זה בסך הכל גזען אחד: על הגנה עצמית של שמאלנים

במציאות החברתית בישראל, אפשר לסמוך על כך שמדי כמה זמן ירים את ראשו הגזען התורן ויספר לכולנו מה הוא חושב על מזרחים. במקרה האחרון של גידי אורשר, כל השחקנים במגרש הפוליטי שיחקו את התפקיד שלהם באופן די צפוי: הימין מיהר לתקוף, השמאל מצדו הלין על הצביעות של הימין ביחסו כלפי ערבים והתקשורת חגגה. כל שבט ועיוורונו, עולם כמנהגו נוהג.

אין לי רצון או עניין לפתח את הביקורת על הימין. היא ללא ספק מוצדקת, והאנשים שמוחים היום על גזענות כלפי מזרחים שילחו אתמול אמירות גזעניות כלפי פליטים וערבים, כשהם מתעטים בכסות הביטחון והיהדות כאמתלה לגזענות הבוטה שלהם. השמאל, כמו הימין, לא גילה מידה ניכרת של שכל ומודעות עצמית, ובכרוניקה ידועה מראש של הגנה עצמית פנה לשורת התגובות הפאבלוביות המתרחשת בכל פעם שהנושא המזרחי מאיים על שלוות נפשו.

ראשית, השמאלנים פסחו לחלוטין על האפשרות שניתן לנצל את אמירתו של אורשר לדיון על גזענות והמשיכו לבידוד הבעיה והמעטה בערכה: "זה בסך הכל גזען אחד שלא מייצג אותנו", טענו רבים. בעוד שבאופן אישי אני מאמין להם, הזיכרון המזרחי (מה לעשות) עובד אחרת ובהיסטוריה הישראלית אנחנו זוכרים היטב את האמירות של דודו טופז, אמנון דנקנר, תיקי דיין, יאיר גרבוז, ענת וקסמן, אפרים שמיר ורבים נוספים המשתייכים לחוגי האליטה של השמאל הישראלי. רוצה לומר, איפה שאתם רואים מקרה בודד אנחנו רואים תבנית, איפה שאתם רואים את השוליים אנחנו רואים את המרכז.

לאחר שנבחרי ציבור מהימין פנו להקדיש תשומת לב לא-פרופורציונלית לנושא, הצהירו אנשי שמאל שהימין המניפוליטיבי מנצל את רגשותינו הגואים לרווח פוליטי. עם זאת, כאשר המניפולציה מופעלת על השמאל החילוני, התובנות הביקורתיות מוצאות את דרכן לפח האשפה של המודעות העצמית. כמה ימים לפני שאורשר פרסם את הפוסט הידוע לשמצה שלו, התקשורת החלה לדווח על דו"ח ועדת ביטון, שהפך במהרה ל״דו"ח העלייה לקברי צדיקים״ – על אף העיסוק השולי בדו״ח עצמו בעניין זה. וכך במשך מספר ימים התלהטו הרוחות ורבים ממחנה השמאל כתבו מניפסטים שלמים ברשתות החברתיות על מלחמת הנאורות בבערות, על הכפייה הדתית ועל עליונותו התרבותית של המערב על המזרח. רק היתה חסרה לנו איזו פראפראזה מודרנית על "משא האדם הלבן" של קיפלינג והשיעור בגזענות היה מושלם.

מעניין במיוחד היה לראות כיצד אותם חוגים שאוהבים לחזור על המנטרה שלפיה בערות היא הגורם המרכזי לגזענות, לא ראו בוועדת ביטון תרומה לאותה מלחמה בבערות (אבל בהתחשב בכך שהם לא צלחו את הכותרות בתקשורת אל עבר הדו״ח עצמו, אולי אין זו באמת הפתעה). אורשר, אגב, הכחיש מכל וכל שהפוסט שלו היה איכשהו קשור לוועדת ביטון, ובהתחשב בהתנצלות המאוד-לא-התנצלותית שלו קשה להאמין לדבריו; אבל גם אם כן, אין ספק שהאווירה הציבורית בחוגי השמאל החילוני שניזונה מהשקר שהופץ בתקשורת ודאי תרמה להלך רוחו.

אחרי שפסקו השמאלנים שהגזענות אינה קשורה אליהם ושהמזרחים הם המון נבער שנופל למניפולציות של הימין, הם המשיכו למערכה השלישית, שבה סיפרו למזרחים על מה באמת הם צריכים לכעוס: המציאות הכלכלית. הגדילו לעשות ניצן הורוביץ וירון לונדון שגם ביקרו את הפוליטיקה של הזהויות, זו שאמנם שירתה את הקבוצה האתנית שלהם להפליא כבר כמעט 70 שנה, אבל כעת קבעו שאל למזרחים לעסוק בה כלל. לעומת זאת, קבוצות כמו הקהילה הגאה, נשים וערבים, לעולם לא זוכים לאותה ביקורת. מדוע, בעצם? כאשר איש ציבור מהימין מתבטא בגזענות כלפי ערבים והשמאל מתקומם, האם גם אז זאת פוליטיקה של זהויות שעברה מן העולם? כשנשים מוחות על העונשים המקלים של אנסים – גם אז מדובר בפוליטיקה הצינית של זהויות? ומה עם מצעד הגאווה? האם כשחברי הקהילה הגאה צועדים הם צועדים בראש ובראשונה לחלוקה הוגנת של העוגה התקציבית, או שהם דורשים ראשית כל שוויון זכויות ומאבק בלהט"בופוביה?

כשזה מגיע למזרחים, הסיפור היחידי שהשמאל הציוני מוכן להכיל הוא הסיפור הכלכלי. אין ספק שדרישות לצדק חלוקתי הן חלק בלתי נפרד מהמאבק המזרחי, אבל הן רק חלק ממנו. במשך שנים רבות פעילים ופעילות מזרחים דרשו הטמעה של תכני התרבות המזרחית במערכת החינוך, חלוקה שוויונית של תקציבי התרבות ותיקון עוולות היסטוריות כמו חטיפת ילדי תימן וילדי הגזזת. דרישות שיש להן גם משמעות תקציבית מסוימת, אבל הן בעיקר נובעות מהזהות המזרחית ואינן חלק מתיאוריית הצדק של השמאל הישראלי המסרב באופן עקבי לחבר בין המאבק המעמדי למאבק הזהותי. בכל אחד מן הנושאים הללו (ועוד רבים אחרים) היה יכול השמאל הישראלי להיות לרועץ לממשלה הימנית בכל שנות גלותו באופוזיציה, ולהטיל על הימין את חובת ההוכחה. נכון, מן הסתם היו מורמות גבות בהתחלה, אך בעבודה עקבית ומתמשכת השמאל הישראלי היה יכול לייצג את האינטרסים של הציבור המזרחי – גם בהקשר הכלכלי וגם בהקשר הזהותי.

אבל מי שנענה לקריאה בסופו של דבר היה הימין: בנט יצר את ועדת ביטון, מירי רגב העלתה את הנושא של תקציבי התרבות ונורית קורן הובילה את המאבק בכנסת לפתיחת הפרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית בפרשת חטיפת ילדי תימן. אפילו במקרים שבהם הימין כשל ועלתה תרעומת מצד מזרחים, כמו למשל בייצוג של מזרחיות ומזרחים על השטרות החדשים, דמם השמאל. ואם לא היה די בכך, גם כאשר מגיע ח״כ יוסי יונה היישר מהמאבק המזרחי למפלגת העבודה ומבקש לעלות סוגיות של צדק חלוקתי, תוקף אותו יו"ר סיעתו וחבר הכנסת ברושי ושאר חבריו לסיעה – דוממים.

האמת הלא נעימה היא שהשמאל לא פחות צבוע מהימין, היכולת שלו להתבונן במציאות נגזרת מהשיוך השבטי שלו, המאבק הזהותי של המזרחים פוגע בבטן הרכה שלו ובמקום לפתח פרפסקטיבה חדשה על אמיתות ישנות הוא פונה להתגונן, ובסופו של דבר הימין הוא זה שמעלה את הדרישות של מזרחים בהקשרים הזהותיים לסדר היום הציבורי. זה נכון שישנם חברי כנסת רבים וטובים כמו יוסי יונה, דב חנין, זהבה גלאון, איימן עודה ושלי יחימוביץ׳ המתבטאים באופן עקבי וברור ביחס לסוגיות שמעסיקות את הציבור המזרחי, אבל מחנה השמאל בכללותו בוחר שלא לעשות זאת, הוא בחר להשאיר את גבולותיו עמומים ובמקום להציע אלטרנטיבה דמוקרטית רחבה להישאר במשחק השבטי – שבו הוא ממשיך להפסיד.

למרות הכל, אני מאמין (אולי כשוטה) שיש לשמאל תיקון, שהוא יכול להציע פרויקט לאומי אחר, שהוא יכול לייצר משמעות חדשה לערכי היסוד של צדק חברתי, סולידריות, ערבות הדדית ואהבת אדם מתוך המפגש הטעון והמורכב בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית, שהוא יכול להוות אלטרנטיבה לשלטון הימין. אבל כל עוד הוא רק מגיב, כל עוד הוא נמנע מלקחת צעד אמיץ להגדיר את עצמו מחדש באופן ברור וחד-משמעי ולאתגר את גבולותיו, יהיו אלה הגזענים התורנים שיגדירו אותו.