המאבק המזרחי עדיין אינו חלק מהמזרח התיכון המתחדש

אני עוקב בשבועות האחרונים אחר התנועות המזרחיות האחרונות, גם בגאווה ושמחה על כך שהשיח המזרחי משכיל להתארגן ליוזמות חברתיות ומנסה למצוא ביטוי פוליטי לבעיות הקהילה. חברים בתנועות הללו ומובילים אותן אנשים יקרים רבים שאני מעריך עד מאוד ומוקיר. מצד שני, אני צופה גם בתסכול ובדאגה גדולה מהדרך בה הן מבקשות להבין ולבטא את עצמן, דאגה שלעתים מתבטאת אצלי כבוז, שבסיסו באהבה ובאמונה שאנו מסוגלים להרבה, הרבה יותר (ניטשה כינה את הבוז "חיצי ערגה אל החוף השני"). שתי התנועות – המזרחית המשותפת ו״תור הזהב – עכשיו תורנו״, התנגחו זו בזו לאחרונה והתנהלו ויכוחים רבים מעל דפי האתרים והפייסבוק, כמו גם בתכניות האקטואליה, סביב השאלה לאיזה הכיוון על המזרחים אמורים לצעוד בדרישה לשוויון בזכויות ובייצוג, כאשר בתוך דרישה זו מובלעת שאלה עמוקה יותר: מהי הזהות המזרחית ומהי קבוצת ההשתייכות שלה, כלומר ייצוג במה וייצוג אצל מי.

עודד סספורטס ואיתמר טובי (טהרלב) דיברו כאן קודם על "מבט פנימה" ועל ראייה ארוכת טווח ואני בהחלט מסכים שזו הדרך, אך על כך אני שואל בטקסט זה: מה זה ה״פנימה״ הזה? מהי הקבוצה שהוא מכיל? ומה יש בקצה האופק של החזון הפוליטי? מה קו הסיום של ריצת המרתון?

״תור הזהב״: אנכרוניזם בנוגע לסוגיית הציונות

הציונות המזרחית כפי שמגדירה אותה תנועת ״תור הזהב״ מנסה למעשה להחזיר עטרה ליושנה ולהחיות רעיון יפה בבסיסו, חלק בלתי נפרד מהנרטיב של יהדות ספרד לאורך ההיסטוריה, כפי שכותבים הם בעצמם באתר התנועה:

"הציונות של אבות אבותינו נבעה בבסיסה מתוך חיבור בעל ערך רוחני והיסטורי לארץ הקודש ולעם ישראל. מתוך בחירה שלמה (ופעמים רבות תוך ויתור משמעותי) ולא מתוך כורח ואין-ברירה. הציונות המזרחית רואה ביהודים חלק אינטגרלי מהמרחב המזרח תיכוני, שואפת לחזק את הזהות היהודית ולהמשיך את שרשרת הדורות".

אך אהבת ציון של יהדות ספרד והציונות כפי שהובנתה בנסיבות ההיסטוריה אינן היינו הך, ולמרות שנראה שתנועת תור הזהב מבינה זאת בהקשרים של מחיקת התרבות המזרחית ובניית הצבר החדש, היא מסרבת להבין את נסיבות בניית הציונות בהקשר הרחב ביותר ובשל כך לוקה באנכרוניזם חמור. הכמיהה של יהדות ספרד לאורך ההיסטוריה לשבת בארץ ישראל היא כמיהה שגם אני כיהודי מזרחי לא ציוני יכול להתחבר אליה, אך חשוב לזכור שיהודים ספרדים רבים אכן עלו לארץ ישראל וחיו כאן תחת שלטון מוסלמי או נוצרי, ומעולם לא היה המרכיב של ריבונות ושל הקמת מדינה בעלת צביון יהודי חלק מכמיהה זו. הקדושה היתה תמיד של הארץ ולא של השלטון ואלו החיים בארץ ישראל היו תמיד בשיתוף עם האוכלוסיות האחרות שחיו כאן ותחת שלטון זר ולא תוך הדרה של זהות אחת על מנת להבנות זהות יהודית לאומית. יתרה מכך, רבים מחכמי ספרד כמו הרמב"ם אף הדגישו שאסור שהישיבה בארץ תהפוך לריבונות כל עוד אין משיח בישראל ואין כהונה ובית מקדש שלישי, שכן ללא רוח הנבואה אין באמת שלטון יהודי בארץ ישראל. את תוצאותיו של שלטון של יהודים בארץ ישראל אנחנו רואים היום היטב. הפייטן והמשורר אשר מזרחי היווה באופן מדויק מודל של אהבת ציון כזו במאה העשרים. מפרי עטו יצאו כמה מהשירים היפים ביותר שאנו שרים כל שבת בבית הכנסת כמו "אל חביבי", "למולדת שובי רוני", "נגילה הללויה" ו"בתי צאי מבית כלא", אך בתקופת עלייתה של הציונות הוא עזב לתוניסיה וסיים את חייו שבור לב. החיבור שבין תרבות ערב ליהדות המזרח ניתק לנצח לא רק בגלל התנשאותה של הציונות האשכנזית, אלא בגלל הקרע העצום שנוצר עם עליית הסכסוך על שאלת הריבונות ובלי להעלות שאלה זו על סדר היום, גם אם הדבר מאלץ אותך לבחור מחנה פוליטי (רחמנא ליצלן), אי אפשר לדבר על זהות מזרחית.

כמו כן, נראה שלא מדאיגה כל כך את ״תור הזהב״ הבנייה של ציונות מזרחית במציאות של כיבוש ושליטה על עם אחר, עמו הם מבקשים לקיים דיאלוג, להתחבר למזרח התיכון. השאיפה לקיים דיאלוג עם חברה שמגף מוחץ את צווארה הוא לא פחות מאבסורדי ואם על כך יאמרו חברי ״תור הזהב״ כי "לא יהיה דו קיום בלי קיום", הרי שאני אומר שללא שותפות אמיתית לא יהיה קיום לאף אחד. למעשה, שמענו לאחרונה התבטאויות של חברי תנועה שונים שמנגחים את השמאל, יוצאים כנגד אמירות על הכיבוש או מכנים ארגונים שמדווחים על פשעי מלחמה "שטינקרים" – הרי שהציונות המזרחית רוצה מצד אחד להחזיר עטרה ליושנה, ומצד שני לא מצליחה להפריד בין אהבת הארץ ובין השיח הציוני במובנו הריאקציונרי ביותר. שירת ימי הביניים עם תכנים של המאה ה-21 אה-לה-ביבי-בנט. ולא, אני אפילו לא מתכוון להתייחס ל"שלום אחר כך".

מעבר לכך שהתפיסה היא אבסורדית, אני גם רואה אותה כחוטאת לערכים עליה אנחנו מבקשים להבנות זהות מזרחית. מה אנחנו בעצם רוצים – שוויון, או שיגיע תורנו להיות בעלי פריווילגיות? נראה שלא תמיד בשיח האקטיביזם המזרחי מובן ההבדל. מעוניינים בייצוג שווה, אך לא מעלים לשאלה מהם התכנים הראויים לייצוג. אמנם התרבות הפופולרית מתמלאת בייצוג מזרחי, אך פעמים רבות מדובר בייצוג של דמות מזרחית נלעגת כפי שאשכנזים רואים אותה, ובאותה דמות נלעגת אנו נאחזים בכל הכוח, מבקשים שבכל מחיר לא ייקחו לנו אותה. כך אנו בוחרים שקבוצת ההשתייכות שלנו תישאר עדיין אותה חברה יהודית ציונית שבמובנים רבים היא אם כל חטאת, איננו מבקשים לפרק אותה מן היסוד אלא להיות חלק ממנה ולהשתתף בדיאלוג, לא משנה כמה היא פוגענית מיסודה. כך הבין גם מארקס לגבי שאלת היהודים בתקופה בה ניתנה ליהודים אמנסיפציה בגרמניה:

"אין איש בגרמניה שבאמת משוחרר פוליטית. האם מבקשים היהודים שחרור רק לעצמם כיהודים? כגרמנים עליכם להיאבק למען השחרור הפוליטי של גרמניה כולה וכבני אדם למען שחרורה של האנושות ועליכם לתפוס את אותו המקרה הפרטי של הדיכוי והבושה אותם אתם חווים לא כיוצא מן הכלל, אלא להיפך, כדוגמא המעידה על הכלל… או שמא מה שמבקשים היהודים זה את אותן הזכויות של הנתינים הנוצרים של המדינה הגרמנית? הרי שבמקרה זה הם מכירים במדינה הנוצרית כמוצדקת ומכירים גם במשטר הדיכוי הכללי" (מתוך ״לשאלת היהודים״).

תפיסה זו, מבין מארקס, לא מביאה בסוף לשחרור, מכיוון שלא ייתכן שקבוצה אחת תקבל שחרור במערכת שמובנית מהיסוד על ידי דיכוי והשפלה. ההכרה בדיכוי כמוצדק בעוד שהיהודים דורשים מאותה מערכת מדכאת שחרור ושוויון תביא לכך ש"השחרור החברתי של היהודי, יהפוך לשחרור החברה מן היהודי". כעת עומדת אותה שאלה ששאל מארקס לפני 176 שנה בפני מזרחים בישראל: האם אתם מבקשים לקבל ייצוג שווה והוגן בתוך מערכת שמושתתת משחר היוולדה על דיכוי ולצפות לדיאלוג וחיבור עם המזרח התיכון? שחרור מסוג זה יהיה בהכרח שחרורו של המזרח התיכון מהיהודי המזרחי. זהו שיתוף הפעולה האחרון עם הממסד הציוני האשכנזי שתמורת חבילת פריווילגיות, כמה תקציבים לפריפריה וייצוג בתרבות יהפוך את המזרחי לבן חסותה של ההגמוניה ולפועל בשירותיה, כמו לורדים סקוטים שקיבלו מבית המלוכה האנגלי טירה תמורת שיתוף פעולה עם הכיבוש. שחרורם של אלו שהגיע תורם, במקום לנתץ את התורים.

״מזרחית משותפת״ עם מי?

מצדו השני של המתרס בויכוח על הפוליטיזציה של המזרחיות, עומדת ההתארגנות "המזרחית המשותפת". על פניו, נראה שהרבה ממה שטענתי למעלה מהווה את היסודות הרעיוניים שעליהם מוקמת אותה תנועה: שותפות יהודית פלסטינית שחורטת על דגלה שוויון וסיום הכיבוש והדיכוי על כל גווניו, תוך ראייה רחבה של מהי זהות מזרחית ומקומו של היהודי במזרח התיכון.

עם זאת, אני שוב מבקש להעלות את אותה השאלה שהעליתי קודם, הפעם מן הכיוון השני: שותפות ערבית עם מי? מהי קבוצת ההשתייכות שאני מבקש שתייצג עבורי את החברה הערבית במזרח התיכון? המזרחית המשותפת רואה את השותפות כתא יהודי מזרחי בתוך הרשימה המשותפת, איחוד המפלגות הערביות. מתוך ראייה של הרשימה ככוח פוליטי ערבי קיים ומשמעותי, היא נדמית כשותף הנכון והמתאים ביותר. אלא שבראייה רחבה יותר של פוליטיקה של המזרח התיכון השאלה הפלסטינית לא נגמרת ב"כיבוש כן או לא". לא כל כוח פוליטי שממשלת הגזענים של הליכוד והבית היהודי מתעבת ולא כל אנטיתזה לציונות הם בהכרח האפשרות הפוליטית הנכונה יותר לסיום הכיבוש. בעוד שהרשימה מדברת על סיום הכיבוש ועל הזהות הפלסטינית, היא מיישרת מבחינה אידיאולוגית קו עם הגרועים שבמשטרים הערבים במזרח התיכון. בין אם זו התמיכה המבישה והאכזרית של חד"ש בקצב מדמשק בשאר אל-אסד, ובין אם זו בל"ד שגורמים בתוכה מתייחסים לרשות הפלסטינית כנציגה לגיטימית – אותו גוף מדכא ומושחת שמשמש כקבלן משנה של הכיבוש הישראלי ועובד עמו בתיאום בטחוני. בנוסף, המפלגה מיישרת קו אידיאולוגי עם מדינות המפרץ הדכאניות ועם גישתן הבלתי מתערבת, הרואה את המשטרים הפלסטיניים כלגיטימיים וראויים, עומדת בחיבוק ידיים מול דיכוי האביב הערבי ואף תומכת במשטרו של א-סיסי במצרים, שחיסל את תנועת המהפכה המצרית. זאת כמובן עד הצהרתן של מדינות אלה לאחרונה כי חיזבאללה הוא ארגון טרור.

פה התחיל הויכוח שיצר שני אבסורדים: מחד, הפעילים היהודים ברשימה המשותפת החלו לגמגם ולנסות להתנער מהצהרה זו ומיד נסוגו חזרה אל ההזדהות הלאומית היהודית בראותם את הביקורת על חיזבאללה כמגיעה אך ורק מימין. מצד שני, חברי הרשימה הערבים רואים בחיזבאללה כוח לגיטימי במזרח התיכון, ומתנערים מפעיליה היהודים. אנו מתבלבלים ושוב רואים את אויבו של יריבנו הפוליטי ככוח לגיטימי ושוכחים את העובדה הבסיסית: הרבה לפני שחיזבאללה היא אויבת ישראל והרבה לפני שהיא מהווה גורם מאיים על יהודים, היא קודם כל ובראש ובראשונה כוח פוליטי שטובח באלפי ערבים. מדובר בכוח דכאני ריאקציונרי שטובח באוכלוסיה הנוצרית ועושה שמות בחברה הלבנונית החילונית, שמשלבת היום ידיים עם אסד ובשם "המאבק באימפריאליזם המערבי" (האימפריאליזם הרוסי-סיני-איראני של הכוחות השיעים במזרח התיכון מטרידים אותם פחות, ככל הנראה) אחראית לרוב המכריע של קרבנות הטבח המחריד שמתרחש היום בסוריה. טבח זה הוא מקרה המבחן הגדול ביותר על דמותו של המזרח התיכון במאה ה-21: האם הוא יהיה דמוקרטי ושוויוני מתוך התקוממות עממית, או האם המשטרים הישנים, שבל"ד וחד"ש בשיא חוצפתם מכנים "המשטרים המתקדמים במזרח התיכון", יצאו בסוף עם ידם על העליונה מתוך אותה תפיסה גזענית שערבים יכולים להישלט רק בידי רודנים, או שמתפרצת אנרכיה או מדינת שריעה.

ביטוי אומלל במיוחד של התפיסה הצרה הזו של מה היא פוליטיקה מזרח תיכונית מתרחשת בימינו סביב ההסכם עם טורקיה. שוב נפל השיח של השמאל ובעיקר של המפלגות הערביות סביב השאלה האם המרמרה הוא משט טרור או לא משט טרור, האם חיילי צה"ל רוצחים או לא רוצחים, האם זועבי גיבורה או מחבלת. מי נשכח? כמובן, תושבי עזה. עם חתימת ההסכם, המצור בו הם חיים מזה שמונה שנים קיבל את הגושפנקא של ארדואן. כך שוב נשכחו המדוכאים המיידיים, כמו במקרה של סוריה, ונמחצו בין המלחציים של התפיסה הבין-גושית הארכאית.

אז אנו זועקים "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" ובו זמנית תומכים באויבי החברה במדינות ערב. זו אותה החברה המתקוממת כנגד המשטרים הישנים ומבקשת להקים כוח חדש – לא קולוניאליזם מערבי ומשטרי הבובה שהקימו בתחילת המאה הקודמת מדינות אירופאיות; לא ריאקציות איסלאמיות פונדמנטליסטיות אלא כוח דמוקרטי ומכיל שקורא לשלום, שוויון וצדק חברתי. אז נשאלת השאלה: עם מי אנו מסרבים להיות אויבים?

עלייתו של שיח זה כדומיננטי בפוליטיקה הפלסטינית לא התחיל אתמול. ההתקוממות הפלסטינית באינתיפאדה הראשונה החלה כהתקוממות עממית שברובה היתה נחלתם של פועלים. בימיה הראשונים אש"ף לא לקחה חלק ואף הביעה התנגדות לאינתיפאדה. רק עם התחזקותה של התנועה והסלמת העימותים, הפכה עצמה אש"ף למנהיגת ההתקוממות הפלסטינית וחרתה על דגל המאבק את השיח הלאומני, ששורשיו היו תמיד בחברה הבורגנית הפלסטינית (כרגיל, השיח הלאומני שגור בפיה של החברה הבורגנית וטבעו תמיד אנטי-מהפכני). כך גם באוסלו הלכו רבין וערפאת שלובי ידיים וחיסלו בתיאום בטחוני את השמאל הפלסטיני. זוהי בדיוק הברית של בעלי הפריווילגיות בצד המדוכא והמדכא נגד ההמונים השקטים. הרבה לפני שמעניין את הפועלים והחקלאים, המופסדים הגדולים של הסכסוך, האם המדינה הפלסטינית תהיה מהנהר עד לים או שתי מדינות לשני עמים – מעניין אותם כיצד יגיע הלחם לשולחן והאם איגודי העובדים המסואבים של הרשות יעמדו לצדם בסכסוך העבודה הבא. פועלי מזרח ירושלים דואגים הרבה יותר מהשאלה האם מכונת ההחתמה תעבוד הפעם בשירות התעסוקה או שמא יפסלו את קצבת הקיום שלהם.

מיליוני צעירים מתקוממים בעולם הערבי כולו ומבעירים אש גדולה שהחלה באש בה בער מוחמד בועזיזי. בחלק מהניסיונות משטרים נפלו וקמו קשים יותר, לא תמיד המהפכה צלחה, אך בחלק מהניסיונות עלתה דמוקרטיה כמו בתוניסיה. עיני העולם הערבי ובתוכו הפלסטיני נשואות אל סוריה. מאות אלפי ההרוגים, הפצועים והגולים לא יסתפקו אחרי מחיר הדמים המחריד בפחות מדמוקרטיה אמיתית, שוויון והקמת משטר מתקדם שלו הם ראויים. גם העם הפלסטיני יודע שאם משטר אכזרי כמו של אסד יכול ליפול, גם הרשות הפלסטינית תוכל ליפול, ואז באמת יקום פה מאבק בכיבוש שמנהיגיו יקומו מתוך דרישות העם ולא במנותק להן. כפי שכותב במאמרו יאסין חאג' סאלח, מנהיג מפלגת העם הדמוקרטית השמאלית בסוריה:

"ההתקוממות הסורית מחברת בין חלקיו הנמוכים יותר של מעמד הביניים ומושכת בעלי ברית מהמעמד הבינוני המשכיל והמקצועי. היא מדברת לספקטרום רחב של החברה הסורית במושגים של שייכות, תרבות, דת ועדה. במובן מסויים, היא הדבר הקרוב ביותר למכנה משותף סורי. היא חיברה יחדיו סורים שמעולם לא נפגשו קודם לכן במספרים כאלו, באחוזים כאלו ובתודעת אחדות שכזו. דרך הסיסמא המרכזית היום, ׳העם דורש להפיל את המשטר׳, מיוצג הניסיון המכונן של העם הסורי ומיוצגת לגיטימציה חדשה המבוססת על העם ועל ריבונות עממית. ההתקוממות נלחמת בתנאים אכזריים מאוד, במעמד של בעלי אינטרסים מיוחדים ובתומכים שלהם ממעמדות אחרים. אלו מגנים על כוחם המוחלט ועל הפריבילגיות יוצאות הדופן שלהם. הם אינם יכולים להציע דבר לסורים אחרים. הם כוח רגרסיבי המגן על העבר, על רווחיהם שלהם ועל העמדות שלהם" (לתרגום המאמר לעברית).

״תור הזהב״ מבקשים לבנות דיאלוג "על צלחת חומוס" והמזרחית המשותפת מבקשת לבנות שותפות על בסיס המאבק בכיבוש, אך לא זו ולא זו מבקשת לבנות שותפות בדיוק במקום שבו יהודים, מוסלמים ונוצרים נפגשים רוב הזמן – בשירות התעסוקה ובביטוח הלאומי, במקומות העבודה הנצלניים ובשדות החקלאיים, בשירותי הרווחה ובדיור הציבורי. זוהי שעתם של יהודים יוצאי ארצות האיסלאם להפנות את מבטם להיכן שנשואות כל עיני המזרח התיכון, שמאס בפוליטיקה הדיכוטומית של ההזדהות הלאומית בשירות בעלי הפריווילגיות המבקשים לפלג את האנושות ולחלק להם "ייצוג" בשירות הכוח שבו הם מחזיקים. אם אנו באמת מבקשים להיות חלק מהמזרח התיכון המתחדש, להיות חלק לא רק מהתרבות אלא גם מהפוליטיקה העולה שלו ולבקש שחרור אמיתי, עלינו להקים כוח חדש ששובר את גבולות ההזדהות הלאומית ורואה בשותפות על בסיס מעמדי ופוליטי עממי את הלחם והמים שעליו אנו ניזונים ואת החזון המשותף אליו נצעד יחד כבני תקווה אחת.

תומר לביא הוא בוגר החוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, עובד שיקום בבריאות הנפש, פעיל בדעם מפלגת פועלים ואיגוד העובדים מען