אני לא רוצה להתגזען, אבל הם אלימים

לאור האמירות שנשמעו בתקופה האחרונה מפיהם של סלבריטאים אשכנזים כאלו ואחרים, שווה לחזור לרגע מכריע באנתרופולוגיה הישראלית, בו התבונן החוקר עמנואל מרקס במרוקאים של מעלות וקבע – מבלי לדבר את שפתם או להכיר את תרבותם – שהם אלימים
יוסי לוס

אבא, ד״ר לאנתרופולוגיה, עורך לשעבר ב״העוקץ״

ב-2015 התפרסם לראשונה בעברית ספר אנתרופולוגי על ישראל אשר ראה אור באנגלית כ-40 שנה מוקדם יותר ב-1976 – ״ההקשר החברתי של התנהגות אלימה״ (הוצאת רסלינג). היה זה לאחר שהספר נבחר על ידי הוצאת Routledge לאחד ממאה ספרי האנתרופולוגיה החשובים בכל הזמנים. כשהדבר נודע לי קפצתי בכסאי. מדוע קפצתי? כי אני הקטן כתבתי עבודת מחקר לתואר שני על ההיסטוריה של האנתרופולוגיה הישראלית וספר זה היווה חלק מהפרסומים אותם ניתחתי. המחקר שלי עסק בבסיס המרכזי של האנתרופולוגיה בהופעתה כדיסציפלינה עצמאית (פחות או יותר) באקדמיה הישראלית – מחקר על מזרחים, בין היתר המאמרים של עמנואל מרקס וספרו על ״אלימות של מרוקאים״. אחרי שנרגעתי, עברתי על כל עבודת המחקר שלי וחתכתי מתוכה את הקטעים שעוסקים ב״אלימות של מרוקאים״ א-לה מרקס וערכתי אותם כדי לפרסמם כמאמר עצמאי באתר זה. כשסיימתי, דעתי הצטננה קצת והחלטתי להימנע מלפרסמו. אחרי הכל, מרקס איש מבוגר והייתי רוצה לכבד אדם בא בימים ולא לבוא איתו בריב ובמחלוקת, למרות הכל.

אבל לאחרונה מתחוור לי יותר ויותר שהספר ״ההקשר החברתי של התנהגות אלימה״ מגלם לא רק את הניסוח של הדימוי הגזעני, המופרך והנפוץ עד היום של מזרחים בכלל ומרוקאים בפרט כאלימים יותר מאחרים (״מרוקאי סכין״ ו״גרוזיני גרזן״), אלא גם את העמדה האשכנזית שאומרת משהו כמו: ״אני לא רוצה להיות גזעני, אבל המזרחים פחות טובים״. הספר הזה מאת מרקס מגלם באופן מדויק את הרצון של אשכנזים מסוימים לא להיות גזענים, אבל גם את חוסר יכולתם למשוך את עצמם בשערות ראשם מביצת הגזענות הישראלית.

בעיה זו חיה ובועטת היום ביתר שאת, עם כל סלבריטאי אשכנזי חוכמולוג שמחליט לאוורר את ״מה שכולם חושבים, אבל לא מעזים״, כאילו הוא הגיבור החלוץ לפני המחנה ששוכב על גדר התיל למען הכלל ונגד הפוליטיקלי קורקט, וכל הבולשיט הזה. לכן החלטתי כעת, באיחור, לפרסם זאת.

*

״אני לא רוצה לקבוע שלתושבי מעלות יש נטיות אלימות, אלא רק שבגלל הרקע התרבותי שלהם אולי יש להם פחות מעצורים מפניה לאלימות מאשר אנשים אשר הנורמות של חברה מודרנית הונחלו להם מתקופת הילדות המוקדמת״ (Marx 1968: 20 ; 1972: 295)

כך התפתל מרקס בשני מאמרים שהקדימו את פרסום הספר. במאמר מ-1968, הוא ויתר על ההתפתלויות וכתב מפורשות ש"כוונת מאמר זה היא להראות כי הנטיות התוקפניות של חלק מתושבי גלילה [מעלות] קשורות לרקע התרבותי [המרוקאי], הנוטה להשלים עם אלימות".

בספר האמור מ-1976 שינה מרקס את הדגש והוסיף ביקורת על התנהלות פקידי הממשלה ועל ההקשר של חיי המצוקה והתלות שהיו נחלת חלקם של תושבי מעלות המרוקאים בישראל כסיבות לאלימות, שהיא למעשה אמצעי רציונאלי בהישרדותם. אך גם בספר הוא כתב במפורש ש"לאור רקע תרבותי זה [מרוקאי], לחלק מתושבי גלילה [מעלות] יש פחות מעצורים נגד שימוש באלימות ביחסים אישיים מאשר אנשים להם הונחלו נורמות של אי-אלימות מן הילדות המוקדמת". אבל הנקודה המעניינת יותר היא שאחרי שפיתח וביסס את טיעון האלימות הרציונאלית, מרקס בעצמו משך את השטיח מתחת לטיעון זה. בסופו של דבר, קבע מרקס, התושבים היו יכולים לבחור בדרך אחרת, לא-אלימה, כדי להשפיע על התנהלות הפקידים, ולכן האלימות שלהם אינה באמת רציונאלית אלא שגויה ומנוגדת לאינטרסים שלהם. כלומר, בסופו של דבר מרקס החזיר את חיצי האשמה אל עבר התושבים המרוקאים, המהגרים שזה עתה הגיעו ונשלחו חסרי כל בעל כורחם לעיירה נידחת נטולת כל. 

ועוד שתי הערות קטנות לפני שנתחיל:

1. האלימות המרוקאית הזו לא הייתה קיימת למעשה. היו אלה בדרך כלל מעשים זניחים שצריך היה להתאמץ כדי להגדירם כאלימות.

2. מרקס לא התיימר לחקור את התרבות המרוקאית. למעשה, הוא כלל לא ידע לדבר מרוקאית. הוא דיבר עם תושבי מעלות שהגיעו לא מכבר ממרוקו בעברית. כיצד, אם כן, הרשה לעצמו לקבוע שהרקע התרבותי המרוקאי כולל או לא כולל ״מעצורים״ כאלה או אחרים?

אלימות? איזו אלימות?

המחקר שעל בסיסו נכתב הספר נערך בעיירה מעלות בין השנים 1964-6. ספר זה אינו הראשון שמועלה באוב מתקופת המיסוד של האנתרופולוגיה הישראלית. ב-1999 ראתה אור מהדורה חדשה של ספרם של משה שוקד ושלמה דשן מ-1977, שהיה מבוסס אף הוא על מחקרי שדה שנערכו בשנות ה-60 ונכתב ברוח התקופה ההיא.

עטיפת הספר כפי שיצא ב-2015
עטיפת הספר כפי שיצא ב-2015

המחקר של מרקס עסק באלימות של התושבים והתושבות של העיירה כלפי פקידי ממשלה שעבדו במקום ושל גברים ונשים מבין תושבי המקום כלפי בני ובנות זוגם. אולם, אפילו הוא קבע ש"התקיפות היוו לבטח פשעים במובן החוקי, אבל עבור המתבונן האובייקטיבי הן לא היו באמת אלימות". כמו כן, נתוני המשטרה הורו שבמעלות רמת הפשיעה נמוכה משמעותית ביחס לשאר הארץ ושמקרי אלימות קשים (כמו רצח, שוד ואונס) כלל לא מתרחשים. למעשה, אחד ממקרי ה״אלימות״ שמרקס תיאר וניתח היה של אישה מבוגרת שערכה שביתת שבת על רצפת משרדו של פקיד עמידר אשר "הפך את העניין לבדיחה", ולאחר זמן מה "האישה האלימה" שבה לביתה. מקס גלקמן, שכתב את ההקדמה לספר, ביקר את הסיווג של מרקס את המקרים שהביא כמקרי אלימות: "למעשה, הפעולות שמרקס מתאר הם בעיקר איומים על פקידים, שביתות שבת שקטות, שבירה של רכוש מועט (יחסית למתרחש בבריטניה) ומעט מקרים של אלימות חמורה כלפי בנות זוג". גלקמן היה אנתרופולוג בריטי מרכזי שהנחה את מרקס לדוקטורט והוביל את פרויקט ברנשטיין, שמימן והכשיר אנתרופולוגים ישראלים ויצר את הבסיס לאנתרופולוגיה הישראלית.

מלבד הפרסומים של מרקס, ניתחתי גם עבודות של משה שוקד, שלמה דשן ואלכס וינגרוד משנות ה-60 וה-70. משה שוקד הגדיר את התפקיד שהוא ודשן מילאו במסגרת המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית בטרם הפכו לחוקרים באקדמיה כ"מכוון לבעיות מעשיות, וצפוי להפיק הצעות מעשיות תוך זמן קצר יחסית, מתוך מחקר אינטנסיבי בשדה מוגבל". אולם, גם הספרים שהם פרסמו מאוחר יותר במסגרות אקדמיות נגעו, ללא יוצא מהכלל, בבעיות ממשיות או פוטנציאליות מנקודת מבטו של הממסד, בסיפורי הצלחתו, בזיהוי הרצוי עם המצוי או בהצדקת כישלונותיו. כך, גם מרקס שהועסק במשרד ראש הממשלה בטרם הפך למרצה אקדמי, יצא למעלות כחוקר ומרצה צעיר באוניברסיטת תל אביב בכדי לברר מהו מקור האלימות כלפי הפקידים וכיצד ניתן למנוע או להפחית את מספר התקיפות ועוצמתן.

התגייסות האנתרופולוגים למוסדות הקליטה ולמשימות שהוגדרו על ידיהם נמצאת גלויה בטקסטים. מרקס, למשל, טען בספרו שפקידי המוסדות השונים לא ראו אלא את האינטרס הכללי של תושבי העיירה אל מול עיניהם וחילקו את המשאבים המצומצמים שעמדו לרשותם באופן צודק ושוויוני, ושהם עשו זאת תוך כדי לחצים וחוסר אמון מצד תושבי העיירה. כמו כן, לפי מרקס אפשר היה רק בקושי לראות בפקידים קבוצת אינטרס. הוא הזדהה עם הפקידים הנתונים בלחץ התושבים, הכחיש את טענות התושבים בדבר שחיתות של הפקידים ורמז כלאחר יד לשחיתות בפוליטיקה המקומית, אשר הוצגה על ידו כפרקטיקה מובנת מאליה או כבלתי נמנעת. הוא הבטיח מספר פעמים ש"הרשויות עשו כמיטב יכולתן לקלוט את המהגרים".

בו בזמן, מרקס תיאר את תלותם המוחלטת של התושבים בפקידים, את זרותם לביורוקרטיה הישראלית, את חוסר היעילות של המערכת הביורוקרטית ואת הבעיות שנובעות מכל אלה ומהוות את המציאות היום-יומית של התושבים והפקידים. התלות בפקידים וזרותם של התושבים לביורוקרטיה הוסברו כתוצאות הכרחיות של נסיבות אובייקטיביות ולא כתולדה של מדיניות ששלחה את המרוקאים בעל כורחם להתגורר במקום נידח שאין בו תעסוקה ויש מעט אפשרויות. 

במחקרו מרקס הבטיח מספר פעמים ש"הרשויות עשו כמיטב יכולתן לקלוט את המהגרים". הוא תיאר את תלותם המוחלטת של התושבים בפקידים, את זרותם לביורוקרטיה הישראלית, את חוסר היעילות של המערכת ואת בעיות המציאות היום יומית. התלות בפקידים וזרותם של התושבים לביורוקרטיה לא הוסברו כתולדה של מדיניות ששלחה את המרוקאים בעל כורחם למקום נידח בלי תעסוקה ועם מעט אפשרויות

יחסית לדשן ולשוקד, מרקס ביקר את מוסדות המדינה – אולם הביקורת על הפקידים והמוסדות היתה מועטה ולא הופיעה באופן סדיר ביחס לתדירות הגבוהה של הצדקת הפקידים, המוסדות והאשמת הנסיבות. למרות שרבים מתושבי מעלות היו "מקרי סעד" ונשלחו לעבודות דחק קצובות בימים ויזומות על-ידי הממשלה, שלל מרקס את התפיסה של עבודות הדחק כסיוע לנזקקים, אשר הופנמה על-ידי התושבים עצמם ומנעה מהם תחושת הישג וסיפוק בעבודה. לדבריו, העובדים בעבודות דחק סיפקו עבודה יעילה ובעלת ערך עבור המדינה בתמורה לשכרם. הוא הוקיע במפורש את חוסר הגיבוי לפקידים במעלות מצד הממונים. הוא טען גם שהפקידים אינם מבינים את נפש התושבים, ושהתנהגויות מסוימות של הפקידים מעודדות הפעלת אלימות נגדם. הוא גינה את היחס לו זכו התושבים במשרד הרווחה המקומי, והעריך שהפקידים ראו בתושבים מעמסה. לטענתו, המשרד המקומי נטה להתנגד לשינויים, והסיבה היחידה, לפי מרקס, הייתה העומס הרב של המשימות המנהלתיות שהוטלו על הפקידים. מנקודת מבטו של מרקס וככל הנראה גם מנקודת המבט הפקידותית, התזה שלו נתפסה כביקורתית בטענתה שאלימות התושבים היא רציונאלית. זאת מכיוון שלפי תפיסת הפקידים מקרי האלימות היו החצנה, ככל הנראה, של זעם ותסכול.

״הם לא מבינים״

כלי הפרשנות העיקרי במספר רב של אתנוגרפיות מבין הנסקרות במחקר זה היה הדיכוטומיה "מסורתי"-"מודרני". החברה הישראלית הוותיקה האשכנזית בעיקרה, מוסדותיה והאנתרופולוגים שלה הופיעו כביטויי המערב המודרני, ואילו הקהילות הנחקרות ייצגו את המזרח המסורתי. גם כאשר מרקס ניסה לצמצם את הפער ולהציג את המרוקאים בעיירות הפיתוח כנוקטים באלימות מתוך רציונאליות, קרי מתוך שליטה עצמית והחלטה על הדרך היעילה להשיג הטבות, הוא למעשה העמיק את הפער על ידי הצגתם כבעלי פוטנציאל לאלימות, כבורים וכבעלי תפיסה מוטעית של המציאות, ובסופו של דבר למעשה גם כלא-רציונאליים. באותן שנים התפרסמו מאמרים של אנתרופולוג נוסף, יצחק עילם, אשר התבסס על מרקס ותיאר לא רק את המרוקאים כאלימים אלא גם את הגרוזינים (כך הגיאורגים כונו אז). נקודת המוצא שלו היתה המחקרים של מרקס ולפיהם המרוקאים אלימים, והוא יצא לחקור את ההבדלים בין האלימות המרוקאית לזו הגרוזינית. כך משעתקים סטריאוטיפ ומעמיקים אותו. 

בעקבות מרקס ועילם, גם משה שוקד נכנס לתחום מחקר ה״אלימות של מרוקאים״ במאמר מ-1980 שבו הוא ניסח, למרבה התימהון, טענות מהותניות עוד יותר. לטענת שוקד, מקרי אלימות רבים יותר התרחשו דווקא בין קרובי משפחה ולא בין זרים. הוא לא טען לרציונאליות של האלימות ולהקשר חברתי של תלות, מצוקה, ייאוש ותסכול, שכן הנחקרים שלו לא עברו את התהליך הקשה ביותר של התפוררות המשפחה והקהילה, וכן הם הצליחו כלכלית ולא נזקקו לסעד של פקידי הרשויות. לכן הוא הסיק שהן מקור האלימות והן ריסונה, בהתאם לאובייקט ההתקפה, מצוי במרוקאים עצמם ולא בסביבה החיצונית להם.

איפיון קהילות הנחקרים כ"לא מבינים" חזר על עצמו פעמים רבות, והוא מאפיין מרכזי בתפיסתו של מרקס (כמו גם בתפיסתם של שלושת האנתרופולוגים האחרים – וינגרוד, דשן ושוקד) את המזרחים. המזרחים ״לא הבינו״ ארגונים היררכיים, ביורוקרטיים ורשמיים. כאשר הם ביקשו לערב פקיד בדרגה גבוהה מזה שטיפל בהם, הם שלחו מכתב לנשיא, לראש הממשלה או לשר הממונה כי לא ידעו למי לפנות, והבעיה לא נפתרה:

"יש מהם שאינם מעלים על הדעת כי הפקידות של מדינה ריכוזית אינה מתייחסת בחיוב למעשי אלימות. לפי המסורת התרבותית שממנה באו השימוש באלימות אמנם פסול בין קרובים וידידים, אך כשר ומובן במגע עם זרים" (מרקס 1970: 64)

הם לא הבינו דמוקרטיה ופוליטיקה מפלגתית, שכן "הסמכות הקהילתית בצפון אפריקה היתה תכופות ריכוזית ביותר" (שוקד ודשן 1977: 63-64) בדמותם של רבנים שסמכותם לא הייתה מוגבלת באמצעות תקנות או באמצעות מנהיגים ציבוריים אחרים. הם לא הבינו בניהול מושב ובביטחון, והם לא זיהו את הכוונות הטובות של המחלקה להתיישבות ודימיינו ניצול ואפליה. בכל מקרה אחר, ללא יוצא מן הכלל, הציטוטים מפי הנחקרים לוו בפרשנות שערערה את דבריהם או אף סתרה והפריכה אותם והציגה את המזרחים כלא מבינים או כמדמיינים. לדברי מרקס, המרוקאים במעלות לא דיברו עברית כראוי וחשדו שהם מופלים לרעה על ידי הפקידים האשכנזים (הציטוטים תורגמו ישירות מן הספר המקורי באנגלית):

"'כל הפקידים במשרד המרכזי מדברים יידיש', הוא האופן שבו איש אחד [מהתושבים המרוקאים במעלות] ניסח זאת, די בניגוד לעובדות" (Marx 1976: 38)

מרקס ניסה לערער על הדעה הרווחת בציבור (האשכנזי) בנוגע למרוקאים ולהציג אותם כרציונאליים, ממש כמו אשכנזים:

"אלימות אישית מסוימת, אבל בשום אופן לא כל אלימות, היא אופן כפייה קיצוני, וככזו היא יוצרת פעולה איתנה, רציונאלית ומכוונת. אלימות כפייתית זו נבחנה בהקשר של עיר חדשה בישראל" (Marx 1976: 61)

מרקס לא העלה את השאלה מהי רציונאליות, אך מתברר שהרציונאליות אליה הוא התייחס הייתה אינסטרומנטלית בלבד: דרך יעילה להשיג מטרה בלי לתהות על מהות המטרה. זו הרציונאליות המרוקאית לפי מרקס. היו שנקטו באלימות כדי למשוך תשומת לב, אחרים עשו זאת כדי לפגוע בנקודת התורפה היחידה של הפקיד או כדי להכריז על עצמאותם לנוכח התלות המוחלטת בפקיד, משום שסברו שזו הדרך האחרונה הפתוחה בפניהם לאחר שניסו דרכים אחרות, או משום שראו ששיטה זו הצליחה והפעילו אותה באופן מבוקר תוך חישוב של סיכונים וסיכויים. מרקס טען שהאלימות היתה חריגה לעומת קודים ישראליים מקובלים ורציונאליים של התנהגות, ולא היוותה אמצעי יעיל בהשגת המטרות של התושבים. אמנם לעתים הם צדקו והפעלת אלימות הייתה יעילה, אך אלה היו, לשיטתו של מרקס, שגיאות טקטיות של פקידים או סטיות של המערכת. בדרך כלל האלימות של המרוקאים לא הוכיחה את עצמה כיעילה. אם כך, כיצד אפשר לטעון שהם פעלו באופן רציונאלי, כאשר בדרך-כלל הם לא השיגו את מטרותיהם, ובכל זאת נקטו פעם אחר פעם באלימות? מרקס עשה זאת על-ידי הטענה החוזרת ונשנית שהנחקרים "לא הבינו". לא זו בלבד שהם "לא הבינו", אלא גם לא ידעו לנתח נכון את הסיטואציה שבה הם חיו. הם הסיקו מהמקרים המעטים שבהם האלימות השתלמה, והזניחו את מרבית המקרים שבהם האלימות לא השתלמה. שגיאה מתודולוגית זו של התושבים בהבנת המציאות לא זכתה להסבר מפורש מצידו של מרקס. ככל הנראה, התשובה היתה מובנת מאליה: הם מרוקאים וזו תרבותם – פרימיטיבית, מפגרת, לא מודרנית, מסורתית, חסרת השכלה, לא מדעית. כל זאת אף שכאמור, מרקס לא התיימר לחקור את התרבות המרוקאית.

גברים מרוקאים צופים ב״קזבלן״, 1954. צילום: ELDAN DAVID, לע״מ
גברים מרוקאים צופים ב״קזבלן״, 1954. המזרחים ״לא הבינו״ ארגונים היררכיים, ביורוקרטיים ורשמיים. צילום: ELDAN DAVID, לע״מ

הפעולה האלימה, טען מרקס, היא רציונאלית רק מנקודת מבטו המוגבלת של התושב. לעומת זאת, מנקודת מבט חיצונית (של מרקס והפקידים למשל) שהיתה רחבה יותר, הפעולה לא היתה רציונאלית, שכן אפשר היה לזהות דרכים יעילות יותר כדי להשיג את אותה המטרה. התייחסות כזו מרוקנת את מושג הרציונאליות מכל משמעות ומותירה רק את הטענה שהתושבים היו בורים ולכן אלימים. למעשה, מרקס עצמו משך את הבסיס מתחת לטענת הרציונאליות והחזיר את הדיכוטומיה מסורתי-מודרני למרכז הניתוח שלו:

"השאלה באם ידעו התוקפים בזמן התקיפה על דרכים אלטרנטיביות להשגת מטרותיהם היא משנית, שכן אף אם לא ידעו, יכלו להיוועץ באנשים מנוסים" (Marx 1976: 105)

הדיון של מרקס בנקודות מבט שונות יצר מראית עין של דיון רב תרבותי ויחסי. אבל הניתוח שלו לא הניח שתי נקודות מבט אחרות זו לזו ולגיטימיות, שאי אפשר להשוות ביניהן ואי אפשר לעשות רדוקציה של אחת לחברתה או של שתיהן לשלישית. הוא הניח נקודת מבט צרה ונקודת מבט רחבה שכללה את הראשונה ועוד. כלומר, נקודת המבט של מרקס היתה ליניארית ושטוחה, לא רב-מימדית ולא רב-תרבותית. כך, כדי לייצר את הרציונאליות של הנחקרים, שהייתה למעשה ריקה מתוכן, חייב היה מרקס לייחס להם בורות בסיסית ותפיסת מציאות לקויה, ולעצמו הוא ייחס נקודת מבט חיצונית ורחבה אשר גבולותיה אינם מצוינים. בניסיון לערער את התפיסה הרווחת בדבר אלימותם של המרוקאים, הוא נמצא מחזק אותה.

סיכום: יחסי הכוח משתנים

חיים חזן, אנתרופולוג ותיק חשוב מרצה וחוקר מבריק משכמו ומעלה שאני מעריך מאוד, כתב הקדמה מחמיאה לספר. בהקדמה הוא מסביר שהספר הופיע בתקופה שבה רק החלו להסביר תופעות חברתיות ותרבותיות על ידי הצבתן בהקשר חברתי של נסיבות, ולכן ככל הנראה הספר ראוי להיחשב כאחד מהחשובים בהיסטוריה של האנתרופולוגיה, שהרי אין לשפוט ספר זה על פי קריטריונים עכשוויים אלא על פי קריטריונים של התקופה שבה הופיע. ראוי להבין אותו בהקשר הופעתו. אולם חזן מתעלם לחלוטין מכך שבסופו של דבר, מרקס גורר את עצמו לטעון בכל אחד מהפרסומים לעיל שכפי הנראה יש משהו אלים בתרבות המרוקאית שאין בתרבות הישראלית (קרי האשכנזית הצברית) – וזה בדיוק מה שמבדיל את המתרחש במעלות ממה שמתרחש במקומות אחרים, בהם יש פחות מרוקאים וגם פחות אלימות כלפי פקידים.

חזן מתעלם גם מכך שמרקס משתמש בתרבות המרוקאית כטענה שמסבירה משהו בלי לחקור את התרבות הזו כלל. הוא גם מתעלם מכך שהאלימות לא הייתה ממש אלימות, ואם אפשר לומר משהו על מעלות על פי המידע שמופיע בספר עצמו הוא שהמקום היה די רגוע מבחינת פשיעה ואלימות. כמו כן, הוא מתעלם מכך שמדובר בבחינה של סטריאוטיפ גזעני וחיזוקו. 

בהחלט אפשר שאני לא מצליח לחרוג מגבולות התפיסה שלי, שעוצבו בתקופה אחרת מזו שבה הופיע הספר, ולהבין אותו בהקשרו. אולם, יש לזכור גם שההקשר שבו הוא הופיע היה התקופה שבה מי שעשה אנתרופולוגיה היו בעיקר גברים לבנים שחקרו שחורים ואחרים. מרקס לא היה צריך להתווכח איתי אז, אלא עם שוקד, שכמה שנים מאוחר יותר ניסח טענה עוד יותר בוטה. הגישות שלהם נדחקו, תודה לאל, לשולי הדיסציפלינה האנתרופולוגית גם כתוצאה מביקורת אנתרופולוגית פנימית אך גם, ואולי בעיקר, כתוצאה של שינוי כלל עולמי ביחסי הכוח בין הנחקרים הלא-אירופאים לחוקרים האירופאים, שינוי שאילץ את החוקרים לקחת בחשבון ביתר רצינות את מה שהנחקרים אומרים להם ולנסות להבין אותם על פי מושגיהם שלהם ובמקרים רבים אחרים למצוא מושאי מחקר אחרים.

בציבור הרחב אנתרופולוגיה נחשבת למחקר של מוזרים ומוזרויות (מנקודת מבט של החוקר/ת כמובן), אבל היא כבר מזמן אינה כזו. בעבר, היא בהחלט היתה כזו, אבל הדיסציפלינה עברה שינויים מרחיקי לכת. יש ששמחים עליהם ואחרים מבכים את הזמנים הטובים. כך או כך, היא השתנתה ללא הכר. כך, באנתרופולוגיה כבר מזמן יש הבנה לדקויות של גזענות ולמופעים השונים והמגוונים שלה. עם זאת, הציבור הרחב טרם התעדכן והתפיסה שבאה לידי ביטוי בספר הזה של מרקס עדיין רווחת. 

לעבודת המאסטר המלאה ולמאמר שהתפרסם על בסיסה (באנגלית)

Marx, Emanuel 1968, Varieties of Individual Violence: observations in an immigrant town in Israel,
a lecture in ASA seminar on Conflict Theory, 15-21/9/68.
Marx, Emanuel 1972, "Some Social Context of Personal Violence", In: M. Gluckman (ed.),
The Allocation of responsibility, Manchester University Press, Manchester, 281-321.
 Marx, Emanuel 1973, "Coercive Violence in Official Client Relationships", Israel Studies in Criminology,
Vol. 2, 33-68.
 Marx, Emanuel 1976, The Social Context of Violent Behavior: A social anthropological study in an Israeli
immigrant town, Routledge and Kegan Paul, London.
מרקס, עמנואל 1970, "אלימות אישית בעיירת עולים", מגמות, כרך י"ז, 61-77.
שוקד, משה ודשן, שלמה 1977, דור התמורה: שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה, יד יצחק בן צבי, ירושלים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עידו לם

    מירי רגב היא תת בהמה הרבה יותר אלימה מהמרקס הזה, תזכיר קצר: מירי סבוני רגב היא אחת מהשרות הכי פחות חברתיות שיש, היא מצביעה קונסיסטנטית בעד בעלי ההון ונגד המעמד הבינוני והעניים, גם לגייז היא לא באמת מעולם עזרה, מיותר לציין שהיא מעולם לא חשבה לנסות להעלות הצעות שימסו את ההון הגדול ויחתכו מהשומן של צה"ל, או לא, גברת סיבוני מעולם לא תעשה משהו ממשי לעומת הבעיות הבוערות של ישראל אלא תהיה חפיפניקית(בערך כמו בראיון בגיא פינס שנחשף שהיא לא מכירה סרט אחד של טרנטינו) וכמובן תפנה את האש לטובים ממנה כמו שמאלנים שאשכרה מחוייבים לזכויות אדם.

    1. אוי ויי זמיר !

      לם, קח אויר ושתה כוס מים רצוי עם התוסף המתאים ותרגיע קצת.
      אגב, דברי מירי רגב בהשוואה להתלהמויות שלך נשמעים ממש רציונאליים ושפויים.

  2. נתן

    לפי החלטת האקדמיה המלכותית למדעים על שם מירי רגב כל מאמר מדעי שלא יופיע בו לפחות 10 פעמים הצרוף "גברים לבנים" בהטיות שונות , יפסל אוטומטית ומחברו ישלח לחינוך מחדש במרכז הליכוד.

  3. עמנואל מרקס

    אני מודה ליוסי לוס על שקרא את עבודותי על אלימות אישית בעיירת עולים ועל שכתב ביקורת נוקבת עליהן. למרות שהחומרים נכתבו לפני ארבעים שנה ומעלה, לוס תוקף אותי על הערות גזעניות. אני מוכן לקבל את הביקורת, ומקווה שיהיה לו גם מהשהו לומר על נושא הספר.

    1. יוסי לוס

      תודה על תגובתך, עמנואל מרקס, ומודה לך על תגובתך ההגונה והחברית. אבל אם אתה מקבל את הביקורת, אז אני לא בדיוק מבין למה אתה מתכוון באמירתך שלא אמרתי דבר על נושא הספר. אודה לך אם תבהיר.

      1. עמנואל מרקס

        בספר תארתי סוג מסוים של אלימות, בעיירה שתושביה היו תלויים בבירוקרטיה מקומית. זו הייתה אלימות מרוסנת ומכוונת למטרה צודקת שזכתה למידה רבה של תמיכה חברתית וגם זכתה להצלחות. העובדה שמוצאם של רוב תושבי העיירה היה מצפון אפריקה הייתה רלוונטית רק משום שהשלטונות השתמשו בעלייה זו כדי ״ליישב את הפריפריה״. לקח לי זמן להבין זאת.

        1. יוסי לוס

          התעכבתי קצת בתשובה. סליחה.

          אולי היה קשה לראות זאת בזמן אמת מנקודת המבט שלך, אז טוב שראית זאת מאוחר יותר. לא מובן מאליו.

          אבל, אני חושש שהמוצא המרוקאי שלהם השפיע במידה מסוימת גם על הניתוח שלך את האלימות שלהם ואת התוצאות שלה, ולא רק על החלטות השלטונות.