• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

הטוב האפשרי: חזון רדיקלי לישראל צודקת

פרסום חדש של ד״ר שלמה סבירסקי מציג חזון מקורי, שכל מי שמעוניינים ביצירת חברה בה חיים בתנאים של כבוד חייבים לקרוא
יוסי דהאןיוסי דהאן

מרצה למשפטים ומנהל אקדמי של "החטיבה לזכויות האדם" במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, מלמד פילוסופיה באוני׳ הפתוחה, יושב ראש מרכז אדוה לחקר החברה בישראל

ד״ר שלמה סבירסקי חוקר ומבקר את החברה הישראלית כבר למעלה מארבעים שנה. הוא החל לעשות זאת בתקופה שבה באקדמיה הישראלית אסור היה להשמיע קולות ביקורת חריפים מדי. הביקורת הייתה צריכה להיות "בונה" ו"מבפנים". שלמה סבירסקי גילה לסוציולוגיה הישראלית שקיים קולקטיב המכונה "מזרחי" ושהקולקטיב הזה מוצא את עצמו בתחתית הסולם החברתי והכלכלי הישראלי ומודר, לא כיוון שהוא עדיין לא השלים את תהליכי מודרניזציה ולא הפנים "ערכים מערביים", אלא כיוון שהוא סובל מדיכוי פוליטי, כלכלי ותרבותי על ידי החברה האשכנזית הקולטת.

סבירסקי הוא גם אחד הסוציולוגים הראשונים שניתח את החברה הישראלית באמצעות כלי ניתוח מעמדי, הציג פרספקטיבה להבנת יחסי הכוח הפוליטיים, התרבותיים והחברתיים באמצעות מיקומם של קבוצות במבנה המעמדי-כלכלי של החברה הישראלית. זה למעלה מ-25 שנה שכאחד המייסדים והמנהל האקדמי של "מרכז אדוה" הוא מנתח את החברה הישראלית. סבירסקי וצוות המחקר של המכון מציגים מדי שנה תמונת מצב חברתית מפורטת אודות המתרחש בחינוך, בדיור, בשכר, בתעסוקה, בפנסיה ובתחומים נוספים. כבר שנים שהוא גם מפרט בפרסום מיוחד את "מחיר הכיבוש" ואת ההקצאות הנדיבות להן זוכים היישובים מעבר לקו הירוק, לעומת התקציבים הדלים יותר אותם מקבלים היישובים הערבים ועיירות הפיתוח.

במסמך החדש שכתב שלמה סבירסקי – "הטוב האפשרי – קווים למדיניות סוציאל דמוקרטית ישראלית" – הוא משרטט את חזון החברה הישראלית הצודקת. הוא מציג אלטרנטיבה רדיקלית לתפיסה השמרנית השלטת המציבה את הצמיחה הכלכלית כיעד המרכזי, ולעתים הבלעדי, של המדיניות החברתית-הכלכלית של ישראל. צמיחה אינה תנאי מספיק לחברה צודקת, צמיחה יכולה להתרחש גם בחברת עבדים. כמו כן, גם מדיניות החותרת לתעסוקה מליאה וקיום מערכת רווחה, הינה מדיניות מוגבלת ביעדיה הכלכליים, החברתיים והאנושיים. כפי שמוכיחה המציאות הישראלית, אנשים יכולים להמשיך לחיות בעוני גם במצב של כמעט תעסוקה מלאה, ומערכות רווחה, המתנות זכויות חברתיות במבחני אמצעים ומתייגות את הפונים אליהן כ"חסרי אחריות" ו"בטלנים", הן מזיקות ובלתי מוסריות.

לדעת סבירסקי, חברה סוציאל-דמוקרטית ראויה, היא חברה שבה אנשים חיים בתנאים של כבוד. חברה שאנשיה מממשים בה את הזכות לדיור, במגורים נאותים, שילדיהם זוכים לחינוך הולם במימון ציבורי מהמעון ועד לתום לימודיהם לתואר הראשון, חברה שרוב המשפחות בה שייכות למעמד הבינוני ומתפרנסים בכבוד ולא פחות חשוב מכך, וכאן מודגש המרכיב הדמוקרטי, בחזון הסוציאל-דמוקרטי שסבירסקי משרטט, הם שותפים מלאים באופן פעיל בעיצוב חייהם הקולקטיביים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים. סבירסקי אינו מזכיר את תורת הצדק של הכלכלן והפילוסוף אמרטיה סן, את גישת היכולות של סן; גישה שבניגוד לתיאוריות של צדק המעמידות במרכזן חלוקת משאבים, מציעה מושא אחר לתיאוריות צדק, יכולות. יכולות הן מערך של חירויות לממש צירוף של תפקודים שונים שהם בעלי ערך עבור בני אדם. קיימות רשימות יכולות רבות, אולם הן כוללות בין היתר, חיים, בריאות גופנית, שלמות הגוף, חושים, דמיון מחשבה, שייכות, שליטה על הסביבה הכוללת שליטה פוליטית ושליטה חומרית. סבירסקי כותב: "תנאי חיים חברתיים נמדדים לא רק במונחים כלכליים כדוגמת הכנסה ועושר אלא גם במונחים של השכלה, השתתפות פעילה בעולם התרבותי והמדעי, גישה למשאבי יצירה ולבמות ציבוריות, ומעל לכל יכולת להשתתף בקביעת כיווני הפעילות של הקהילה והקולקטיב."

בניגוד לתפיסות סוציאל-דמוקרטית המתייחסות למדינה כגוף המרכזי וכמעט היחידי שעליו לשאת באחריות למימוש מדיניות צודקת, חזון הדמוקרטיזציה מחייב השתתפות פעילה של יחידים, של קבוצות בחברה האזרחית, כולל בין היתר איגודים מקצועיים. צדק חברתי כולל לדעת סבירסקי לא רק צדק חלוקתי של משאבים והזדמנויות, אלא גם מה שהוא מכנה "צדק ייצורי" המתייחס להשתתפותם של אזרחים ביצירת המשאבים הכלכליים, מושאי החלוקה הצודקת. צדק ייצורי צריך לבוא לידי ביטוי בדמוקרטיזציה של שוק ההון. דמוקרטיזציה כזו אינה מסתכמת ב"אחריות חברתית תאגידית", בכך שמדיניות ההשקעות של בנקים וחברות ביטוח צריכות לקחת בחשבון שיקולים חברתיים כגון שיקולים סביבתיים ותרומה למטרות חברתיות שונות, אלא בבעלות של אזרחים על קרנות הפנסיה. זוהי מדיניות אותה הוא מכנה "החברה של השקעות" (Socialization of investment). בעלות כזו משמעותה שליטה דמוקרטית אזרחית על חלק מרכזי במדיניות ההשקעות של הכלכלה הישראלית ופירוק המבנה האוליגרכי הכלכלי הישראלי. שליטה ציבורית דמוקרטית על מדיניות השקעות באמצעות בעלות על קרנות הפנסיה תיצור, לצד דאגה לזכויות המבוטחים, גם סדר עדיפויות כלכלי וחברתי הלוקח בחשבון את צרכי כלל האוכלוסייה. שליטה ציבורית כזו תוביל להשקעה במה שכלכלנים נוהגים לכנות "הון אנושי" או בלשון פשוטה בבני אדם. הרחבה של בעלות לא רק על ההון אלא גם על אמצעי הייצור, כלומר, דמוקרטיה תעשייתית, בעלות של עובדים על מפעלים, עניין שאינו מופיע בחיבור זה, הייתה יוצרת דמוקרטיזציה רחבה אף יותר ומצמצמת את אי השוויון באופן עוד יותר משמעותי.

צדק חברתי כולל לדעת סבירסקי לא רק צדק חלוקתי של משאבים והזדמנויות, אלא גם מה שהוא מכנה "צדק ייצורי" המתייחס להשתתפותם של אזרחים ביצירת המשאבים הכלכליים, מושאי החלוקה הצודקת. אותו צדק ייצורי צריך לבוא לידי ביטוי בדמוקרטיזציה של שוק ההון, בבעלות של אזרחים על קרנות הפנסיה. זוהי מדיניות אותה הוא מכנה "החברה של השקעות" – Socialization of investment

קשה לסכם את המסמך המורכב והעשיר הזה הדן בין היתר בנושאים מרכזיים ששלמה סבירסקי כתב עליהם לאורך השנים, שינוי פירמידת השכר, הדיון המוגבל בישראל על הפער בהכנסות, כאשר בשל היעדר נתונים, הדיון באי-שוויון בהכנסות מצטמצם להכנסות משכר ואינו כולל הכנסות ממקורות אחרים ובכך אינו מתייחס כלל לפערי העושר בחברה הישראלית.

שלמה סבירסקי כותב רבות במשך שנים בספרים, מחקרים ומאמרים על אי-צדק חינוכי, על פערי ההישגים בין יהודים וערבים, בין אשכנזים למזרחים, על הפערים בין יישובי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית לבין יישובים ושכונות מבוססות. גורם מרכזי לדעת סבירסקי לפערים אלו הן ההפרדה וההסללה בין קבוצות התלמידים השונות, הסללה המתחילה בבתי הספר היסודיים בהקבצות, נמשכת בבתי הספר התיכוניים בין המסלולים העיוניים למסלולים המקצועיים ומממשיכה משם להפרדות בין המוסדות להשכלה גבוהה. במסמך מציג הוא מציג תפיסה רדיקלית של שוויון הזדמנויות, בעוד התפיסה הפרוגרסיבית המקובלת אודות שוויון הזדמנויות היא תפיסה של מריטוקרטיה, הקובעת שיש ליצור נקודת התחלה שווה באופן בלתי תלוי במאפיינים שרירותיים כגון לאום, אתניות ומעמד חברתי וכלכלי, אלא להתייחס אך ורק לכישרון ומאמץ. סבירסקי סבור שאי אפשר להפריד בין "הבדלים אינטלקטואליים כביכול" לבין רקע חברתי וכלכלי. תפיסת שוויון ההזדמנויות שלו קרובה לתפיסה תוצאתית של שוויון הזדמנויות שעל פיה כל התלמידים זכאים ללמוד בבתי ספר ציבוריים ולזכות בחינוך האיכותי הטוב ביותר האפשרי, בעיקר התלמידים שמשפחותיהם נמצאות בתחתית הסולם החברתי והכלכלי.

בניגוד ללא מעט סוציאל-דמוקרטים ואנשי "מחאה חברתית", המעדיפים לשאת רק את הדגל החברתי-כלכלי ולהתעלם מטעמים פוליטיים ויצירת קונצנזוס מהעוול של הכיבוש והשפעתו על חלוקת המשאבים בישראל, שלמה סבירסקי מקפיד לקשור בין מציאות הכיבוש לבין צדק חברתי בישראל. צדק חברתי לא יכול להתקיים ללא התייחסות למקומה של ישראל במזרח התיכון ולסיום סכסוך הדמים בין ישראל לפלסטינים ושכנותיה של ישראל. פיוס נחוץ לא רק עבור ישראל והפלסטינים החיים מחוץ לישראל אלא גם עבור הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל.

החיבור "הטוב האפשרי" מצריך ניתוח מפורט וארוך יותר, שצריך להתייחס גם לדברים שלא קיימים בו כגון ההתייחסות להקשר הכלכלי, הפוליטי והתרבותי הגלובלי, אולם שלמה סבירסקי מציג כאן חזון מקורי שאנשים המעוניינים במימושה של חברה צודקת חייבים לקרוא.

צילום: cc by-Yoni Lerner
צילום: cc by-Yoni Lerner

* * *

״הטוב האפשרי״ – כך זה מתחיל:

על פי אמות המידה המקובלות ובהשוואה לשאר האנושות אנו, תושבי ישראל, מצויים במצב טוב למדי. ישראל נמנית עם מועדון הארצות המסווגות כ"מפותחות"; היא מייצרת מוצרים ברמה טכנולוגית מהמתקדמות בעולם; מרבית הישראלים נהנים מרמת חיים "מערבית", גם אם לא מן הגבוהות במערב; והמדינה בישראל מקיימת מערכות בריאות, חינוך, רווחה וביטחון סוציאלי מקיפות ביותר, גם אם לא מן הנדיבות במערב. במבט השוואתי, אפשר לדבר על חלום ציוני שהתגשם.

בו בזמן ובהשוואה בינינו לבין עצמנו, אנו, תושבי ישראל, יודעים כי עבור רובנו, החלום הישראלי קשה להשגה: לצד מנכ"לים הנהנים משכר חודשי של מאות-אלפי שקלים יש בינינו מאות-אלפי עובדות ועובדים ששכרם כה נמוך עד שהוא מציב אותם מתחת לקו העוני; בעוד שעשרות ואולי מאות צעירים ישראליים מתעשרים בן לילה הודות לסטארט-אפים למיניהם, כמחצית מבני הנוער אינם משיגים תעודת בגרות; ובמרחק לא גדול מתל אביב הנוצצת והקוסמופוליטית ובעצם כבר בדרומה של תל אביב עצמה, מתחילה ארץ שונה שאותה נוח לנו לכנות "פריפריה".

אם כל כך רע, כיצד זה שכל כך טוב? אם כל כך טוב, כיצד זה שכל כך רע?

התשובה מצויה בטיבן של "אמות המידה המקובלות". הפיסקה הראשונה לעיל מבוססת כולה על שדה מושגים שהתקבע בשיח הציבורי בעידן מלחמת העולם השנייה. אלה מושגים המקושרים בעיקר עם שמותיהם של שני כלכלנים: ג'ון מיינארד קיינס, הכלכלן הבריטי שהגדיר את אחריותה של המדינה כמווסתת-העל של הפעילות הכלכלית, וסיימון קוזנץ, הכלכלן האמריקני שבנה עבור המדינה את הכלים הסטטיסטיים המאפשרים לה לבצע את מלאכת הוויסות והניטור. זו השפה המאפשרת לנו לומר דברים כדוגמת "בהינתן שהתמ"ג שלנו הוא כך וכך, וקצב הצמיחה שלנו כך וכך, והחוב הלאומי שלנו כך וכך", מצבנו היחסי לא רע.

השפה של קיינס וקוזנץ נועדה לשמש לניהול של משקים לאומיים, אלא שעם הזמן היא הפכה להיות משהו נוסף: שפת תיאור, סיווג והערכה של המצב האנושי בכל אתר ואתר. כיום, זוהי שפת החלומות של הפוליטיקה המעשית. נזכור כי הדיון הציבורי בסוגיות הקשורות לסוגיות חברתיות נפתח לרווחה עם הופעתה של תנועת הנאורות האירופית במאה ה-18. בהמשך הוא התרחב עוד עם המהפכה הצרפתית, עם התנועות הלאומיות והמהפכניות האירופיות ועם התפשטותן במאה העשרים ברחבי העולם של תנועות ההשתחררות מן הקולוניאליזם האירופי. והנה באמצע המאה ה-20 החלה שפת החלומות של הנאורות והמהפכות להידלדל ולהצטמצם ואיתה גם החלומות עצמם. את מקומו של חזון ה"חופש, שוויון ואחווה" החלו תופסים "יעדים" הנקבעים על ידי פוליטיקאים ופקידי אוצר: צמיחה שנתית של 10% מוגדרת כהישג נדיר, צמיחה של 5% היא הישג מצוין, צמיחה של 2% היא סיבה לדאגה, צמיחה שלילית היא משבר עמוק. נתונים אלה משמשים כיום לא רק לשיפוט של הקיים אלא גם להגדרת גבולות האפשרי: צמיחה ממושכת בשיעור של 10% מוגדרת  כיעד שאינו בר קיימא; תחזית של 5% מוגדרת כאופטימית מדי; תחזית של 2% מוצגת כריאלית; תחזית של צמיחה שלילית מוצגת כמצב המחייב איחוד של כל הכוחות הפוליטיים לצורך הנהגת "רפורמות מבניות" עמוקות. צמיחה הפכה מתנאי לשיפור המצב האנושי לשיפור עצמו.

צמצומו של החלום למסגרת של שינוי שנתי כזה או אחר בתמ"ג הופך את הצמיחה הכלכלית לפרויקט הקולקטיבי העיקרי של בני/ות אנוש. כך, בריאות טובה היא מצב אנושי רצוי, כמובן, אך גם אמצעי למנוע היעדרות מן העבודה; לימודים הם כמובן אמצעי להרחבת אופקים ודעת, אך גם אמצעי להגדלת הפריון; חיסכון הוא דרך להבטיח את העתיד האישי והמשפחתי, אך בו בזמן גם אמצעי להגדלת האשראי העסקי; נישואין הם לא רק קשר בין-אישי אלא גם דרך להביא לעולם עובדים חדשים שיצמצמו את יחס התלות בין פנסיונרים לעובדים; וכיו"ב.

יתרה מזאת, שפתם של קיינס וקוזנץ כופה אחידות מלאכותית על איכויות קיום אנושי שונות מאוד זו מזו: צמיחה גבוהה יכולה להתחולל במשטר ליברלי כמו זה של אנגליה בעידן המהפכה התעשייתית, במשטר של עבדות נוסח ארצות הברית ערב מלחמת האזרחים ובמשטר של מפלגה אוטוריטרית כמו זה של סין בימינו. צמיחה יכולה להתחולל במשטר סוציאל-דמוקרטי כמו זה של ארצות סקנדינביה, שבהן מונהגת מדיניות רווחה נדיבה ואוניברסלית, וגם במשטר חברתי-כלכלי ניאו-ליברלי כדוגמת זה של ארצות הברית, שבה כל פרט נתון במידה רבה לגורלו הוא. צמיחה יכולה להתרחש בארץ עשירת מחצבים גם אם מרבית תושביה אינם יודעים קרוא וכתוב וגם בארץ חסרת משאבי טבע אך רוויה במשכילים. צמיחה יכולה להתרחש בארץ עם תחולת עוני בשיעור של 5%, כמו דנמרק, וגם בארץ עם תחולת עוני בשיעור של 18.5%, כמו ישראל.

צמיחה היא כמובן צורך קיומי במצב של גידול באוכלוסייה, אלא שאין בה כשלעצמה כדי להבטיח שינוי של ממש בתנאי החיים החברתיים של בני האנוש: אין בה בהכרח כדי למתן את חלוקת העבודה המעמדית, או לבטל את פערי הכוח והמשאבים בין נשים לגברים, או למנוע את הדרתם, בכל ארץ וארץ, של גושים גדולים של אנושות בגלל גזעם, דתם או לאומם, או להפסיק את הסללתם של בני ובנות הנוער, מי ללימודים אקדמיים ומי ללימודי מקצוע

שפתם של קיינס וקוזנץ כופה גם אחידות מלאכותית על מערכות כלכליות שונות עד מאוד זו מזו. צמיחה יכולה להיות תוצר של ניצול מוגבר של משאבי טבע מבלי שהדבר ילווה בשדרוג השכלתם, יכולותיהם ומשאביהם של כלל התושבים. צמיחה יכולה להיות תוצר של הזרמת אשראי זול ורב לתעשיות ייצוא מבלי שהדבר ילווה בהכרח בקידום מגזרי כלכלה אחרים. צמיחה יכולה להתחולל במצב שבו מספר קטן של קבוצות עסקיות שולט במרבית האשראי ובמרבית הרווחים, דבר המונע חלוקה שוויונית יותר של פירות הצמיחה.

צמיחה היא כמובן צורך קיומי במצב של גידול באוכלוסייה, אלא שאין בה כשלעצמה כדי להבטיח שינוי של ממש בתנאי החיים החברתיים של בני האנוש: אין בה בהכרח כדי למתן את חלוקת העבודה המעמדית, או לבטל את פערי הכוח והמשאבים בין נשים לגברים, או למנוע את הדרתם, בכל ארץ וארץ, של גושים גדולים של אנושות בגלל גזעם, דתם או לאומם, או להפסיק את הסללתם של בני ובנות הנוער, מי ללימודים אקדמיים ומי ללימודי מקצוע.

צמיחה, גם כאשר השלכותיה חיוביות, אינה יכולה לשמש כחזון קולקטיבי. עלינו לצאת מן הקופסא המושגית של קיינס וקוזנץ. קופסא זו, ששירתה הרבה מעשים טובים במשך מספר דורות, כיום חוסמת את שדה הראייה.

צמיחה כשלעצמה אין בה כדי לחולל שינויים חברתיים משמעותיים. שינויים שכאלה, שלא כמו "הרפורמות המבניות" שהכלכלנים מציעים השכם והערב ואשר כל מטרתן לקדם צמיחה, אינם תלויים בהכרח בצמיחה: שינוי המדיניות המכוונת בני נוער בני עדות ולאומים שונים למסלולי לימוד שונים אינה כרוכה בצמיחה; שינוי המדיניות התאגידית והמדינתית המקבעת פערי שכר בין נשים לגברים אינו תלוי בצמיחה; דמוקרטיזציה של השליטה בהון אינה תלויה בצמיחה.

אלא ששפתם של קיינס וקוזנץ מצליחה להסוות את כל אלה מעינינו. בראש ובראשונה משום ששפה זאת משותפת לכל המחנות הפוליטיים: היא לא רק שפתם של הטכנוקרטים ו"קברניטי המשק" אלא גם שפתם של א/נשי המחנה הסוציאל-דמוקרטי.

בעשורים הראשונים של המאה העשרים, בשעה שחלק מן הסוציאליסטים פנה בכיוון של מהפכה בנוסח הסובייטי, חלק אחר פנה בכיוון של שינוי הדרגתי במערכת הקפיטליסטית באמצעות השתתפות בחיים הפוליטיים הרגילים; מכאן שמו של מחנה זה, המחנה הסוציאל-דמוקרטי. עם הזמן, מפלגות סוציאל-דמוקרטיות, שנסמכו על האיגודים המקצועיים של הפועלים, זכו בבחירות והרכיבו ממשלות. ואז, בבואן להנהיג מדיניות שתיטיב עם קהל בוחריהן הן הסתייעו רבות בתורתו של קיינס, שסיפקה צידוק מכובד למעורבות מדינתית עמוקה בחיים הכלכליים, במטרה לייצר צמיחה ותעסוקה מלאה ובו בזמן גם להנהיג מדיניות רווחה מקיפה. במקביל, הכלים שפיתח הכלכלן והסטטיסטיקן קוזנץ אפשרו למדינה בהנהגת הסוציאל-דמוקרטים להציב יעדים ולנטר תוצאות.

לחצו על התמונה להורדת pdf
לחצו על התמונה להורדת pdf

ההבדל בין הסוציאל-דמוקרטים ובין הימין הליברלי או הניאו-ליברלי, מתבטא בעיקר בדרכים להגיע אל היעד המשותף, שהוא כאמור צמיחה המייצרת תעסוקה. בעוד שהמחנה האחד דוגל בהאצת הצמיחה באמצעות מעורבות מדינתית, המחנה השני דוגל בהאצה באמצעות הפקדת ההגה בידי המגזר העסקי; ובעוד שהמחנה האחד דוגל בהעלאת המיסוי על מנת לאפשר שירותים חברתיים, שבתורם יגדילו צמיחה עתידית, המחנה השני דוגל במיסוי נמוך על מנת לאפשר לבעלי ההון להשקיע במשק, בהנחה שצמיחה תספק לכולם אמצעים לקידום הרווחה האישית והמשפחתית.

אלה כמובן הבדלים עמוקים ומשמעותיים: בעוד שהסוציאל-דמוקרטים מכוונים את מדיניותם אל החלק הגדול של האוכלוסייה, הלא הם העובדות והעובדים, הליברלים והניאו-ליברלים ממקדים את מדיניותם בעידוד ובחיזוק של בעלי ההון והשכבות המבוססות.

ועם זאת, בבואנו לרענן את החזון ואת הפוליטיקה הסוציאל-דמוקרטיים עלינו לפרוץ אל מעבר לגבולותיו של החזון המוכתב על ידי שפתם של קיינס וקוזנץ. בעידן התיעוש והעיור של תחילת המאה העשרים, סביר היה לטעון כי סוציאל-דמוקרטיה משמעותה שחרור ממחסור, מחלה, בערות, הזנחה ובטלה ועל כן סביר היה גם לטעון כי המדיניות הסוציאל-דמוקרטית צריכה להתמקד בצמיחה, תעסוקה ורווחה. היום, 70 שנה לאחר כינונה בארצות המערב, עם תום מלחמת העולם השנייה, של מדינת הרווחה, אנו יודעים כי מדיניות של עידוד הצמיחה אין פירושה בהכרח העלאה כללית של רמת החיים, שמדיניות של תעסוקה מלאה אין פירושה בהכרח מחיה בכבוד ושכינונה של מערכת רווחה אין פירושה בהכרח התגברות על הנטייה לראות במעוטי המשאבים כאחראים למצבם.

מעל לכל, צמיחה, תעסוקה ורווחה אין בהן די כדי להתגבר על מנגנונים חברתיים ותרבותיים המייצרים בכל דור מחדש הסדרים של בידול ואי שוויון בין בני אדם. הדבר בולט במיוחד במערכות חינוך מדינתיות: מפלגות וממשלות סוציאל-דמוקרטיות חיו בשלום וחיות בשלום גם כיום, בישראל ובארצות אחרות, עם הפרדה מעמדית בין תלמידות ותלמידים, מי למסלול עיוני ומי למסלול מקצועי, הגם שהפרדה זאת מתבססת על נימוקים מאוד לא סוציאליסטיים ובוודאי שלא דמוקרטיים בדבר הבדלים אינטלקטואליים מושרשים, שלא לומר מולדים, בין בני אנוש שונים. גם לאחר מאה ומחצית המאה של תנועות סוציאליסטיות חזקות ואף שליטות, האמונה בדבר הבדלי "איכות" בין בני אדם שרירה וקיימת. ולא רק במערכת החינוך, שהרי פערי השכר, הגם שהם מוצגים השכם והערב כתוצאה של "היצע וביקוש", משקפים במידה רבה אמונות אודות "איכויות" שונות המצדיקות, למשל, שאנשים ש"מגיע להם" יקבלו שכר הגבוה עשרות מונים מזה של "סתם עובדים".

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יגאל סרנה

    כל מילה. חזון.

  2. שושנה גבאי

    תודה רבה לשלמה סבירסקי מורה הדור.

  3. יוסי ברנע

    היריעה לא מאפשרת לי לכתוב את מלוא הביקורת. אסתפק בנקודה בעיתית המשותפת לימין ולשמאל בארץ, ליברלים, סוציאל דמוקרטים, רב תרבותיים או לאומיים. המחבר כותב על פלסטינים אזרחי ישראל ועל היהודים, כי המדינה על מוסדותיה כולל בית המשפט העליון אינו מכיר בלאום ישראלי. לו היה מוכר לאום ישראלי, היינו יכולים להיות חברים באותו לאום שווים בזכויות ( ובחובות) כשהמדינה היא של כולנו. לאום אזרחי אם היה קיים ומוכר היה הבסיס לכל רפורמות שהן, כי הלאום המודרני הוא הצד השני של המטבע הדמוקרטית המודרנית.

  4. הגיג של גדעון

    תחת עוולות הכיבוש לא ייתכן לבנות שום צדק!

  5. ג. אביבי

    מעניין כרגיל.