סתמנו את בורות המים: בקעת הירדן צמאה

יום חמישי, חמש וחצי בבוקר, ארבעה פעילי תעאיוש יוצאים מירושלים לכיוון בקעת הירדן, ועוד ארבעה מתל אביב. שני פעילים יורדים במקחול, ישוב פלסטיני קטן שהיה פעם גדול הרבה יותר, ומלווים רועה צאן במהלך כל הבוקר. השישה האחרים ממשיכים לפגוש את אבו סאכר באל-חדידיה.

מזה מספר חודשים פועל תעאיוש בבקעת הירדן, בניסיון לעזור לקהילות המקומיות בעמידתן מול כוחות הכיבוש. אולי הגענו מאוחר מדי, משום שכ-85% מהתושבים באזור אל-חדידיה כבר עזבו את בתיהם. ישראל משתמשת באמצעי פשוט ואכזרי: מניעת מים. המים המעטים מגיעים במיכליות קטנות והם יקרים מאד – פי 5 ויותר מעלות המים למשק בית בישראל ופי 10 ויותר מהעלות למתנחלים חקלאי הבקעה. התושבים הפלסטינים התפרנסו בעבר מחקלאות, והשטח היה מיושב בצפיפות יחסית. ניתן עדיין לראות שרידי יישובים נטושים הנמצאים בלב שטחי אש רחבי ידיים, אמצעי נוסף לדחיקת האוכלוסייה המקומית ממקום מושבה. מים לא חסרו לפני הכיבוש הישראלי: במקום יש מעיינות רבים, כאשר סביב כל נקודת יישוב נטוש יש עשרות בורות מים. אולם משנות ה-70 החלה חברת מקורות לשאוב את מי המעיינות, ואילו את בורות המים סתם הצבא בסלעים ואדמה.

החום עולה, בהמשך היום הטמפרטורה תגיע ל-40 מעלות, מפעם לפעם יש לנו מזל בצורת בריזה חמימה וענן קטן המכסה את פני השמש. פשוט תענוג. אין מזגנים או מאווררים, הכפר הקטן לא מחובר לרשת החשמל, לרשת המים, לרשת הביוב או לכל רשת אחרת. מכיוון שהפך להיות כלוא בתוך שטח אש, על כל מבניו/אוהליו יש צווי הריסה, וההריסות מסביב מספרות שהמינהל האזרחי כבר ביקר כאן.

לא רחוק מאיתנו מנקים פועלים פלסטינים בור מים. הניקיון יסתיים ולאחריו יבוא שלב הטיוח עד שלבסוף יהיה הבור מוכן לקליטת מים מחדש. זוהי עבודה פיזית קשה. תעאיוש עשו זאת במשך שנים בדרום הר חברון: הצבא ומתנחלים היו הורסים בורות, לעתים שופכים סולר למים, ופלסטינים ופעילי תעאיוש היו חוזרים ומנקים. בשנים האחרונות אנו עדים לירידה דרמטית בנזקים לבורות מים. האם נצליח גם בבקעת הירדן?

אנחנו מתקבלים בברכה אצל אבו סאכר, יושבים ומקשיבים לדבריו. הוא מדבר על יותר מ-40 שנה של התעללות באוכלוסייה הפלסטינית המקומית, כאשר הנושא המרכזי הוא המים. אחד מבניו מגיש לנו תה. בבקעה שותים גם בתקופת הראמדן, החום כבד מנשוא, אבל אבו סאכר חילוני, הוא לא עושה חשבון לאף אחד וגם לא לישראל. בחודשים האחרונים הוא הקים קו מים לאורך קילומטרים רבים – ישראל לא רוצה לתת לו מים, אז הוא התחבר למקור מים ברשות הפלסטינית.

אנחנו פה לכבוד החיבור האחרון  של הקו. יום קודם בזמן העבודות הגיע הצבא ופשוט חטף את אחד מילדיו של אבו סאכר. הילד שוחרר רק כמה שעות מאוחר יותר. עוד לפני שמגיע הצינור אנו יוצאים לסיור אל גבעה ליד ההתנחלות חמדת. בראש הגבעה היה בעבר יישוב פלסטיני, מסביבו ספרנו כ-12 בורות מים, רובם מלאים בסלעים ואדמה.

לאחר כמה שעות מגיע הצינור. יוצאים לשדה, מרחק עשרות מטרים מהמאהל, מחברים את הצינור ומניחים אותו עד מבנה השירותים שהעמיד במקום האיחוד האירופי. עדיין אין מים זורמים, אבל יש שעון מים שמראה 00000. אנחנו מודעים לכך שהצבא צופה בכל הפעילות, על אנטנות במרחק שלושה קילומטר מהמקום מותקנות מצלמות שעוקבות אחר המתרחש באזור 24/7. שני ג'יפים צבאיים מופיעים חצי שעה אחר כך, הקצין טוען שעבדנו בניגוד לצו שטח צבאי סגור שיש במקום, אך לא מציג לנו שום צו. עוד רכבים מגיעים, הפעם פעילי ארגוני סיוע בינלאומיים. אחרי שעתיים הצבא עוזב, סביר שיחזרו כאשר לא נהיה שם.

כבר מאוחר, ועלינו להגיע לכפר עקבה ולהיפגש עם ראש המועצה חאג’ סמי. כפר יפהפה הממוקם בהרים, מאורגן למופת. תושבי הכפר הכינו תשתית צנרת להבאת מים זורמים לבתים, אך המינהל האזרחי מסרב לחבר אותם – תיגשו לבג״ץ, הם מציעים, תהליך שלוקח כעשור. בינתיים, האופציה היחידה היא להביא מיכליות ולמלא את בור המים המרכזי של הכפר במים.