כשמחמוד דרוויש דופק בדלת

לו היה מחמוד דרוויש בחיים, לא ניתן היה לצפות את תגובתו על הסערה התורנית סביב תוכנית אודות שירתו בגלי צה"ל. אם כי ניתן לשער שהיה מחייך חיוך מלא משמעויות, כשירתו, ובטח מסנן משפט מחץ מסכם ובכך היה נגמר העניין לגביו. אלא שאנו, חבריו, אוהביו ואניני שירתו, חופשיים להתייחס אל הסערה – ולו בגלל מה שהיא אומרת על מחולליה, לרבות השרים ליברמן, רגב ולהקות המעודדים והמעודדות.

אקדים ואומר, זו לא הסערה הראשונה בישראל סביב דרוויש ושירתו: זכורות לי באופן מיוחד לפחות שתיים נוספות שסיקרתי בתור עיתונאי ומבקר תרבות. הראשונה, כששר החינוך לשעבר, המנוח יוסי שריד, הורה באמצע שנות התשעים כחלק מהאופוריה של הסכמי אוסלו ללמד את שירתו של דרוויש. השנייה, עוד קודם לכן, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, כשדרוויש פרסם את שירו שזכה לארבעה תרגומים שונים לעברית כולל הכותרת "החולפים במלים חולפות", שתאם את גודל השעה הפלסטינית. מאז, הוא כתב ופרסם עוד עשרה קבצי שירה ופרוזה לפני פטירתו בטרם עת, כדרכם של משוררים שהפכו למיתוסים בחייהם. אנו למדים מהסערה התורנית כמו משתי סערות אלה, עוד פרק וחצי פרק על הקוזקים הנגזלים שנזעקו להשתיק את הדי מילותיו החודרות כל שריון ובטון, כל לב וכליה, כל בור ואטום, כל שר ושרה גם אם הם עילגים בשפתם ותרבותם.

השתקת קולו ודברי הטעם בשירתו והניסיון למחיקת שמו מהלשון העברית השגורה בפי שדרים הנאמנים למקצועם, דומה לניסיון להשתקת "שוברים שתיקה" ושאר ארגוני זכויות אדם על ידי חוק העמותות. סערה זו מסגירה את פני ישראל הרשמית בעידן של פוליטיקה פופוליסטית ורדודה מבית מדרשו של נתניהו וצאן מרעיתו. ישראל הממאנת לראות את העובדות כהווייתן, לשמוע את האמת, את הקולות האחרים, את קולו של האחר הערבי, הפלסטיני. ומן היושר להודות שיש בדבר מן הצדק. הרי, אף אחד אינו חפץ בקולו של קורבנו שיקלקל את שגרת חיו ויזכיר לו את אשר חולל.

איני יכול להמעיט מחשיבות ההתעניינות בדרוויש ובשירתו בקרב חוגים בחברה הישראלית-יהודית, אבל אני גם לא יכול להפריז בחשיבות המעשה. אני לא יכול להעמיס עליו משמעויות מרובות – אם כי ניתן לשוות לו ממד פוליטי חיובי, נחמדות, תקינות, אסתטיות (שירתו מלאת חן ואסתטיקה לירית ואמנותית), וגם קורטוב של תעוזה בהתחשב באווירה המקארתיסטית בניצוחו של ימין שיכור כוח ויהיר. מצד אחר, איני יכול להמעיט, לא בכוחה של השירה ושירת דרוויש בפרט, לא בכוחו של נרטיב ולא בחשיבותה של האחרות כמראה של האני. ובכל זאת, במבנה הכוח הנתון כעת, סערות כאלה יהיו מנת חלקנו בכל פעם ש"אחרוּת" זו דופקת בדלתות מבנה זה ואף סודקת את השיח שהוא יוצר. כך קרה עם הניסיון של עמותת זוכרות להציג מה שנקרא "סרטי נכבה", וכך קרה כשמכון ון ליר הוציא לאור ספר המנסה לעמוד על הקשר בין הנכבה לשואה. בכל פעם שהאחר מרים קול, נוכח, מעלה ניחוח, כותב בשפתו, שר, רוקד, מחייך, מפלס את דרכו למרחב של השפה העברית, בכל פעם שהאחר קם ומתחיל ללכת, מבנה הכוח מתערער ומתמלא סערות למיניהן.

הסערות הן בהחלט של מי שמתמלאים זעם בכל פעם ששליטתם המונחת כאקסיומה מתבררת כאילוזיה או כמשאת נפש לכל היותר. בכל זאת, ישנם פלסטינים במרחב, הם לא התאדו אם כי התרבו, ישנם קולות אחרים המתנגדים בתקפות ובשיטתיות לתפיסת העולם הימנית ההגמונית, ישנם אי אלו משוררים ויוצרים שמהווים אנטיתזה לכיבוש הברוטאלי והמתנחלי, ישנם ארגונים ואנשים יהודים, פלסטינים ואחרים הנאבקים בחירוף נפש נגד עוולות ומעוולים ומציעים אופציה של שחרור, צדק והוגנות ביחסים בין עמים ובכלל. מכאן, ניתן לקרוא טוב יותר את הסערות ואת "גלי" הימין המעלים קצף ככל שקולות אחרים משבשים עליהם את עולמם, במיוחד קולו של דרוויש היודע לגעת ב"קיומי" שלו ושל זולתו.

אולם אין להקל ראש, לא בתחושת הניצחון בקרב מחנה זה ולא ברוח גבית ימנית המנשבת במקומות אחרים ומורגשת גם כאן. תחושת הכוח שמחנה הימין בישראל מרגיש וחי מאפשרת לו להיות בוטה יותר, חוצפן יותר ובטוח יותר בגישתו הגזענית שעשויה להתפתח לסוג של פשיזם מצוי או אפרטהייד ישראלי מוצהר. הדבר אף בלתי נמנע אם ימין זה ידבק ברצונו לשמר את ריבונותו במרחב שבין הים לנהר תוך כדי שלילתו של הפלסטיני והפקעת צלם אנוש, זכויות, חירויות וכבוד ממנו.

דבר זה יכול להיות תוצאה כמעט ודאית לתמורות אזוריות שהביאו את ישראל למצב האסטרטגי הכי טוב שלה מזה עשורים. בנקודה אסטרטגית זו, הימין הישראלי חש מספיק חזק ובטוח כדי לממש את עצמו ואת מאווייו. והוא אכן עושה זאת, ובין היתר משטיח את הדמוקרטיה ומנכס לעצמו את המדינה ומשאביה. בדרך לכך, הוא משתיק, מדיר, מחוקק כדי להסיר מכשולים, מכחיש, מסלף עובדות וממציא יש מאין. ועוד מאשים את קורבנו הפלסטיני – דרוויש – בנורא שבפשעים!

הרי הוא חש מנצח, ובניצחון כמו בניצחון, כדאי שיהיה טוטאלי – גם אם ההיסטוריה הקרובה מפריכה את ההנחה וטופחת על פני אלה הדבקים במופרכותה.