״חצי-חצי״: ברוך שעשני חומה
אני יושבת לחוצה בחדר ההמתנה, ראיון עבודה מרגש, הלוואי שאקבל את העבודה הזו. המראיינת חזרה אליי עשר דקות אחרי ששלחתי לה את קורות החיים שלי, איזה כיף לי, בכל זאת כתוב "נועם שוסטר" על קורות החיים – איך לא יקראו לו ישר, לבלונדיני המלומד הזה? אז זהו, שלא. בחדר ההמתנה יושבת אני – נועם שוסטר – בחורה מרשימה ושחומה שירשה גנים מזרח תיכוניים מהממים, עגולים, שחומים ומתולתלים מאמא שלה, ומחכה בשקיקה לראיון עבודה. ניגשת אלי המראיינת, לקחת אותי מחדר ההמתנה, ואני בשיא ההתרגשות קמה עם היד מושטת קדימה, להתחיל כבר להרשים אותה. אבל היא עוצרת אותי: "מי את?", היא שואלת, "יש מישהו בשם נועם שוסטר לפניך בראיון הזה". בעצמי כבר נתקפתי בלבול עד כדי כך שלרגע באמת האמנתי לה שאולי הנועם שוסטר שהיה לה בראש נמצא באמת לפניי בתור, אבל הוא לא לפניי, ואף פעם לא יהיה לפניי. מיד התעשתי ואמרתי לה, "לא, זאת אני". היא התנצלה במבוכה ואמרה שפשוט יש לה יום ארוך ואני המשכתי למטרה – לצאת תותחית בראיון העבודה.
לעבודה הזו לא התקבלתי, כי המראיינת אחרי חמש דקות חשבה שאני מתאימה יותר לעבודת שטח, נראיתי לה פלפלית ותקתקנית כזאת, "יותר מתאימה לעבודות שטח מאשר לשקידה על מסמכים לשינוי מדיניות". אבל עבודות יותר, הרבה הרבה יותר, שוות דווקא קיבלתי ולא פעם ולא פעמיים כשהוצאתי את כרטיס הביקור שלי נשאלה השאלה, "נועם שוסטר, את העוזרת שלו?".
אז למה מתכוונים המשוררים של החצי-חצי? ומי כותב את שירת החצי-חצי?
מי הוא החצי-חצי שיגיד לי שיום אחד אני אכנס לחדר ולא אהיה חומה, וזה שקוראים לילדה חומה שוסטר בישראל 2016 ("אה, אבל חשבתי שהיום זה כבר לא קיים, תתקדמי") לא יגרור אחריו כמעט תמיד סיטואציה מביכה שבה שואלים את אבא שלי- "נו, אתה באמת האבא הביולוגי? לא הייתי מעלה על הדעת שזה אבא שלך". שאלות, בדיחות לא מצחיקות, בדיחות כן מצחיקות ומעל הכל – גזענות בוטה, שרק מי שחווה אותה באמת יכול להבין מה היא.
"חצי-חצי" זו המצאה שבאה כאילו לטשטש לנו את הזהות, ליצור שיח חדש, למחוק את האפליה, לפזר אבקת סוכר, לעשות מיקס כיפי כזה, שוקולד בננה, תוך התעלמות מסטטיסטיקות ומנתונים אשר מוכיחים חד וחלק שהאפליה קיימת, אחושילינג קיימת, חצי אשכנזי לא ימחק את זה, אי אפשר להלבין אותי או את הנתונים האלה מחר. עובדה.
"אז למה, למה נועם, את שוב מוציאה את השד העדתי? למה לחזור אחורה ?היום כבר הדברים האלה לא קיימים. מזרחים ואשכנזים מתחתנים, עושים אהבה, עסקים ופוליטיקה ביחד. למה סתם לחזור אחורה, גם סבתא שלי עירקית אבל אני חצי-חצי זה לא משנה!".
למה? כי מחר אני אהיה גם חומה, ואם לא יהיה לי אוצר מילים להתנגד לגזענות שאני רואה סביבי ומופנית כלפי חזות מזרחית וערבית כאחד מה אני אגיד לילדה שלי כשהיא תחווה את זה? שהיא רבע, שלושה רבעים, חצי אחוז, שמינית? כי אבא שלי קם והתנגד בעצמו כשאמא שלו לא קיבלה את הכלה שלה בגלל שהיתה לא לבנה, ומה לעשות שיצאתי כמוה, בדיוק כמוה, ממש בדמותה. זו ההיסטוריה שלי. האם להתקדם זה אומר למחוק את ההיסטוריה שלי? לא, אני אלמד גם את הבת שלי להיות גאה בצבע העור שלה, ושאף אחד לא יעיז לטרוק לה את הדלת כמו שעשו להרבה מדי נשים בצבע שלנו. שינוי מגיע, אם לא שמתם לב, מאנשים שבנויים מהחוויות האלה ויכולים להציע משהו חדש. אם לא חווית, שב בשקט – או לפחות תקשיב קודם לפני שאתה פולט.
ברוך שעשני חומה.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
תודה מעומק הלב, נועם. אני בת 61, ולא הרבה השתנה מאז היותי נערה ואשה צעירה . מצאתי את עצמי באותן הסיטואציות. צבע העור השחום שלי, וחזותי התימנית תמיד היו ה"קלף המנצח" מול האשכנזיות של אבי.
ב 1973, לפני הגיוס לצבא, נערך לי ולשתי אשכנזיות מצפון תל אביב ראיון עבודה משותף ע"י מפקד תחנת גלי צה"ל. אני הגעתי עם תיק כתבות עבה משנותי ככתבת ב"דבר לילדים," "הארץ שלנו" ו"מעריב לנוער" שאף העסיק אותי בשכר בשנותי בתיכון, עבור כתבות עומק ארוכות. הגעתי גם עם מכתבי המלצה ותעודות המעידות על פרסים שקיבלתי על כתיבתי העיתונאית. לאשכנזיות לא היה כל ניסיון עיתונאי, אבל היו להם הורים מפורסמים. לאחר הראיון הזמין המפקד אותי למשרדו, החמיא לי על עורי השחום, והציע לי לקיים עמו יחסי מין. ברחתי ממשרדו כל עוד נפשי בי. האשכנזיות התקבלו לשירות בתחנה. מאותו היום הבנתי שאין "חצי-חצי" ושאני מזרחית.
המאמר שלך גרם לעורי לבעור. שבת שלום.
לכל היותר, וגם זה מוטל בספק, הוכחת שמי שיש לו קשרים יכול למצוא עבודה ביתר קלות. או שמי שמוכנה לשכב עם מפקד כלשהו בגלי צהל תזכה להתקבל כחיילת בתחנה.
איך זה בדיוק קשור לגזענות? את בעצמך אומרת כי כתבת במשך שנים לעיתוני ילדים ונוער. לא היית אז תימניה בדיוק באותה מידה? מי שהעסיק אותך בתשלום לא ראה את העור השחום ואת התלתלים?
הכותבת מחבקת את הגזענות עד לכדי אונס. יש לך שם אשכנזי ואנשים מתפלאים כשהם נתקלים בבחורה שחומת עור? לא היית מתפלאת לפגוש גינג'י בשם בוזגלו? או ישראלי צבר בעל שם יפני או להפך יפני בשם נועם שוסטר?
האם זאת ראייה לגזענות?? איזה טיעון חלש ומגוחך!
כמו כן את ממשיכה ואומרת שהתקבל לעבודות אחרות, טובות יותר אז איפה הגזענות?
אחלה בלוג יעני, קבלי לייק.
היה מעניין מאוד לקרוא.
אני מהצד ההפוך. אני חצי-חצי, אבל את שם המשפחה של אבי שיבשו והוא נשמע אשכנזי למהדרין, והמראה שלי גם הוא לבן כמו אמא. ואכן, אני לא חוויתי גזענות. לעומת זאת אחותי יצאה חומה כמו אבא, שם המשפחה שלה מזרחי כי התחתנה עם גבר מזרחי, והיא חווה גזענות הרבה יותר ממני. אין ספק שלשם המשפחה והחזות יש השפעה מכרעת בעניין והם מוציאים את הגזענות הקיימת החוצה.
כל כך עצוב שאחותי כיום חושבת על לשנות את שם המשפחה של ילדיה, כדי שהם יחוו פחות גזענות, דיכוי והדרה ממנה.
כל אחד והחבילה שלו. אצלנו משפחה שכנוזית ממוצא ספרדי (לפי שם המשפחה. עניין הגנים עדיין לא נבדק ובכל מקרה הצד הספרדי התאשכנז – סגנון התפילה מסורות חג ושבת וכו'). אבל זה ענין ישן ולא רלבנטי. הבעיה היא שהחלק הספרדי שהתאשכנז הוא בהיר והחלק האשכנזי ה"טהור" הוא כהה. ומי היה מקנא במי? הבהירים בכהים. למה? עניין לגמרי פרקטי. גרנו על הים והלבנים סבלו כל הקיץ כשהכהים עשו חיים. מי שלא היה חצי שרוף קיץ אחרי קיץ – לא יודע מה זה לקנא בשחומים.
אבל עכשיו ברצינות – לפי הסיפור של נעם מדובר יותר בבעייה של אפליה מגדרית. ודרך אגב, אף אחד לא יודע, בתחום הטרדה המינית, מה קרה לבנות שהתקבלו, ולא ברור מה הוצע להן בשעת הראיון. מה שבטוח – הסיפור מסריח חזק מאוד משובניזם מגעיל ודוחה.
אני כמוך, רק הפוך.
אני יצאתי הלבנה שלא מאמינים שהיא הבת של אמא שלה.
אני יצאתי הלבנה שצוחקים עליה במשפחה המורחבת, לועגים לצבע העור שלה.
וגם זה לא כיף גדול.
אני הלבנה עם שם משפחה "אשכנזי" שבפורים מביאה במשלוחי מנות עוגיות ממיטב המטבח הצפון אפריקאי, וכמה שיותר פעמים בשנה מספרת על סבא שלה מלוב שהיה גם הוא שם…
ברור לי שיש גזענות. ברור לי שחייבים להילחם בתופעה המכוערת הזו. המאמר שלך נפלא בעיניי. כי הוא מציג את התופעה המסריחה הזו בלי להתגזען בהפוך.
כי אני בטוחה שאת, חצי-חצי כמוני, כואבת כמוני כשאת קוראת דברי שנאה ולעג לחצי ממך. ואני בטוחה שאת גאה בשני הצדדים של התרבות שלך, ההיסטוריה שלך, המשפחה שלך ולא רוצה שיכריחו אותך למחוק חצי ממך. גם אני לא רוצה למחוק חצי ממני.
הרי גם צבע העור שלך (יפהפה בעיניי) וגם השוסטר – שניהם את.