• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

״עכשיו הנסיעה״: שירים, כמו גליו של ים

ספר שיריו של יחזקאל רחמים מביא אלינו קול עם קצב פנימי מיוחד, שמבקש לרפא ולהתרפא מהזמזום הבלתי פוסק שאנחנו משמיעים בנפשנו, כמו לקחת נשימה עמוקה
תהילה חכימיתהילה חכימי

משוררת, סופרת ומהנדסת מכונות. ספרה האחרון, "חברה", יצא בהוצאת רסלינג

יחזקאל רחמים מוציא ספר שירים, ובו קול גדוש, מלא בצליל וחמלה.

עכשיו הנסיעה, לאן היא תיקח אותו? ולאן זו תיקח אותנו?

 

אֶל עצמי

לֵךְ-לְךָ אֶל עַצְמְךָ, אֶל כָּל אֶרֶץ שֶׁתִּבְחַר,

וְהִתְפַּשֵּׁט מֵאֲנָשִׁים וּמְקוֹמוֹת. וְהִתְקַלֵּף

מֵעוֹר יָשָׁן שֶׁהִתְקַשָּׁה וּשְׂרֹף בִּמְדוּרָה

לְהִפָּרַע מִזַּעֲמֵי רָעָב וּפַחַד

לֵךְ-לְךָ אֶל עַצְמְךָ, אֶל כָּל אֶרֶץ שֶׁתִּבְחַר,

וּרְחַץ אֶת הַטֻּמְאָה שֶׁאָחֲזָה בָּעֲצָמוֹת. הָסֵר

וּקְלֹף כָּל מַה שֶּׁנֶּאֱסַף בְּךָ — וְלֹא מִמְּךָ                

לֵךְ-לְךָ אֶל עַצְמְךָ, אֶל כָּל אֶרֶץ שֶׁתִּבְחַר,

קַבֵּץ כְּפִיסִים וּרְסִיסִים מִבֵּין תִּלֵּי הַהֲרִיסוֹת.

וְטַפֵּס עַל צֶלַע הַר, בְּכָל אֶרֶץ שֶׁתִּבְחַר,

וְהִתְכַּנֵּס בַּשֶּׁקֶט הַסָּמִיךְ כְּמוֹ מוּמְיָה חַיָּה

יוֹם אֶחָד תִּשְׁמַע בְּעִיטוֹת רָפוֹת מִתּוֹכְךָ.

פְּסִיגֵי-חַיִּים עוֹד יִתְעַקְּשׁוּ לִנְבֹּט מִזֶּרַע

שֶׁקָּפָא בְּךָ מִתַּחַת לַקְּלִפּוֹת.

 

לרגעים השירה של יחזקאל רחמים מרגישה לי כמו גליו של ים, הגלים באים וחוזרים לפעמים מקציפים בנועם ולפעמים נשברים ממש, נקרעים על הסלעים. ויש אחרים כמו מערבולות קטנות מסובבים אותי בקריאתם שואבים פנימה לקרקעית ואז זורקים חזרה לקחת אוויר – לפעמים זה הים הקרוב אותו אני יכולה ממש להרגיש בו את הבית והתחושה של המים על כפות הרגליים, ולפעמים זהו ים רחוק, אולי אוקינוס גדול.

בשירים קצב פנימי מיוחד והעברית שבהם רכה או מתרככת בשל הצליל המיוחד שבהם. בכמה מהשירים שנגעו בי במיוחד בספר רחמים מנסה לתת לעצמו אפשרות לסליחה, כזו שהוא מבקש מעצמו. אלה שירים שמזמינים אותי לקריאה נוספת ברצף, או אולי אפילו מספר קריאות, כי יש בהם מן הזמנה לסליחה גם אצל מי שקורא בהם, איזה מין הדהוד שמבקש לרפא ולהתרפא מהזמזום הבלתי פוסק שאנחנו משמיעים בנפשנו, חלק מהשירים יכולים להקרא ממש כמו פעולה של ניקיון פנימי, נשימה עמוקה.

 

חרָטה  

וְרַק שֶׁלֹּא תֹּאכַל אוֹתְךָ הַחֲרָטָה

עַל יָמִים אֲבוּדִים וְעִקּוּלֵי דְּרָכִים

וּמַחְבּוֹאֵי הָאֹשֶׁר וְקֹצֶר יָדְךָ, עַל

שִׁיטוּטֵי לֵילוֹת וּמְעִידוֹת בַּסִּמְטָאוֹת

וְעִכּוּבֵי הַהַצְלָחָה, עַל חַיִּים שֶׁהִבְטִיחוּ

וְלֹא, עַל כָּל מַה שֶּׁהָיָה אֶפְשָׁר, וְעַל

כָּל רֶגַע תַּחַת הַשָּׁמַיִם שֶׁהִפְקַרְתָּ

אֶת נְשִׁימָתְךָ לְמַלְתְּעוֹת הַחֲרָטָה.          

 

את ״עכשיו הנסיעה״ התחלתי לקרוא בנסיעת אוטובוס בחזרה הביתה, מכיכר רבין שבמרכז תל אביב ליפו. הוא תפס אותי ולא ירדתי מהאוטובוס למרות שהייתי צריכה לרדת איפה שהוא באמצע. האופניים שלי חיכו לי קשורים באלנבי פינת העלייה. אחר כך, כשירדתי בתחנה הסמוכה לביתי, היה לילה אבל לאור פנסי הרחוב המשכתי לקרוא בהליכה עד שהגעתי אל הבית. לא רציתי לעצור את הנסיעה שהחלה עם השיר הראשון.

השירים נעים ממקום למקום, מבית ההורים ורגעי ילדות למסעות ביבשות אחרות, אל שפות זרות ומאהבות רחוקות ואחר כך אל האבהות ואל שירים שמדברים אל הכתיבה או עליה.

עכשיו הנסיעה ובדרכיה וצליליה היפים משורטטת נפשו של אדם:

 

ילֶד

זֶה יֶלֶד מְשַׂחֵק, נָהָר זוֹרֵם לְאַט, שָׂם קֻבִּיָּה עַל קֻבִּיָּה

וּמְשַׁנֶּה מְעַט. קָרוֹן כָּחֹל נִצְמָד אֶל גַּב קַטָּר אָדֹם מַמְתִּין,

רַכֶּבֶת מְזַנֶּקֶת לְדַרְכָּהּ מִנְּקֻדָּה רַכָּה לְמֶרְחַקִּים

פִּתְאוֹם הָרִים מְמַהֲרִים וְיָם שֶׁבָּא וְנֶעֱלָם, פִּתְאוֹם כִּבְשָׂה וַעֲנָנִים,

מִגְדָּל וּמַדְרֵגוֹת עוֹלוֹת יוֹרְדוֹת, עֵינֵי הַיֶּלֶד כְּבָר שְׁתוּיוֹת שָׂדוֹת

וַעֲיֵפוֹת מִן הַשָּׁנִים, אַךְ שׁוּב אוֹתָהּ הָרוּחַ שֶׁנּוֹשֶׁבֶת בַּפָּנִים,

וְשׁוּב מִלָּה אֶל גַּב מִלָּה, שׁוּרָה מֵעַל שׁוּרָה וְעַמּוּדִים שְׁלֵמִים,

וְרוּחַ מְרַחֶפֶת בֵּין דַּפִּים.

כנראה שיעניין אותך גם: