשוב על המזרחים בישראל על פי עקרונות סטטיסטיים. כך הוא כותב בתזכיר שממוען לבן-גוריון, שרתוק, א. כצנלסון, וחיים וייצמן באוקטובר 1944:

״העמדה היפה באופן תיאורטי כי 'כולנו יהודים ואין אנו מכירים בקיום עדות', אשר הביאה אותנו לארגן… את פעולתנו הסוציאלית, הכלכלית, החינוכית וכו', לפי סטנדרטים אחידים לבני כל העדות, פירושה למעשה במקרים רבים: הזנחת הצרכים האמיתיים של העדות האלה או הכנסת בני עדות המזרח לדרכים שאינן הולמות את טבעם האמיתי. תוצאות העמדה הזאת עלולות לגרום בעתיד נזקים לא מועטים (גם בהתחשב בזה כי הנוער המזרחי יהווה חלק ניכר בתוך הנוער שלנו ופרצופו יקבע במידה לא קטנה את פרצוף הישוב כולו בעתיד)״.

לאחר שהוא מצדיק את עצם החקירה הדיפרנציאלית של קבוצות בתוך היישוב, כלומר מערער לכאורה על הציווי הציוני המורה להתייחס אל כל האומה כיחידה אחת, הוא ממשיך ומסביר מדוע יש היגיון מדעי בקיבוץ עדות המזרח לקבוצה אחת, ומציע שהטיפול יעשה על ידי משרד אחד שיוקם לצד המוסדות הלאומיים, ולא ממשרדים שונים שיטפלו באופן חלקי בבעיות העדות. בהרצאה שנשא ב-1944 לפני גינקולוגים, הוא פורש את שיטתו הסטטיסטית לאפיון האוכלוסייה ומפרט את הלוגיקה שעומדת בבסיס החלוקה העדתית שהוא עושה. מנחות אותו שלוש שאלות: כמה ילדים יולדת האשה העברית בא"י? מהן תוצאות הנוהג בילודה? מהי הסבירות של הגדלת הילודה? האשה העברית בארץ ישראל היא ישות תיאורטית, מופשטת בלבד. בעבודה זו הוא מגיע למסקנה שישנם שלושה טיפוסים של האשה העברייה – אסייתית, ארץ ישראלית ואירופאית. כאן בקי מעלה מושג חדש – הוא מאפיין את קבוצות המוצא השונות בהשוואה למאפייני ה"משפחה הממוצעת", מושג אשר אותו הוא מקביל למושג "האדם הממוצע".

בזמן פעולתו של בקי ואף לפניו היו חלוקות אתניות שונות, חלקן מבוססות על החלוקה הבינארית וחלקן שימשו אלטרנטיבה לחלוקה שבין אסיה-אפריקה לבין אירופה-אמריקה. בקי עצמו אינו קונסיסטנטי לאורך השנים. ב-1940 הוא מיין את אוכלוסיית היהודים לפי שלוש קבוצות "טבעיות" והומוגניות: הראשונה – ארצות אירופה; השנייה – הספרדית, והיא כללה את ארצות אגן הים התיכון (כולל איטליה); השלישית כללה את כל השאר – "ארצות מיושבות על-ידי בני עדות המזרח". לקטגוריה השלישית אין הנמקה גיאוגרפית. ב-1942 הוא מזהה את הספרדים עם האשכנזים בדפוסיהם החברתיים. יחד עם זאת, החלוקה הבינארית היתה בשימוש עממי פופולרי ומגולמת היטב בשיח הרפואי כפי שמראה עבודתה של דפנה הירש.

בשנת 1939, למשל, יצא לאור הפרסום ״עשרים שנות שירות רפואי בארץ-ישראל 1918-1938״ לכבוד פתיחת המרכז הרפואי של ״הדסה״ והאוניברסיטה, ובו כותב ד"ר ח' יסקי על חלוקת שירות הרפואה הציבורית בין המזרחים והאשכנזים, על ההבדלים הבולטים בין התינוקות המזרחים והאשכנזים ביחס לבריאותם, והפוריות הגבוהה יותר של הנשים המזרחיות. חלק מהנתונים על החולים בספר זה הם לפי חלוקת המשנה "אשכנזים", "ספרדים", תימנים", ו"מזרחיים אחרים" ביחס לשנים 29׳-30׳. כלומר, קטגורית המשנה "מזרחיים אחרים" הופעלה ב״הדסה״ שנים רבות לפני בואו של בקי ארצה. הפרסומים הרשמיים של ממשלת המנדט אף הם התייחסו אל דת וגזע, בחלק מהמקרים. אולם, החשיבות בסיפור זה הוא תהליך ה"מידוע" של הקטגוריה והפיכתה מקטגוריה פופולרית לקטגוריה סטטיסטית, אשר תהפוך לקטגוריה האתנית הרשמית של מדינת ישראל. מיסוד הקטגוריה הופך את ה"מזרחי" לאובייקט קוהרנטי שבאמצעותו ניתן למדוד את המציאות החברתית מבלי להצדיק את השימוש בקטגוריה הזו שוב ושוב.

בקי מודע לצו האידיאולוגי של הציונות לא להדגיש את החלוקה הפנימית בתוך העם היהודי, ובכל זאת הוא מנסה לשכנע בנחיצות הלמידה הדמוגרפית את ה"עדות". למרות שעמדה זו איננה מקובלת עדיין ביישוב היא נופלת על אוזניים קשובות. בתקופה המדוברת ההגירה היתה בעיקר מארצות אירופה – כ-89% מכלל המהגרים בין השנים 19׳-48׳, ורק 10.4% היו מארצות אסיה אפריקה.  מדוע, אם כן, החל מ-1944 בקי מתרכז באפיון המזרחים כקטגוריה חברתית רחבה בעלת הומוגניות פנימיים? היו אלה ימים שהמנהיגות הפוליטית ניסתה לחשוב כיצד להביא עולים יהודים לפלשתינה-א"י כדי להפר את המאזן הדמוגרפי השלילי עם הפלסטינים. ועדת התיכון שהחלה את פעולתה ב-1943 דנה בהבאת עולים מאירופה. ב-1944, כאשר החלו להבין את תוצאותיה של מלחמת העולם השנייה, העלו תוכנית אלטרנטיבית של הבאת מליון עולים מארצות האיסלאם. בקי היה חלק מוועדה זו, שבראשה עמד בן גוריון. ההרכב העתידי של החברה בישראל יהיה מבוסס על אותם מיליון עולים המתוכננים להגיע, ולכן אפיונם עוד טרם בואם מאפשר תכנון של מדיניות חברתית כדי להיערך לבעיות עתידיות.

״אצל הקורדים והספרדים״

בשנת 1944 חל שינוי כללי בגישתו של בקי והדגש מתפישת המזרחים כעתודת ילודה עובר אל ההתבוננות בהם כבעיה כלכלית וחינוכית. הוא מפרסם ספר עם גורביץ וגרץ שבו הוא דן, בין היתר, בגורמים לשונות בין הקבוצות, וגם כאן הוא מדגיש שעדה ומוצא הינם המשתנים הכי מובחנים. מאוחר יותר הוא עורך ניתוח סוציולוגי (שטיפוסי למחקרים שהיו אופייניים כ-20 שנה מאוחר יותר), המתאר את כישלון המשפחה המזרחית כסוכן סוציאליזציה לדור הצעיר, כישלונה הכלכלי וחוסר התאמתה התעסוקתית למבנה המודרני של היישוב. יתרה מזאת, כדי לפתור את "מצב העוני וההתנוונות המתחדשים מדור לדור", כותב בקי ב-1946, יש לערוך חקירה סוציאלית-היגיינית וסוציאלית סטטיסטית של עדות המזרח, ולתארם לפי המשתנים הבאים: מספרם, חלוקה גיאוגרפית, הרכב לפי מין, גיל ומקצוע, מבנה כלכלי של המשפחה, רמת החיים הכוללת תזונה, שיכון, הלבשה. כל אלה הם המשתנים הרלוונטיים לחקר ה"מזרחי" כקבוצה מובחנת והם מועלים בפעם הראשונה כחקירה סוציולוגית רחבה ומקיפה תחומים רבים של מהות הקטגוריה "מזרחי".

הקטע הבא שכתב ב-1947 הינו דוגמה מרתקת לאופן שבו החקירה הסטטיסטית כוננה את ה"מזרחי" כקטגוריה חברתית ותרבותית רחבה וקוהרנטית עוד לפני ההגירה של שנות ה-50, וכהכנה לקראת קליטתם של מיליון עולים מזרחים:

״לפני כמה שנים, בזמן שהילודה הייתה ירודה ביותר ביישובנו, ניסיתי לעשות אי אלו חישובים בנדון זה. למשל, חישבתי מה התוצאות הדמוגרפיות שיש לחכות מהריבוי הטבעי בין קבוצות קיצוניות מהסוג המזרחי והאשכנזי. אם אנחנו משווים למשל נשים אוסטריות עם נשים תימניות אנו מקבלים את התוצאות הבאות: למאה אמהות אוסטריות תהיינה 60 בנות אשר תתפוסנה את מקומן…. למאה אמהות תימניות תהיינה 300 בנות אשר תתפוסנה את מקומן בדור הבא. אפשר לחשב כאן מה תהיינה התוצאות של הדבר הזה כאשר נגיע לדור של הנכדות. למאה נשים תימניות תהיינה 900 נכדות ולמאה נשים אוסטריות תהיינה רק 33 נכדות. כמובן, אלה קבוצות קיצוניות״.

החישובים שעורך בקי, בשם מדע הסטטיסטיקה, מבטיחים ידיעה ודאית יותר של ההרכב האתני הנוכחי, ובעיקר זה שייווצר בעוד מספר דורות. במובן זה, הסטטיסטיקה מספקת הגדרה ברורה של התכונות הטבעיות של כל קבוצה, ולכן גם תחושה של שליטה. אבל הקבוצה האוסטרית איננה הופכת למושא מחקר סטטיסטי בעוד שהתימנית, הפרסית או הכורדית כן. הדוגמא הבאה ממחישה טענה זו היטב:

״בעוד שאצל האשכנזים לכל בן אדם בממוצע ישנה מיטה, אצל הקורדים והספרדים ישנה מיטה אחת לכל 2.5 בממוצע. חלונות, אצל האשכנזים אנחנו מוצאים באופן ממוצע בערך חלון אחד לבן-אדם, אצל הפרסים והקורדים חלון אחד לארבעה בני אדם… ניקיון טוב 54% אצל הספרדים; 98% אצל האשכנזים״.

אין ספק שזהו ביטוי צרוף של חשיבה אאוגנית, דבר שלא היה נדיר בימים ההם. אולם מה שחשוב, לטעמי, בקטע זה (ועל כן אני מרבה לצטט אותו), הוא יצירת המזרחי כמראה השחורה של האשכנזי. כי אין לטעות, האובייקט שנמדד אינו מציג תמונה מגוונת ומשתנה. ההשוואה של קבוצת המזרחים עם האשכנזים אינה הופכת, במקרה זה, את האשכנזים לקבוצה נחקרת. היא באה רק לצורך יצירת היחס שבין השולי לנורמלי. זיהוי ה"מאפיינים" של המזרחים יוצר מרחק בין שתי הקבוצות, מרחק שמבודד את המזרחיות כמושא חקירתה של הסטטיסטיקה. אם כן המזרחי הוא ברירת המחדל בסטטיסטיקה הישראלית כבר בימים שלפני הקמת המדינה, ולפני ההגירה ההמונית מארצות ערב. מדידת המזרחיים משמשת כמדידה של הטעויות או הסטיות מהערך האמיתי שמבוטא על-ידי מאפייני האשכנזים.

מדידה זו מבוססת על החשיבה הכמותית אותה החל לפתח קיטלה הבלגי באמצע המאה ה-19 באירופה המערבית. זוהי תחילתו של מדע החברה. השימוש במתודות סטטיסטיות אפשר את גילוי הקשר שבין היגיינה ותמותה או מצב כלכלי ופשיעה. באמצעות גילוי החוקים הסטטיסטיים שמכוונים את התנאים תחתם צומחות תופעות חברתיות כמו פשיעה ומחלות, רוכש הדמוגרף כלי שמאפשר התערבות לשם שיפור. ואכן, הרפורמיסטים האנגלים של אותה תקופה היו מעורבים בפעולות לשיפור מצב החברה, פעולות שלעתים קרובות היו מבוססות על גישה פטרונית שמנמיכה את המעמדות החלשים אותם הם באו לתקן.

ובמקרה שלנו? יהיה זה מעשה נמהר להסיק מהמאמר שרוברטו בקי האיש היה בעד חטיפת תינוקות או שהיה "גזען" במונחי התקופה שלנו. אינני טוענת זאת כלל וכלל. מטרת המאמר היא להביא את רוח שנות ה-40 של המאה הקודמת, עשר שנים לפני העלייה ההמונית מתימן וארצות איסלאם אחרות, רוח שהיו לה מרכיבים אאוגניים מובהקים. היתה זו תפישה רווחת שהכשירה והצדיקה פעולות של תיקון וקימום של קבוצות חברתיות חלשות, לא רק בישראל אלא במקומות רבים בעולם. לכן, לא ניתן למצוא במאמר זה את האקדח המעשן אותו מחפשים רבים כל כך; אבל כן אפשר להבין כיצד אנשים אחרים, המחזיקים בעמדות דומות, יוכלו למצוא בהן הצדקה למעשים לא הומניים.

דר' ענת לייבלר מלמדת בתוכנית הבינתחומית ללימודי מדע, טכנולוגיה וחברה, בבר אילן. מחקרה עוסק בהיסטוריה וסוציולוגיה של פרקטיקות דמוגרפיות וסטטיסטיות באמצעותן המדינה ממיינת, מסווגת ואף עוקבת אחר אזרחים.

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן

—

¹ ההפניות הארכיוניות והביבליוגרפיות של המאמר ניתנות לאיתור במאמרי אשר מופיעים באתר:

https://biu.academia.eduAnatLeibler