גם אחרי מאה הריסות המאבק ממשיך: נשות אלעראקיב נגד הדחפורים

מאה פעמים כבר החסירו תושבי אלעראקיב פעימה למראה שיירת הדחפורים המתקרבת, מאה פעמים הם נתקלו במבע האטום של פלוגת היס"מ. תושבי הכפר הבדואי ממשיכים להילחם על אדמתם אל מול ניסיונות הגזל של המדינה, וכעת הנשים בחזית. אבי בלכרמן ליווה אותם ביום של מאבק בשמש הקופחת, מאבק שהם מנהלים כמעט לבדם

מאה פעמים בשש השנים האחרונות היכו כוחות ההרס והנישול בתושבי הכפר הבדואי שלול ההכרה אלעראקיב שבנגב, שבים ומחרבים את הסוכות והמחסות בהם גרים התושבים הנאחזים באדמתם, מאז הוחרבו בתי האבן של הכפר הסמוך לצומת להבים בהריסה הראשונה. מאה פעמים הם שבו והרסו, שבו והתעמרו בקהילה הקטנה והנחושה הזו, משיבים אותה שוב ושוב לנקודת האפס.

מישהו יכול להבין בכלל את המספר הזה? לדמיין קהילה עומדת במראות הללו? מאה פעמים של החסרת פעימה למראה שיירת הדחפורים וניידות יחידת יואב יורדת לפתע מהכביש הראשי אל דרך העפר המובילה לשטח בית הקברות הקטן – בו קוברים תושבי הכפר את מתיהם לפחות מאז שנת 1905, הרבה לפני שקמה המדינה – המקום היחיד החסין מפני ההריסות ועל כן בשטחו הם חיים, כשחיים ומוות מעורבבים להם יחדיו. מאה פעמים של לרוץ מהר ולאסוף את מה שאפשר להציל. מאה פעמים של לרוץ לילדים ולהרחיק אותם, ולחבק אותם ולנסות להרגיע. מאה פעמים של להיתקל במבע האטום של פלוגת היס"מ המקיפה אותך וחוצצת בינך לבין הדחפורים.

מדינת ישראל מתמידה במלחמתה באזרחיה הבדואים תושבי הכפרים הבלתי מוכרים. اللهم إنا مظلومين فانتصر – "הו אלהי אנחנו קורבנות העוולות עזור לנו לנצח", כתב בדף הפייסבוק שלו באחת ההריסות האחרונות עזיז אלטורי, ממובילי המאבק, כשהוא מצטט מהקוראן. "אי אפשר להתחסן מפני הכאב ולהתרגל למראות הללו", אמר לי לפני אי-אלו הריסות. תושבי הכפר מובילים מאבק בלתי אלים ונחוש מאד ושילמו עד היום מחיר כבד במעצרים, בהחרמת רכוש, בתביעות משפטיות המאיימות לרושש אותם; ובעיקר הם שילמו את מחיר החיים הקשים מנשוא בתנאים לא תנאים, העיקר לא לאבד את האדמה.

בשבוע שעבר עלו דחפורי קק"ל על אדמות הכפר והחלו לחרוש בהן כהכנה לפרויקט ייעור גדול. זאת, למרות הליך משפטי סבוך הנמצא בעיצומו ובו מבקשת המדינה להוציא את האדמות מידי התושבים, שמבחינתה השתלטו עליהן, ולרשום אותם כאדמות מדינה. התושבים מצדם מספקים הוכחות לבעלות על הקרקע לפחות ב-150 שנה האחרונות, ואילו בית המשפט מצדו תבע מהמינהל שלא לבצע בשטח שום שינוי בלתי הפיך טרם הכרעת הדין. אולם המדינה בשלה – מתעקשת להתיש ולייאש ולקבוע עובדות בשטח. לטענת התושבים לא המשטרה ולא נציגי קק"ל או המינהל הציגו בפניהם מסמך המתיר את העבודות במקום.

חאכמה, תושבת הכפר: אבותינו קבורים כאן כבר לפחות 120 שנה. איך הם יכולים להגיד שהשתלטנו על האדמות – אולי זה הם שהשתלטו על האדמות שלנו? מבחינתי אני מוכנה גם למות פה אם צריך. המדינה מתנהגת איתנו בגזענות פשוט כי יש לה את הכוח. אנחנו כבר מכירות איך זה עובד: בהתחלה נוטעים יער, ואחרי כמה שנים עוקרים את העצים ומקימים יישוב חדש ליהודים

"אבותינו קבורים כאן כבר לפחות 120 שנה", אומרת לי חאכמה, תושבת הכפר, ״ואנחנו לא נזוז מפה. צריך הוכחה חזקה מזאת שהאדמות האלה הן שלנו? שאנחנו כאן עוד הרבה לפני שהוקמה המדינה? איך הם יכולים להגיד שהשתלטנו על האדמות – אולי זה הם שהשתלטו על האדמות שלנו? מבחינתי אני מוכנה גם למות פה אם צריך. המדינה מתנהגת איתנו בגזענות פשוט כי יש לה את הכוח. אנחנו כבר מכירות איך זה עובד: בהתחלה נוטעים יער, ואחרי כמה שנים עוקרים את העצים ומקימים יישוב חדש ליהודים. כבר עברנו את זה פעם… בשנת 2000 בערך השתלטו על אדמות משפחת אל עוקבי ונטעו יער. אחר כך החליפו את העצים ביישוב גבעות בר. שמו מסביבו גדר, נתנו חשמל, נתנו מים, ואסרו עליהם למכור לנו מים. אנחנו צריכים להביא לעצמנו מי שתייה בעוקב".

אלעראקיב7
דחפורי קק״ל על אדמות אלעראקיב, 21.07.16. מאה פעמים של לרוץ מהר ולאסוף את מה שאפשר להציל. צילום: אבי בלכרמן

חם מאד היה בשטח ביום חמישי האחרון. קיץ לוהט ויבש ושמש חסרת רחמים. גם התושבים הרגילים לחום התייבשו אחד אחרי השני. המראות בשטח היו קשים: שוטרי יס"מ מנעו מהתושבים להתקרב לדחפורים החורשים במרץ, ולהם נותר רק להביט בעיניים כלות בתוואי הקרקע משתנה תחת שרשראות הדחפורים. את עזיז אלטורי ואביו, השייח סיאח, עצרו כבר בבוקר המוקדם כמעצר מנע והרחיקו מהשטח. יום קודם הוכו נשים וילדים ונעצרו תושבים אחרים בידי כוחות היס"מ.

היסטוריית המעצרים של גברי הכפר הולידה סיטואציה יוצאת דופן ומרשימה של מאבק נשי נחוש מאד. נשות הכפר הן הן המובילות את המחאה כיוון שהן חשופות פחות למעצרים השרירותיים. הן עמדו שם מול השוטרים וקראו "יהודים וערבים נגד הריסת בתים, אין כפר לא מוכר לא היום ולא מחר, צאו החוצה מהאדמה שלנו", מרעישות בבקבוקי פלסטיק מלאים באבנים קטנות, מבקשות ללכוד את תשומת לבו של הקצין השומר עליהן. "תראה מה אתה והחברים שלך עושים", צעקו אליו התושבות. "אתה אמור להגן עלינו מפני אלה שגונבים לנו את האדמות. ובמקום זה אתה עומד כאן ומגן עליהם. על הגנבים". "אני מגן עליכן מפני הטרקטורים שלא תיפגעו מהם חלילה", הסביר להם בטון רך הקצין. ספק אם האמין בעצמו במה שאמר.

ואז קרה שם משהו מדהים. בשנייה אחת הן החלו לרוץ אל עבר אחד הדחפורים שהתקרב מאד לשטח בו עמדו ומחו והשוטרים המעטים שהיו באזור פשוט לא יכלו להן. הן שעטו קדימה בידיים חשופות נגעו בכף הדחפור ופשוט דחפו אותו אחורה, גורמות לו לנוס מהשטח כשהוא נוסע לאחור ומסתלק משם לשעה ארוכה. כעשרים נשים נחושות וזועמות.

צפו בנשות אלעראקיב מניסות את הדחפור:

הדחפורים כולם הסתלקו מהמקום ותפסו מרחק. כולם המתינו לתגבורת המשטרתית שלא איחרה להגיע ולסגור את השטח, כך שהתושבות לא יוכלו להתקרב יותר לכלים. "אני לא מבינה איך נהגי הדחפורים האלה מסכימים לעבוד ככה כשכל כך הרבה משטרה צריכה לשמור עליהם. זה לא מפריע להם לדעת שהם שותפים לגניבה של האדמות שלנו? אני במקומם הייתי יורדת מהבולדוזר ואומרת שלא מתאימה לי העבודה הזאת", אמרה חאכמה בתסכול כשהיא יושבת יחד עם עשרות התושבים בראש חלקה מוגבהת מול הכלים הכבדים ומביטה בחוסר אונים במתרחש.

אלעראקיב, 21.07.16. בשנייה אחת החלו הנשים לרוץ אל עבר אחד הדחפורים, והשוטרים המעטים שהיו באזור פשוט לא יכלו להן. צילום: אבי בלכרמן
אלעראקיב, 21.07.16. בשנייה אחת החלו הנשים לרוץ אל עבר אחד הדחפורים, והשוטרים המעטים שהיו באזור פשוט לא יכלו להן. צילום: אבי בלכרמן

בצהריים הגיעה משלחת חברי כנסת מהרשימה המשותפת להביע סולידריות ולחזק את התושבים. הם עמדו שם מול השוטרים הרבים ומול הכלים הכבדים, וח"כ עאידה תומא סלימן, יו"ר הועדה למעמד האשה, אמרה לנשים עימן שוחחה שכמוהן גם היא רואה במעשה ההשתלטות הזה חלק ממדיניות כוללת ומפלה של האוכלוסייה הערבית במדינה. "האדמות האלה שייכות לתושבים. הן מה שנשאר מהבית שלהם. מנסים לגרום לתושבים לחיות בדוחק, בשוליים של איזו שהיא עיירה ולקחת מהם את האדמה. המדיניות הזו של כמה שיותר אדמה עם כמה שפחות ערבים עדיין עובדת במדינת ישראל ועדיין מנסים להשליט אותה בכוח. טוב שיש נשים חזקות כאלה שלא מוותרות ונאבקות, וטוב שיש ילדים שלומדים מהאמהות שלהם ומהאבות שלהם איך להגן על הבית", אמרה. אחר הצהריים שוחררו ארבעת העצורים, לא לפני שהמשטרה ניסתה להתנות את שחרורם בהסכמתם להרחקה משטחי הכפר והתחייבות שלא להוסיף לבנות את הכפר מהריסותיו. הם סירבו ובכל זאת שוחררו.

*

ואני לא יכול לסיים מבלי להביע גם מעט תסכול אישי. כמי שמתעד לא מעט מאבקים בפריפריה של קבוצות מודרות ושקופות, מאד מתסכל לראות את תושבי אלעראקיב נאבקים לבדם. בלי תקשורת מיינסטרימית שמגיעה לסקר, בלי חברי כנסת יהודים המגיעים לתמוך באזרחים הנאבקים באפלייתם וכמעט בלי פעילים ופעילות יהודים. הנישול אותו נישול, האלימות אותה אלימות, האזרחות אותה אזרחות – אני לא מוצא הבדל גדול בין תושבי אלעראקיב לתושבי שכונת הארגזים או גבעת עמל או דיירי דיור ציבורי המושלכים מבתיהם. הכוחות הפועלים נגדם הם הלוא אותם כוחות בדיוק החומדים את הקרקע כדי ליישב עליה יהודים ממעמד בינוני וגבוה. זה אותו מאבק צודק, לא אלים, על הזכות לקורת גג ופרנסה בכבוד ועל הזכות לא להיות מנושל מביתך ומאדמתך, אבל איכשהו כשמדובר באזרחים ערבים או בדואים, פתאום הביקורת על התנהלות המדינה כלפי אזרחיה וההזדהות הכמעט-אוטומטית עם קורבנות האלימות המשטרתית מתחלפות בספקנות של "אין מה להשוות זה סיפור אחר לגמרי" ובחוסר אמון כלפי תושבי הכפרים הלא מוכרים.

זה חבל, ופוגע, ובעיקר נעדר יושרה.

בשבת הקרובה תושבי אלעראקיב מזמינים לאירוע לציון שש שנים לתחילת ההריסות – לפרטים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    די מספיק עם ההרס – די מספיק עם הנישול.
    חייבים לשים קץ לנושא ולהגיע לפתרון צודק ומוסכם.
    גם הבדואים חייבים להבין שב"עולם המודרני" לא ניתן לספק שירותים ראויים בתפזורת עליה הם משתרעים. גם הם הפכו מרועים ניידים ליושבי קבע ואינם זקוקים עוד למרחבים.