• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

בגן העדן האבוד של גדי טאוב

בסדרת טורים ב״הארץ״ מבקש גדי טאוב לצנן את תודעת הקטסטרופה של השמאל, מטרה ראויה לכשעצמה רק חבל שהיא כוללת התרפקות על ימי מפא"י. כמו כן, הוא מפספס את משמעות היחס הכפול אל הפלסטינים בישראל, שמעוגן במידה רבה במדיניות ניאו-ליברלית ובהפיכתו של הפלסטיני מאויב לעובד
כפיר כהן

ברשימותיו האחרונות ב"הארץ" מבקש גדי טאוב לתפוס עמדה ביקורתית כלפי השיח הציבורי במחנה ה"שמאל" (ראו למשל כאן וכאן). כשלעצמה, זו עמדה מבורכת. כידוע, מאז 1977 ה"שמאל" תופס את עצמו כקורבן התמיד של צורר כזה או אחר – ממשלות הימין, המזרחים, בנימין נתניהו, התרבות הממוסחרת, ה"עם" – עמדה שלא שונה בהרבה מזו שתופסת הציונות כלפי העולם. מאז האינתיפאדה השנייה, ובמיוחד לאחר סטירת הלחי שנתן הציבור הימני ל"שמאל" בבחירות האחרונות, היללות רק הולכות ומתגברות והפאתוס הממלא אותן הולך ומקצין. לעתים נראה ש"שמאל" זה חי בסרט קטסטרופה הוליוודי, שבו סוף העולם אוטוטו כאן. אם נתניהו, בנאום הידוע באו"ם, סימן בטוש אדום את שארית הזמן שנותרה לאיראן להגיע לפצצת אטום, הרי ל"שמאל" טוש כזה משלו, בו הוא שוב ושוב מודד את בוא הסוף.

טאוב מבקש לצנן את הטון. בין אם הוא צודק או לא, הוא מבחין נכונה לדעתי במאפיין של ה"שמאל": לטענתו, בהקצינו את השיח, למשל על ידי שימוש מוגבר ולא מובחן במושג פאשיזם, ה"שמאל" לא מבקר את הדמוקרטיה אלא מתנכר ומתכחש אליה; "שמאל" זה מבקש להתבדל מישראל החדשה ולהגדיר את עצמו כמחוצה לה. התפיסה הרווחת אצל אקדמאים ואנשי תרבות, למשל, לפיה הם "גולים בתוך ארצם" היא אכן תפיסה רומנטית של אלה שוויתרו על אופק הפעולה הפוליטי. בבסיסה, תפיסה זו מדמיינת את עצמה כמתקיימת בזמן אחר, מושהה, בעוד שהזמן ההיסטורי הישראלי הנוכחי הוא סוג של טעות, וסטייה. תפיסה זו מתחדדת במיוחד לאור חוסר היכולת להכיר בגידול האוכלוסייה הדתית בישראל, אותה מזהה ה"שמאל" עם העבר ולא עם העתיד. זאב שטרנהל, למרות תרומותו החשובה לביקורת הציונות, חוטא לא פעם בתפיסה היסטורית כזו. חשוב להבחין כאן גם בהתהפכות היוצרות בין הימין המתנחלי ובין ה"שמאל": בעוד שהמתנחלים הדתיים מאמינים בנצח ישראל, הם למעשה בין אלה המייצרים היום את הזמן ההיסטורי הישראלי, ואילו ה"שמאל" החילוני מחכה למשיח הפוליטי – הגבר המזרחי החזק מהצבא – ובינתיים חי בזמן המתכחש להיסטוריה.

ממקומו האידיאולוגי, טאוב מעוניין למעשה לנער את ה"שמאל" ולהחזירו למאבק פוליטי שיתעלה מעבר לסערות ולסקנדלים באינטרנט. בכך הוא מצטרף לשורה של ניסיונות פוליטיים ותרבותיים להשיב את ה"שמאל" למקומו הראוי בשלטון. וכאן, במקום בו הביקורת הופכת אידיאולוגיה, נגמרת גם התובנה הפוליטית של טאוב. קריאה ברשימותיו האחרונות מלמדת על רצון "להחזיר עטרה ליושנה", לחזור לימי מפא"י בה האליטה, כלשונו, הייתה "אליטה משרתת" ולא מתנכרת; אז הייתה "סולידריות" ולא פוליטיקה של זהויות. מפא"י, כדבריו, "אכפה בתקיפות… שוויון כלכלי." ההיסטוריה, לצערנו הרב, מלמדת אחרת. מפא"י לא רק שהביאה חורבן על הפלסטינים, אלא גם יצרה את מעמד הפועלים המזרחי, החי עד היום את הברוטליות של המדיניות הקפיטליסטית שכיוונה ועדיין מכוונת את ילדיו לעוני שאין ממנו חזרה.

אם ה"שמאל" אותו מבקר טאוב מתנכר להווה, הרי שטאוב מתנכר לעבר; אם ה"שמאל" תולה ב"אחרים" את אובדן הכוח הפוליטי שלו, הרי שטאוב תולה תבוסה זו ב"שמאל" עצמו – אבל שתי האפשרויות מבקשות רק את החזרה לשלטון וככזו הן לא יותר מטקטיקות אידיאולוגיות שמתחמקות מהכרה באי השוויון המכונן את החברה הישראלית

אותה "סולידריות", כידוע, היתה מילה טובה לדחיית תביעות חברתיות צודקות בשם האתוס הקולקטיבי. ההיסטוריה החלופית של המאבק המזרחי, הפמיניסטי, והפלסטיני-ישראלי, כמו גם הספרים שנכתבו על התקופה, מלמדים עד כמה מופרכת תיאוריית גן העדן האבוד של טאוב. אבל עמדה אנכרוניסטית זו שייכת גם היא לאובדן הפוליטי ב"שמאל". אם ה"שמאל" אותו מבקר טאוב מתנכר להווה, הרי שטאוב מתנכר לעבר; אם ה"שמאל" תולה ב"אחרים" את אובדן הכוח הפוליטי שלו, הרי שטאוב תולה תבוסה זו ב"שמאל" עצמו – אבל שתי האפשרויות מבקשות רק את החזרה לשלטון וככזו הן לא יותר מטקטיקות אידיאולוגיות שמתחמקות מהכרה באי השוויון המכונן את החברה הישראלית.   

הוויכוח האחרון בין טאוב לעמנואל סיון (ראו כאן וכאן) על משמעות התקציב החדש לאזרחים הפלסטינים-ישראלים הוא עוד הזדמנות מצד אחד להאיר את מגבלות הפרשנות הפוליטית בישראל ומצד שני להציע ראייה אחרת, מורכבת יותר, על הנעשה במחוזותינו. טאוב טוען, למשל, שאלה המבקרים את הממשלה –

מתעלמים מן העובדה שהממשלה הזאת חוללה שינוי היסטורי בחלוקת המשאבים הלאומיים לטובת המגזר הערבי, שכמוהו לא היה מאז ממשלת רבין… ובאותו אופן נותנים משקל רב [מדי] להתבטאות מכוערת של ראש הממשלה ביום הבחירות…

במבט מפוכח, ניכר שישראל של היום יותר דמוקרטית, יותר פלורליסטית ויותר ליברלית מכפי שהיתה במשך רוב שנות קיומה. זה לא אומר שהכל טוב, רק שאין הצדקה לייאוש התיאטרלי הזה״.

טאוב מזהה נכון לדעתי את הסתירה הפנימית בהתנהלות הממשלה כלפי האזרחים הפלסטינים-ישראלים, אבל הוא לא מפרש אותה נכון. הוא מבין את ההבדל בין התקציב לבין האמירה הגזענית ("הערבים נוהרים לקלפיות", אותה ניסה ביבי להסביר אתמול) כהבדל בין העיקרי לשולי, בין המעשה לשיח. לא כך הדבר. הסתירה בין מעשיו של נתניהו ביחס לתקציב החדש ובין האמירה הגזענית מלמדת על סתירה מבנית והיסטורית בין שני כוחות שווים הפועלים על החברה הישראלית מאז שנות השמונים ומתנים את דרכה. הבנה של סתירה זו תעזור לנו להבין הן את השינוי שמתחולל בחברה הישראלית כלפי ישראלים-פלסטינים (וגם כלפי חרדים) והן את מגבלות השיח הפוליטי.   

כידוע, ישראל עוברת תהליכי הפרטה, שהחלו עם המשברים הכלכליים בשנות השישים וקיבלו תנופה נוספת ב-1977 וב-1985 עם יישום "תוכנית החירום לייצוב המשק". הדברים ידועים ואין צורך להרחיב עליהם כאן. באופן כללי, ישראל עוברת ממבנה פוליטי-כלכלי ריכוזי למבנה ליברלי/ניאו-ליברלי (הליברליזציה והניאו-ליברליזציה מתרחשות בישראל במקביל). בשל ההיסטוריה הקולוניאלית ובניין המדינה, הכלכלה והחברה האזרחית במודל הריכוזי היו חלק מן המבנה המדינתי, בעוד במבנה ליברלי/ניאו-ליברלי המדינה, בלחץ חיצוני ופנימי, מעבירה לבורגנות ולהון הפרטי את הנהגת המשק הכלכלי, ומאפשרת בתוך כך הליך של אוטונומיזציה של החברה האזרחית, שבבסיסה תפיסה של אינדיבידואליות וקניין פרטי. הטענה הרווחת (והמוטעית) אצל הפוסט-ציונים לפיה הציונות הסתיימה ובניין המדינה הסתיים נובעת מתפיסה לא מדויקת של שינוי המבנה המדינתי והזמן שבסיסו.

אנו עדים כאן למקום שבו פלסטינים אזרחי ישראל עוברים אט אט מקטגוריית האויב לקטגוריית העובד; מקטגוריית אי השוויון (בשדה ובשיח הפוליטי) לקטגוריית השוויון הפורמלי. למען הסר ספק, אין זה אומר שפלסטינים יהפכו "שווים", אלא שווים רק באופן פורמלי. קטגוריית השוויון איננה מתאפשרת בדמוקרטיה ליברלית

המעבר עדיין לא הושלם (והוא אף פעם לא מושלם) וכיום אנחנו עדים למאבק מכונן – כלומר, כזה המתנה את כל תחומי החיים החברתיים – בין הכוחות של המבנה הריכוזי, שבאים לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בהתנחלויות ובצבא, אך גם באקדמיה ומערכת בתי הספר – לבין ההון הפרטי, המקומי והגלובלי, שהשתחרר מן הפרויקט המדינתי ואיננו מעונין לקדם עוד את מטרותיו. התפיסה למשל שהמדינה "מתערבת בחיי הפרט" היא תפיסה ליברלית קלאסית החדשה מאוד לישראל. מכאן גם שהתיוג המוגבר של המדינה הן כישות חיצונית החוצה את גבולות הפרט, והן כגוף "אנכרוניסטי" דווקא מעיד על השתרשות הנורמה הליברלית.

מאבק זה משפיע במישרין על תפיסת הסכסוך הישראלי-פלסטיני והן על האזרחים הפלסטינים בישראל; הוא מופיע בסתירה בין המדיניות הפוליטית לבין המדיניות הכלכלית, בין התפיסה המדינתית הרואה בפלסטיני אויב לבין התפיסה הניאו-ליברלית הרואה בפלסטיני כוח עבודה הכרחי לבניין הכלכלה. אין ספק שהפלסטיני אזרח ישראל תמיד היה חלק מהכלכלה, ולכן אין כאן כל חדש, אבל אט-אט האוכלוסייה הזאת, יחד עם אוכלוסיית החרדים, גדלה, ויחדיו הן צפויות להגיע לכ-40 אחוזים מכלל האזרחים. גידול זה מביא עימו שתי תופעות חדשות: ראשית, גודל האוכלוסייה הפלסטינית והחרדית שאיננה עובדת מקטין את שיעור ההשתתפות הכולל בכוח העבודה. שנית, גידול זה מעלה את שיעור האבטלה והעוני ואת תשלומי ההעברה (קצבאות). כיום, אלו שתי האוכלוסיות עם שיעור ההשתתפות הנמוך ביותר בכוח העבודה, ובמיוחד נשים פלסטיניות וגברים חרדים. כך מתאר זאת דו"ח מ-2014 של קרן המטבע העולמית העוקב אחר כלכלת ישראל. שימו לב ל"המלצות":

למרות הצמיחה המהירה, שיעור העוני (קרוב לעשרים אחוזים) הוא מן הגבוהים במדינות ה-OECD. חלקו הגדול של שיעור העוני מורכב מחרדים וערבים-ישראלים. בהנתן הדמוגרפיה של ישראל – בעוד עשרים שנה השיעור באוכלוסיה של שתי קבוצות אלו יעמוד על ארבעים אחוזים – האינטגרציה של אוכלוסיות אלו לתוך כוח העבודה יהיה הכרחי לא רק לשיפור רווחתם, אלא גם להגברת תפוקת כוח העבודה, ופוטנציאל הצמיחה של כלכלת ישראל באופן כללי. […]

על מנת לתת מענה לבעיות אלו, יושמו כבר מספר יוזמות, כדוגמת הגדלת השתתפות החרדים בצבא ופתיחת מרכזי תעסוקה בערים מעורבות. כתוצאה מכך, נתונים ראשונים מראים על גידול ההשתתפות בכוח העבודה של אוכלוסיות אלו, אם כי זהו עדיין גידול איטי. על מנת להשיג צמיחה כוללנית, יש צורך בפעולה מרוכזת ואגרסיבית יותר של כל העוסקים בדבר, במיוחד בכל מה שקשור בחינוך (כולל הנגשה של האקדמיה ואכיפה של לימודי ליבה), תשתיות באיזורי ספר, תחבורה, אכיפה של חוקי עבודה, והסדרים של שירות לאומי.

מה שאנחנו עדים לו כאן, אם כן, הוא המקום והאופן שבו פלסטינים אזרחי ישראל עוברים עם הזמן מקטגוריית האויב לקטגוריית העובד. במילים אחרות: הם עוברים מקטגוריית אי-השוויון (בשדה ובשיח הפוליטי) לקטגוריית השוויון הפורמלי (בשדה ובשיח הכלכלי). למען הסר ספק, אין זה אומר שפלסטינים יהפכו "שווים" אלא שווים רק באופן פורמלי. קטגוריית השוויון איננה מתאפשרת בדמוקרטיה ליברלית. למרות שהמדינה אחראית ליחס הכפול אל הפלסטינים, היחס הכלכלי מושפע מתביעות הכלכלה הגלובלית והמוסדות הגלובלים, כדוגמת קרן המטבע העולמית, המפעילים לחץ על ישראל להעביר את הכלכלה ממודל בו המדינה מתקצבת אוכלוסיות אלו למודל ניאו-ליברלי בו המדינה נפרעת מהן.

מעבר לכך שמעבר זה מאפשר הבנה טובה יותר של היחס הכפול אל הפלסטינים, ניתן לראות שהשיפור העתידי במעמדם של הפלסטינים אזרחי ישראל איננו תוצאה של מדיניות פלורליסטית, אלא של צרכים כלכליים גרידא הנכפים על ישראל מבפנים ומבחוץ ושיישומם גורם למאבקים פוליטיים מרים, במיוחד בתוך הציבור החרדי שמסרב להיכנע לרפורמות הללו (בעוד שאני מניח שהאוכלוסייה הפלסטינית מקבלת אותם). לכן ניאו-ליברליזם מופיע בציבור לא פעם כמו-פמיניזם – שחרור האשה הפלסטינית מכבלי הפטריאכליות הערבית.

חשוב לציין גם כיצד מופיע התהליך הכלכלי הזה ביחס לחרדים. בעוד השיח הציבורי מדבר על גיוס חרדים כ"שוויון בנטל" ועל ידי כך מפעיל שיח אזרחי רפובליקני המעוגן בשוויון הפורמלי בחוק, הרי שלמעשה השוויון הפורמלי שנוצר אט-אט בין החרדים לשאר האוכלוסייה בישראל מעוגן דווקא בקטגוריית העבודה ובשיח ליברלי. סביר להניח ששינוי זה בשוק העבודה, אם יצליח, יביא בעקיפין גם לשבירה של אוכלוסייה חרדית זו כאוכלוסייה בעלת צביון פוליטי המתקיימת בישראל כ"שלם בתוך שלם" – תהליך שכבר עבר הן על המזרחים והן על האשכנזים, וכעת במידה ויצליח הוא מגיע לפלסטינים אזרחי ישראל.

אם לוקחים בחשבון את המעבר ההיסטורי של המדינה למבנה ליברלי/ניאו-ליברלי, מקבלים תמונה מלאה ומורכבת יותר של תהליכים חברתיים בישראל. תמונה שהשיח הפוליטי – הליברלי, הרפובליקאי והאתני – איננו מסוגל או רוצה לתפוס.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    אז אתה מנבא שהציונות תשרוד, ושביבי ימשיך לשלוט? שלאומיות וכלכלה חפשית – כולל החלקים הפחות חביבים בהן – עולות כיתה, בבית ספרנו, וישלבו בהצלחה גם את החרדים וגם את הערבים? הלוואי.

  2. עידו לם

    במדינת המזרחי המקופח המקפח אמת היא אפילו לא בגדר המלצה,למזרחי הגזען והמקפח לא מפריע נניח שהימין האשכנזי לוקח את כל הכסף שלו ומשקיע בהתנחלויות ובצבא, לא מפריע לו שבעלי ההון משלמים אפס מיסים, מה שמפריע לו איזה שמאלן שאמר משהו על ועדת ביטון, אז תקשיב טוב מזרחי מקופח דמיקולו: לנו האשכנזים מהשמאל והמעמד הבינוני אין יותר רצון להבין אותכם, לא רוצים לממן את השטויות שלכם, אנחנו בזים למניפולטיביות המקופחת שלכם שהיא תמיד א היסטורית וזמנית, אנחנו בזים ללאומנות שלכם, רוצה שיוויון? אדרבא דרוש שינוי בסדר עדיפויות מהפרחיאדה שאתה שולח לכנסת(מי אמר מירי סיבוני רגב ולא קיבל?), עד אז לך תחפש מי ינענע אותך.