כשהמודרים מדירים: ועדת ביטון וגבולות המזרחיות

האם כל ניסיון לתקן הדרה חייב להוביל להדרה חדשה? דומה שעבור מחברי דו"ח ועדת ביטון התשובה היא חיובית. קריאה של הדו"ח מלמדת כי הוא לא רק בא לתקן את ההתייחסות הלוקה מאד של מערכת החינוך להיסטוריה, התרבות והמורשת של קבוצות 'מזרחיות'. הוא גם קובע, בפועל, כי מורשות מסוימות של קבוצות מזרחיות חשוב שיקבלו מקום מרכזי – תוך שהוא מותיר בשוליים את המורשות של מי שכנראה אינם מזרחים מספיק, או אולי אינם מזרחים 'תקניים'. הדוגמאות הבולטות ביותר, שבהן אתרכז כאן, קשורות ביחס הדו"ח ליהודי גיאורגיה (גרוזיה), יהודי קווקז ויהודי בוכרה.

המלצות עורכי דו"ח ועדת ביטון לא מצאו לנכון לכלול בגופו של הדו"ח עב הכרס ולו פעם אחת התייחסות משמעותית כלשהי להיסטוריה, המורשת והתרבות של יהודי גיאורגיה, יהודי קווקז ויהודי בוכרה. קבוצות אלה נזכרות רק במסמכים שהוגשו לדו"ח בפרק הנספחים.

מאלפת במיוחד הרשימה של אנשי מופת והוגים שאודותם מציעה הועדה ללמד (עמ' 197-207).  ברשימה זו (בת עשרה עמודים!) אין התייחסות אף לדמות אחת מקרב קבוצות אלו, למרות שיש לא מעט דמויות ראויות. נזכיר למשל את הרב דוד באאזוב, מגדולי הרבנים של יהודי גיאורגיה, ובנו, הסופר הרצל באאזוב. סיפורם המופלא ראוי גם ראוי להילמד על ידי כל תלמיד בישראל. אבל את המאסר במחנות (של האב) וההוצאה להורג (של הבן) על ידי הסובייטים השלימה עתה הדרתם על ידי חברי הועדה המלומדים – וזאת אף שיש חומר בנושא, כגון ספרה של פאניה באאזוב (״המצורעים״, עם אחרית דבר מאלפת של פרופ' מיכאל זנד). יש גם שמות רבים אחרים, גם בקרב יהודי גיאורגיה, וגם בקרב יהודי בוכרה, כגון דוד חפץ, חלוץ העליה לא"י במאה התשע עשרה, מלמד ומוציא לאור. בקרב יהודי קווקז אפשר להזכיר למשל את הרב יעקב יצחקי, מנהיג, מלומד וחוקר ומקימה של באר יעקב, את אליה אניסימוב, אתנוגרף ראשון של יהודי קווקז – ואחד מראשוני האתנוגרפים היהודים בכלל, את ד"ר אהרן בנימיני, הרופא הראשון של גימנסיה הרצליה וחלוץ החשיבה על איכות הסביבה בתל אביב, ורבים אחרים.

גם בתחומים אחרים בהם עסקה הועדה התמונה דומה. כך למשל בתחום היצירה הספרותית. מחברי הדו"ח נתנו מקום של כבוד למשוררי קבוצת ״ערס פואטיקה״ בתוך קטגוריה חדשה של שירת ההגירה (עמ' 81, עמ' 148). אכן היצירה בקבוצה זו ראויה להערכה, אך אין בכך כדי להצדיק הדרתם של מי שאינם נכללים בה. ניקח למשל את אלברט בן יצחק יעקב, משורר יליד קווקז (עלה ב-1993) שהוציא עד כה שישה ספרי שירה שזכו לביקורות חיוביות. בן יעקב מגדיר עצמו כ״משורר עברי״. דומה שאילו היה מדגיש יותר זהות מזרחית, היו גדלים הסיכויים שיינתן מקום גם לשירתו. בשונה ממשוררי ערס פואטיקה, ילידי הארץ, אפשר שבן יעקב נתפס כמי שאינו מתאים לקטגוריה של שירת ההגירה, למרות ששירתו עוסקת גם בחוויית ההגירה. לשון אחר, הוא "סתם" משורר מהגר, העובד כמורה בחינוך המיוחד בבאר שבע ואינו מקושר למנגנונים המאפשרים כניסה לקאנון החדש.

השאלה אינה נוגעת אך ורק לייצוג ולהיעדר הכרה, אף שמדובר בקבוצות המונות יחד בין שלוש מאות לארבע מאות אלף איש.  הסוגיה היא מהותית יותר, זאת מכיוון שבהיסטוריה ובמורשת של קבוצות אלו (השונות מאד זו מזו) יש סוגיות שלהן חשיבות חינוכית, היסטורית ותרבותית רחבה, בהיבט הישראלי והיהודי. למשל, שותפותם של יהודי קווקז ויהודי גיאורגיה בציונות המדינית ממש מראשיתה (לצד הציונות המסורתית וכהמשך לה);  סיפור הקמת שכונת הבוכרים; הפצת ספרות עברית ממנה לרחבי מרכז אסיה; ושמירת הזהות היהודית תחת השלטון הסובייטי. כך גם מאבקן של שמונה עשרה משפחות מסורתיות מגיאורגיה על עליה לישראל בשלהי שנות השישים, שהיה בעל חשיבות מכרעת בפתיחת ״מסך הברזל״ הסובייטי לעליה, ואילו קורותיהם של יהודי קווקז בתקופת השואה חשובות גם להבנת האוניברסליות של השואה ביחס ליהודים בכלל, וגם לדיון ביחסים בין מוסלמים ויהודים תחת השלטון הנאצי. קבוצות אלה גם מערערות על תפיסות היסטוריוגרפיות מסורתיות של "גלותיות" מול "ציונות": ההיסטוריה שלהן משלבת בין קשר עמוק וחזק לארץ ישראל ליחסים קרובים עם העמים שבקרבם ישבו.     

כיצד אם כן יש להבין את היעדר ההתייחסות לקבוצות אלו? אי אפשר לתרץ זאת בהעדר מידע, כיוון שלועדה הוגשו מסמכים מפורטים בנושא. דומה שחברי הועדה לא קראו את המסמכים הללו, אף שצירפו את חלקם לנספחי הדו"ח, בעוד מסמכים אחרים הודרו גם משם. ניתן כמובן להציע הסבר פשוט אחד לכלל התייחסות זו של הועדה: אדם קרוב אצל עצמו. חברי הועדה ייצגו את תחומי מחקריהם ואת זהויותיהם הקבוצתיות, ואילו ההיסטוריה והתרבות של קבוצות אחרות, שחוקרים האמונים על תרבותן לא נכללו בועדה, נותרו בחוץ. מבחינה זו ועדת ביטון מייצגת עוד שלב בתהליך בו פוליטיקת זהויות צרה הופכת לרציונל המכונן. ודוק – זוהי פוליטיקה של זהויות, אך לא פוליטיקה ראויה יותר, של הכרה (recognition). במילים אחרות, השאלה היא האם המטרה היא העמדה במרכז של זהויות מסוימות שקודם נדחקו לשוליים, או שמא פתיחת פתח לחינוך שמאפשר הכרה והכללה.

אבל דומה שביסוד ההדרה הזו עומדות סיבות נוספות, עמוקות יותר, ולא בכדי דווקא קבוצות אלו הן שנותרו בחוץ. גם יהודי גיאורגיה, וגם יהודי קווקז ומרכז אסיה (כל אחת מסיבות שונות!) – הן קבוצות שמערערות על המודל הדיכוטומי שביסודו ניגוד בין ״אשכנזים״ ל״מזרחים״. ההיסטוריה המורכבת שלהן, קשריהן עם קהילות יהודיות שונות (יהודי רוסיה, פרס, טורקיה ועוד), התרבות והזהות הייחודית של כל אחת מהן – שמתכתבת עם אזורים שונים בקווקז ומרכז אסיה (ולא עם ״מזרח״ ערבי או מוסלמי מדומיין) ואף ההשפעות הסובייטיות עליהן (לצד מאבקן בסובייטים) – כל אלה אינם עולים בקנה אחד עם החליפה המזרחית החדשה, גמישה ככל שתהיה, שתפרו חברי הועדה.

שתי תוצאות יש להדרה זו: האחת נוגעת לשאלת היחס של החברה הישראלית לקבוצות גדולות שרוב חבריהן עלו בעשורים האחרונים. השנייה נוגעת למקומה של מערכת החינוך בעיצוב הזהות הישראלית בכלל.

מבחינת יוצאי גיאורגיה, יוצאי בוכרה (מרכז אסיה) ועוד יותר מכך יוצאי קווקז, זו חוליה נוספת בהדרה מתמשכת. פעילה מרכזית מקרב יוצאי קווקז, שאף השתתפה באחת הפגישות של הועדה, סיכמה כי "בקיצור, זה לא הזיז כלום מבחינתנו". מאחורי הסיכום הקצר הזה מסתתר תסכול עמוק של רבים. לא אגזים אם אומר כי מתוך תמונה כוללת של קהילות ישראל, עולה כי ההתעלמות מהתרבות, ההיסטוריה והמורשת השונה של יהודי גיאורגיה, קווקז ובוכרה היא קיצונית במיוחד. דווקא לפיכך הציפיות בקרב קהילות אלה מועדת ביטון היו גבוהות במיוחד, ומכאן גם המאמץ הרב שנעשה להציג מסמכים בפניה. לכך כמובן השלכות מעשיות. לדוגמא, יוצאי קווקז היא קבוצה המונה בישראל כ-130,000 איש ואולי יותר, וזאת בלי לכלול את צאצאי העולים שהגיעו בעליות הראשונות. אבל ספק אם גם בבתי הספר ביישובים בהם הם מרוכזים, תלמיד יוצא הקהילה ילמד, גם בעידן שלאחר פרסום הדו"ח ויישום המלצותיו, משהו על קהילתו. יתרה מכך, תהליך ההשתלבות של יוצאי קבוצה זו ביישובי פריפריה רבים היה כרוך במפגש לא קל עם הממסד והסביבה המזרחים. במקרים מסוימים מפגש זה כלל אף גילויי גזענות והסללה של תלמידים, לא פעם על ידי מורים מזרחים. ועדת ביטון, אם כן, עמלה קשה כדי לתקן עוולות ששיאן ביחס לעליות שנות החמישים, אך התעלמה לגמרי מדינמיקה לא פחות בעייתית בשנות השבעים והתשעים.

ובאשר לתמונה הרחבה יותר: המקרה הספציפי מלמד על הבעייתיות שבתפיסה הדיכוטומית ואף הלעומתית שעיצבה לפחות חלק ממסקנות הועדה. לעבודתה של הועדה ולחלק לא מבוטל מהמלצותיה חשיבות רבה, אבל אימוץ לא ביקורתי של הסכמה הדיכוטמית, המייסדת זהות מזרחית חדשה אל מול אשכנזיות הגמונית (המתוארת גם היא כמקשה אחת) הוא בעייתי. חשוב להצביע על הבעייתיות ביחס לתרבויות מזרחיות ולהציע אלטרנטיבות, אבל לא לכרוך זאת בחיזוק דיכוטומיות המביאות מטיבן להדרות חדשות. הכלה והתייחסות למגוון המורשות והתרבויות שצריכות להוות יסוד חזק בבניית עתיד משותף תצליח רק על ידי שילוב של גישה רב תרבותית ואזרחית, כבסיס לשילוב ולהכרה בתרבות ובמורשת של כלל הקבוצות.

ד״ר חן ברם הוא אנתרופולוג, יועץ ארגוני, איש חינוך ופעיל חברתי