ברקזיט: אם יש תקווה, היא ביום שאחרי

קל לקרוא את הברקזיט כמבשר שחורות לאלו שעודם מאמינים באירופה, אך הוא מביא עמו גם הזדמנויות חדשות, דווקא בעקבות המשבר, לחזק את הכוחות הדמוקרטיים ביבשת

אמיר פז-פוקס ניתח כאן בעקבות הברקזיט מספר סוגיות חשובות ומעניינות כמו כלכלה, הגירה ועצמאות/דמוקרטיה בהקשר האירופי. זה מאמר מעניין ורלוונטי לכל מי שמתעניין במשבר הכלכלי הגלובלי ובשיח ביקורתי על ההגמוניה הניאוליברלית, וכמובן – למי שחיה באירופה והיא אזרחית היבשת כמוני. עם זאת, אני מבקשת לאתגר כמה מהנחות היסוד במאמר ולהצביע על כמה נקודות עיוורון. בפתח הדברים, אינני רואה רק שחורות בעקבות מצב חוסר הודאות וחוסר הידיעה בנוגע לשאלה לאן דברים יתפתחו ביבשת אירופה.

אני רואה בברקזיט גם חלון הזדמנויות לשינוי חיובי, אם כי יותר סביר שיקרה מה שצופה אטיין בליבר: שגם אם אנגליה פורמלית תהיה ״בחוץ״, בפועל היא תישאר חלק אינטרגלי מה- EU-rope בעתיד הנראה לעין, וכך ינצל איכשהו הסטטוס קוו לעת עתה. אני משתמשת בביטוי EU-rope שמשתמשים בו צ׳ארלס הלר ואחרים על מנת לסמן את הפרויקט האירופי כולו, גם של האיחוד הפוליטי וגם של היורו זון במתכונתו הנוכחית. ראוי להבהיר שאני באופן חד-משמעי רואה את עצמי כחלק ממחנה ״פרו-אירופה״, אבל אינני מאמינה שאפשר או שצריך למנוע את תהליך ההתפרקות ה-EU-rope. אודה מראש שהמושג הזה בו אני משתמשת הוא ״קאצ׳ אול״ ולכן מראש חוטא לתופעה מורכבת ומרובת סתירות, שיש בה מן הסתם גם צדדים פרוגרסיביים ותוכן ליברלי מתון; אך הוא משמש אותי כדי להצביע על המכלול כתופעה משטרית אותה המשברים האחרונים, במיוחד לאור ההתנהלות עם יוון, חשפו דווקא כאיום החמור ביותר על ההיסטוריה הדמוקרטית ביבשת.

אני סבורה שבתנאים שיווצרו, אם וכאשר תתרחש קריסה של ה-EU-rope במתכונתו הנוכחית, תתחזק החברה האזרחית בעלת האוריינטציה הפרו-אירופאית באופן משמעותי, וזה יאפשר מהלך היסטורי של דמוקרטיזציה. כל חזרה לסטטוס קוו תמשיך לחסום או לעכב את גיבושו של חזון קונטיננטלי פרוגרסיבי חדש. לי ברור שהטענה של חלק מתומכי העזיבה נכונה, והיא שמהותו ואופן התנהלותו של האיחוד האירופי בכל המשברים האחרונים (במיוחד משבר יוון), ולא רק ה״טעות״ או ה״יהירות״ הבלתי נתפסת של קמרון – הן שהביאו עלינו את ברקזיט והן שתהפוך את ה״קריסה״ (implosion) לבלתי נמנעת. כדי להבין זאת יותר לעומק כדאי להתייחס שוב לשלוש הסוגיות החשובות שבהן מטפל מאמרו של אמיר פז-פוקס.

כלכלה: להתנער מהניאו-ליברליזם של האיחוד

אני נסמכת כאן, כמו כולם, לא על מומחיותי בתחום אלא על קומון-סנס אזרחי. הדיווחים והפרשנויות שניבאו משבר כלכלי לאנגליה בעקבות הברקזיט אכן מתממשים או ״מתגבשים״, כפי שהודיע מרק קרני שעומד בראש הבנק המרכזי באנגליה. פז-פוקס טוען שאת זה ״הישארות״ היתה יכולה למנוע. יכול להיות, אך זוהי טענה ספקולטיבית, שאיננה נסמכת על עובדות וכמובן מסירה את האחריות לחלוטין מההתנהלות של בעלי ההון ש״בורחים״, ומפילה אותה על קורבנותיהם. תומכי ההישארות נוטים גם הם להאשים את הימין הפופוליסטי שתמך בעזיבה בהיעדר תוכנית כלכלית (no exit plan). אך השאלה הזאת צריכה להיות מופנית קודם כל אליהם: מהי התוכנית הכלכלית של התומכים בהשארות ב-EU-rope והאם הם תומכים באופן שבו האיחוד טיפל במשבר המתמשך ביבשת לפחות מאז 2008? אף אחד לא מתווכח על כך שהניאוליברליזם הוא הדבק המוסדי החזק ביותר של האיחוד. הויכוח הוא רק אם זו גם המהות האידיאולוגית הפוליטית שלו. אני סבורה שכן. ואם יוצאים מתוך הנחה זו נשאלת גם השאלה, האם ללויאליסטים של ה-EU-rope משמאל יש אידיאולוגיה כלכלית וחברתית אחרת? ואם כן, מדוע אין לזה ביטוי פוליטי במתכונת הנוכחית? כמו שבליבר מזכיר לנו, מפלגת הלייבור באנגליה תחת שלטון בלייר ויורשיו היתה מהתומכים הנמרצים ביותר של הניאוליברליזם הקונטיננטלי. והנה דווקא עכשיו הצטרפו ללייבור כ-60,000 חברים חדשים רק על מנת לחזק את קורבין, שפז-פוקס מלין עליו כיוון שנמנע מלהירתם לקמפיין ההישארות.

מאחר שאין שום סיכוי לשנות את הדנ״א הניאו-ליברלי של ה-EU-rope, השמאל חייב להתנער ממנו. התקווה היחידה שלי יש היא החדשנות של החברה האזרחית האירופאית והיכולת שלה להצמיח אלטרנטיבות ״מלמטה״. רק בשכונה שלי, שכונת מהגרים טיפוסית באמסטרדם, יש יותר ממאתיים יוזמות והתארגנויות של אזרחים ולא אזרחים. השאלה הקריטית היא באילו תנאים ומתי אלה יהפכו לכוח הפוליטי המוביל של העתיד

במקום להתלונן, כדאי להבין שדווקא עמדה עקרונית זו של קורבין מחזקת היום את מפלגת הלייבור הותיקה והופכת אותה למתנגדת רלוונטית לפרוגרמה הניאוליברלית. ההצטרפות ההמונית לקורבין בעקבות נסיון הפוטש עליו מטעם הניאוליברלים של הלייבור מוכיחה שהסירוב שלו לצאת בהצהרות נאמנות ל-EU-rope הראה שהוא לא נכנע ללחצים ושעמוד השדרה שלו איתן ויציב. זה היה צעד מחושב וחכם ולא כשל מנהיגותי. הקומון סנס האזרחי הוא שהתנהלות האיחוד לא רק שאיננה מספקת פתרון, אלא אולי בעצמה מחריפה את המשבר הכלכלי. תפיסה זו מזינה לא רק את הפופוליסטים מהימין אלא מובילה למוביליזציה גם משמאל. מאחר שאין שום סיכוי לשנות את הדנ״א הניאוליברלי של ה-EU-rope, השמאל חייב להתנער ממנו. התקווה היחידה שלי יש היא החדשנות של החברה האזרחית האירופאית והיכולת שלה להצמיח אלטרנטיבות ״מלמטה״, מתוך הכרה רחבה בצורך הדחוף ביצירת אלטרנטיבות למשבר הכלכלי והמשטרי באירופה. רק בשכונה שלי, שכונת מהגרים טיפוסית באמסטרדם, יש יותר ממאתיים יוזמות והתארגנויות של אזרחים ולא אזרחים. השאלה הקריטית היא באילו תנאים ומתי אלה יהפכו לכוח הפוליטי המוביל של העתיד. אם יקרוס ה-EU-rope יש סיכוי שזה יעניק זריקת מרץ למה שצומח כאן מלמטה. זה יחדד את הצורך בניסויי משטריות על בסיס חדשנות מקומית ויגביר את הדחיפות להפיכתם לאלטרנטיבה שלטונית שהיא מבוזרת ופאן-אירופאית בו זמנית.

דוגמא קונקרטית אחת היא האקדמיה: האיחוד האירופי אחראי בין השאר מאז הסכמי בולוניה של 1994 לניאוליברליזציה של האקדמיה האירופית ולמשבר החריף שאנו חווים כאן בהשכלה הגבוהה הציבורית בשנים האחרונות. אלה הכוחות שהפכו את מוסדות ההשכלה הגבוהה למכונות ייצור ותפוקה, הנשלטים על ידי מנגנוני ניהול מרכזיים ועריצים. ברור שמי שבאקדמיה כאן שייך לאליטה הניאוליברלית המובילית והמשכילה. אקדמאים כמוני וכמו פז-פוקס אינם קורבנות אלא הנהנים העיקריים מכל הטוב שכן יש ל-EU-rope להציע לאליטות כמונו. ובכל זאת, מתוך האקדמיה, יש מוביליזציה חזקה אנטי מוסדית ואנטי-ניאוליברלית שמתנגדת לתרבות התאגידית שנכפית מלמעלה. סטודנטים שלנו, למשל, יזמו את התוכנית Right 2 Education, שבעקבותיה נפתחו אצלנו בקולג׳ קורסים בהולנדית לפליטים בלי לבקש רשות מאוניברסיטת האם שלנו, אוניברסיטת אמסטרדם, שמתחמקת בתואנות בירוקרטיות מלקחת אחריות לפתיחת ההשכלה הגבוהה לחסרי מעמד. אבל בתוך האוניברסיטה נוקטות מחלקות שלמות על דעת עצמן יוזמות חינוכיות עצמאיות. המון יוזמות אזרחיות חברתיות אחרות מתבצעות בחסות העירייה ובלי אישור מהמדינה או מהאיחוד. דוגמאות אלה מבהירות שהעתיד כבר כאן והוא שלנו, אזרחי אמסטרדם החופשית. האם נהיה אוניברסיטה שמתנהלת אחרת ומתוך אחריות ציבורית? האם ננהל חיים בין-קהילתיים באחריות חברתית וערבות הדדית? האם נחיה יחד בלי פחד בערים הרב-תרבותיות של אירופה? האם נפתח כלכלה ברת קיימא? כן, וזה כבר קורה תוך חתירה בלתי פוסקת תחת ההפרדות וההיררכיות הבלתי נסבלות של מוסד האזרחות של מדינת הלאום ושל האיחוד. בעוד משאבי האיחוד נתונים לקידום האינטרסים הכלכליים של המדינות החזקות והדורסניות בשירות בעלי ההון, הולכות ומתגבשות בשטח פרקטיקות חדשות.

right2education
יוזמות מלמטה: סטודנטים באמסטרדם יזמו את תכנית Right 2 Education שנותנת שיעורים לפליטים (מתוך אתר האינטרנט: http://right2.education/)

כמו ברצלונה, יש באירופה ערים נוספות שמאמצות התנהלות שלטונית ״מרדנית״ שכופרת בחוקי המשחק. התנהלות מרדנית זו היא תולדה כמובן של הנתק והניכור בין החברה האזרחית האירופאית ובין המערכת השלטונית הפוליטית. זהו ניכור עמוק לאין שיעור, ואפשר לומר שעם הבשלתו הפוליטית של דור המילניום, הנתק הופך לכמעט מוחלט. במקום לנסות לפתור את ה״בעיה״ הזאת צריך להבין שהסלידה מהפוליטיקה הישנה יכולה וחייבת להוביל לצמיחתה של פוליטיקה חדשה. ב״חדשה״ כוונתי היא לפוליטיקה הוריזנטלית ומבוזרת ברוח העידן הטכנולוגי, וגם אנטי-נוסטלגית, כזו שאיננה נופלת לפח של געגוע לאיזשהו מודל אידילי של מדינת לאום או רווחה, שהחזרה אליו לא אפשרית ולא יכולה לפתור את הבעיות של העידן הגלובלי.

באשר לטענה של פז-פוקס שהעזיבה של האיחוד תעלה לאנגליה מיליונים ותהיה יקרה מדי, צריך לזכור מאיפה הטיעון הזה נשמע מוכר. זהו אותו טיעון פסול מוסרית של ה-״too big to fail״ שבחסותו התבצע ה-bail out של הבנקים הגדולים באמריקה, אותם הבנקים שהונו את ציבור בעלי הבתים האמריקאי, זרקו אותו לרחוב וגזלו את חסכונותיו. האיחוד הוא אכן תאגיד יקר מדי וגדול מדי ודווקא בשל כך יש לתת לו להתפרק בשקט. הטענה המעגלית שבגלל שהוא כל כך גדול ויקר אסור לתת לו לקרוס, היא פשוט לא רצינית.

הגירה: לא לשכוח את מורשת הקולוניאליזם

אני מסכימה עם פז-פוקס שעליית הלאומניות וההתעוררות הפאשיסטית באירופה מסוכנת. אבל משונה שאין הוא כמעט מתייחס להיסטוריה הארוכה של גזענות אירופאית, ולא למה שמכונה באירופה ״משבר הפליטים״. אלה הן נקודות עיוורון חמורות. במקום להציג את ״בריטניה הגדולה״ ביום לפני הברקזיט כמדינת חוק וסדר ליברלית שאזרחיה מהוגנים ומעוניינים להקשיב למומחים וליישב חילוקי דעות בשיח מושכל ועובדתי (בעניין הזה ראו כאן מחקר שבעקבות הברקזיט בחן מדוע לא מקשיבים האנגלים למומחים) – אפשר פשוט להניח שבורות, דמגוגיה, גזענות, אנטישמיות ושנאת זרים בחברה הפוסט-קולוניאלית והפוסט-אימפריאליסטית של אירופה לא נולדו שם אתמול.

החברה האנגלית, כמו זו ההולנדית, סוחבת את מורשת הקולוניאליזם עד היום וגזענות לבנה מבעבעת ומתפרצת מעל לפני השטח תדירות. זה הרי לא דבר חדש. הספר של החוקרת ההולנדית השחורה פילומנה אסד (Essed), למשל, שיצא ב-1984, שתרגום אפשרי שלו הוא ״גזענות שגורה״ (allerdagse racisme) ניתח את מה שמתרחש ברמת היומיום בחברה ההולנדית וחולל בזמנו מהומה. גם עשורים לאחר שיצא לאור לראשונה ולא נותרו ממנו עותקים לא נמצאה הוצאת ספרים אחת בהולנד שתסכים להוציא אותו שוב לאור. אין ספק ששנאת הזר והאחר מקבלת היום ביטויים חדשים וחריפים מאי פעם, אך מצד שני, אפשר גם לראות – בהולנד לפחות – שאנו נמצאים בעיצומו של גל מוביליזציה אנטי-גזענית בעוצמה שלא נחוותה כאן מאז הגל הראשון של האקטיביזם השחור של שנות השמונים.

 (Door Sjakkelien Vollebregt (ANEFO) - GaHetNa (Nationaal Archief NL), CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=41014977)
פילומינה אסד. הצביעה על הגזענות האירופאית כבר בשנות השמונים

וכיצד אפשר להתעלם מחלקו של ה- EU-rope בשנאת הזרים? מי שבאמת רוצה להבין גזענות ושמרנות לבנה אירופאית צריך להסתכל לא רק על הכוחות הפאשיסטים הפעילים והמתחזקים באירופה, אלא קודם כל על משטר הגבלות התנועה האכזרי של האיחוד. בעבודת גמר זוכת ציון לשבח שכתבה סטודנטית שלי לתואר ראשון, ג׳וסטין גרופלו, היא טוענת ומראה על בסיס עבודת שדה ביוון, שעליית הכוחות הלאומניים באירופה משרתת את הניאוליברליזם של ה-EU-rope; לא רק שהיא איננה סותרת אותו – אלא היא אף חיונית לו. ג׳וסטין שיכנעה אותי סופית שזרועות האיחוד האחראיות על משטר התנועה, FRONTEX Europol, Interpol והמערכת הפוליטית והלגאלית שמאפשרת אותם הם הביטוי השיטתי ביותר לשנאת זרים רצחנית היום. אלה אינם מייצגים ״רק״ סוג של אדישות קרימינלית לגורלם של בני אדם שבורחים ממלחמות, אסונות ועוני אלא ממש מהווים אפרטוסים של מוות. זה הרבה יותר חמור מכל גילוי של אלימות כלפי מהגרים בעלי מעמד אזרחי, קשה ומדכאת ככל שתהיה.

לאיחוד יש אחריות מלאה וישירה לשיעור מוות בים התיכון בפרופורציות של רצח עם: בשבוע אחד באפריל 2014 טבעו יותר מ-1200 אנשים. האיחוד אחראי לכך שבכל רחבי אירופה נפתחים עכשיו עשרות מחנות ריכוז ל״קליטה והרשמה״ בהם כלואים המונים בתת-תנאים; האיחוד אחראי לגירוש המוני במבצעים אכזריים תוך הפרות בוטות של זכויות אדם, ולהפיכתן של יוון ואיטליה למכלאות זרים למטרות רווח. בתוך הזוועה הזו, רק בקילומטר הרבוע של השכונה בה אני גרה, 400 חסרי מעמד בכל זאת חיים וקיימים, מנסים לשרוד וגם מצליחים בעזרת החברה האזרחית ובזכות תושיה, יזמות וראייה לעתיד. ייתכן מאוד שהתמוטטות משטר התנועה החופשי תהיה התפתחות לא נעימה עבור חמש מאות מיליון אזרחי היבשת. ואולי זה לא ישים קץ לשיתוף הפעולה של מדינות במניעת הגירה וגם לא יפסיק את ההתעמרות בפליטים. אבל אני רוצה להאמין שיש סיכוי שהתמוטטות משטר התנועה של האיחוד – המשטר הדכאני וה״חופשי״ גם יחד – כן תתקע גלגלים באופרציה ותפחית במשהו מהעוצמה המעוולת של ה-EU-rope. האם עמידה בתור לויזה היא מחיר גבוה מדי לשלם כאזרחי אירופה המובילים כדי שזה יקרה? אני סבורה שלא.

ואשר למאבק בכוחות הימין הפאשיסטי באירופה, זה אבסורד לצפות שאותו יובילו ״מנהיגינו״ בבריסל. למה שה-EU-rope ייאבק בגזענות הימנית, שאליה יש לו זיקה לבנה ומדינתית ברורה? הביטוי החמור והמובהק ביותר של לאומנות אירופאית גזענית היום הוא ה-EU-rope הניאוליברלי עצמו. כפי שלימד אותנו שטרנהל, הפאשיזם האירופאי איננו ריאקציה לא-רציונאלית, אלא פרוגרמה חברתית סדורה עם שורשים עמוקים. הפרוגרמה הזו משגשגת בואקום החברתי הניאוליברלי של האיחוד. והמאבק הזה, נגד כוחות שמאפשרים לפאשיזם לשגשג על מנת שהניאוליברליזם ישרוד כמערכת הגמונית, הוא המאבק הדמוקרטי האמיתי על נשמתה ומצפונה של כל חברה באירופה. העתיד והתקווה הדמוגרפית, הכלכלית והתרבותית איננו האיחוד אלא תושביה של אירופה – שחורים, לבנים, מוסלמים, יהודים ונוצרים, כל בני הדתות הלאומים והמגדרים, כל בעלי המעמד או חסרי המעמד. ההכרעה נגד פאשיזם ניאוליברלי היא בידם.

פליטים סורים ועיראקים יורדים מסירה שהגיעה מטורקיה לאי היווני לסבוס
פליטים סורים ועיראקים יורדים מסירה שהגיעה מטורקיה לאי היווני לסבוס

עצמאות/דמוקרטיה: פופוליזם טוב אפשרי

זה מביא אותי לנקודה האחרונה במאמרו של פז-פוקס, שטוען שהפופוליזם הימני של תומכי הברקזיט מציג תמונה לא מציאותית של מהי דמוקרטיה ומתעלם מהפער בין האידיאל הדמוקרטי ובין האופן שבו דמוקרטיה עובדת באמת – דרך רשויות ומוסדות קיימים. פז-פוקס צודק כמובן, שנאת מוסדות היא אכן מוטיב פופוליסטי מובהק. אבל כאן שווה להתעמק רגע במושג הפוליטי הזה – פופוליזם – ולהיזכר בסיועה של הפילוסופית הפוליטית נדיה אורבינטי במקורותיו. הפופוליזם כמושג פוליטי נולד באמריקה בסוף המאה התשע-עשרה ובמקור נעשה בו שימוש לציון הרחבה של ההשתתפות הפוליטית באופן שמשרת את החזון הדמוקרטי. הוא זכה לעדנה משמאל גם בתקופת הניו דיל. אורבינטי משרטטת את ההבחנה בין פופוליזם ״טוב״ (מה שמוכר יותר מהמקור האמריקאי) ופופוליזם ״רע״ (מה שמוכר יותר מאירופה). פופוליזם ״טוב״ הוא כזה שצומח בהקשרים מסוימים, אנטי-דמוקרטיים, ויש לו פונטציאל הכלה דמוקרטי (למשל כפי שטוען ארנסטו לקלאו ביחס לאמריקה הלטינית). פופוליזם רותם זעם והתנגדות המונית למיעוט שמרכז בידיו כוח רב ומאפשר את תרגומם לכוח פוליטי למודרים. באירופה שאחרי המלחמה, אורבינטי טוענת, לא צמח פופוליזם כזה, מהסוג ה״טוב״, והוא למעשה מעולם לא נוסה בה כאסטרטגיה של השמאל.

החברה האנגלית, כמו זו ההולנדית, סוחבת את מורשת הקולוניאליזם עד היום וגזענות לבנה מבעבעת ומתפרצת מעל לפני השטח תדירות. זה הרי לא דבר חדש. אין ספק ששנאת הזר והאחר מקבלת היום ביטויים חדשים וחריפים מאי פעם, אך אנו גם בעיצומו של גל מוביליזציה אנטי-גזענית. וכיצד אפשר להתעלם מחלקה של אירופה בשנאת הזרים? מי שבאמת רוצה להבין גזענות ושמרנות לבנה אירופאית צריך להסתכל קודם כל על משטר הגבלות התנועה האכזרי של האיחוד

אבל מי אמר שהתנאים לא הבשילו היום באירופה לצמיחתו של פופוליזם ״טוב״? הרי הדמוקרטיה צמחה באירופה כריאקציה לאריסטוקרטיה וכאסטרטגיה ל-political inclusion. יש פופוליזם ״טוב״ שחותר להרחבת ההשתתפות הפוליטית על בסיס שוויוני של אוכלוסיות מודרות ויש פופוליזם ״רע״, שאינו מבקש לייצר שוויון ולהרחיב את מעגלי הייצוג אלא להגדיל את הכוח הפוליטי של השווים. אני מתעכבת בכוונה על הגניאולוגיה המורכבת של הפופוליזם כדי להדגיש כמה קריטי להבין את ההקשר. ההקשר הפוליטי הנוכחי של ה-EU-rope הוא אנטי-דמוקרטי ואנטי פלורליסטי באופן מובהק. פז-פוקס משלם ל״בעיה״ הזאת מס שפתיים, אך היא בעצם לב העניין. נכון שהפופוליזם המאורגן והחזק ביותר באירופה הוא ״רע״, אבל אפילו פופוליזם ״רע״ יכול להביא לתוצאות לא צפויות אם הוא מערער על סטטוס קוו אנטי-דמוקרטי. ובכלל, כדאי לזכור שהשאיפה להגדיל את הכוח הפוליטי של הדמוס האירופאי הדומיננטי מול המעמד הטכנוקרטי בבריסל היא קונפליקט כוזב בין אליטות ניאוליברליות לבנות. כפי שהטיפול ב״בעיית הפליטים״ מוכיח, האינטרסים הלאומניים של הימין הקיצוני הלבן באירופה מתקיימים בסינרגיה מוחלטת עם האינטרסים של בריסל.

צר לי, אך כבר אי אפשר כבר למרוח אותנו, האזרחים הקטנים, בדיבורי הבל על ״פגמים דמוקרטיים״, כאשר ברור לחלוטין שה״deficit״ של האיחוד שעליו דובר פחות או יותר מרגע הקמתו לעולם לא יהפוך ל-״surplus" באיזשהו אורח ניסי. אותי מטריד דווקא התרחיש שבו הימין הקיצוני דרך המפלגות הלאומניות יצליח להשתלט על האיחוד ולשלוט לחלוטין במנגנוניו. הנו-פלאן ל״תיקון״ הדפיציט של הלויאליסטים של ה-EU-rope הוא למעשה האסון האמיתי שעליו עלינו להכות חטא כפרו-אירופאים משמאל, והוא שסולל את הדרך להשתלטות מימין.

אבל אינני רוצה לסיים בתחזית יום הדין הזאת, היא הרי מדכאת הרבה יותר מזו של פז-פוקס ואני לא בעניין של זריעת פסימיות אלא, כפי שפתחתי, בעניין של זיהוי הזדמנות בעקבות המשבר לחזק את הכוחות הדמוקרטיים באירופה. אז אסכם כך: יש כרגע ראיות המעידות שבהינתן תנאים מסוימים כבר צומחת באירופה מנהיגות שאיננה לויאלית ל-EU-rope ושהמטרה שלה היא דמוקרטיזיצה פאן-אירופאית. רק תמיכה בכוח הדמוקרטי מלמטה ובניה של כוח פוליטי על בסיס הויטאליות והחדשנות של החברה האזרחית תסחוף את הצעירים, דור העתיד, שאין לו שום כוונות להציל את העולם של הפוליטיקה הישנה שזמנה תם – להאמין בעתיד משותף באירופה וביכולתם להתמודד באופן הומאני ושפוי יותר גם עם המשברים הכלכליים וגם עם מה שמכונה בדמגוגיות ״משבר הפליטים״.

אפשר להזכיר שוב בחטף שבניגוד ללויאליסטים הברמסיים של האיחוד שמדברים על רפורמה, מה שאני מדברת עליו איננו איזה חזון באספמיה אלא כבר קורה בשטח. מדובר במגמות אירופאיות בועטות וקיימות כמו התנועה הפאן-אירופאית בהובלת שר האוצר של יוון לשעבר, יאניס וארופאקיס. אלה מכם בעלי האזרחות האירופאית שמעוניינים להצטרף אליו מוזמנים לעשות זאת כאן ועכשיו. מי שמאמין באירופה דמוקרטית לא צריך להיות כבול ל-EU-rope במתכונתו הנוכחית ולהתפלל שה״יציבות״ שלו תישמר בכל מחיר. המרחק בין הסטטוס קוו של האיחוד לימין הפאשיסטי אינו כה רב ולכן עלינו לנצל את ההזדמנות לשנות את חוקי המשחק ולדאוג לכך שתנאי המשבר הנוכחיים יאפשרו את הפיכת השולחן, לפני שנתעורר כולנו לארוחת בוקר כנתיניה של מדינת-על ניאוליברלית פאשיסטית, ממנה באמת כבר לא יהיה מוצא.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. זיו

    תודה על מאמר חשוב ופוקח עיניים. צריך להוסיף ולהזכיר את הבחישה של גופי הימין הציוני בברקזיט כפי שנחשף לאחרונה. אני משוכנע שלא מדובר בהתפתחות אירופאית ניטרלית אלא במידה רבה בבחישה של ארגונים ציונים פרו-ישראלים.