איך נגררה הזהות היהודית-ערבית אל תחומי המדע הבדיוני בעברית

בימים האחרונים מתקיים בפייסבוק דיון על זהות יהודית-ערבית ועל היהודים-ערבים, ושוב זה קורה בעיקר בעברית, עם קצת אנגלית וצרפתית, וללא השפה הערבית, ההיסטוריה הערבית, התרבות הערבית וההגות הערבית. רצף הדיונים החל הפעם באמן הסטנד-אפ יוסי צברי, עם המונולוג "תרשמירי" שהופיע בתוכניתו של נדב בורשטיין "חי בלילה" וזכה לאהדה ולהתנגדות, והניב תגובות רבות, בין השאר בסרטון הזה של אופיר טובול, ששודר גם הוא בתוכנית.

צברי קורא בשירו למירי רגב ערבייה, אף על פי שמשפחתה היתה דוברת חכיתיה, ספרדית-יהודית של צפון מרוקו, ולא סביר שזיהתה עצמה כערבייה מכיוון שהזהות הערבית קשורה בעבותות לשפה הערבית. טובול, בתורו, זיהה את עצם הזיהוי העצמי של צברי כערבי כניסיון לרצות מבט אשכנזי, וכרעיון שנולד בשנות התשעים בשמאל הרדיקלי, ללא היסטוריה. טובול משתעשע ברעיון שאולי צריך מעתה לקרוא לצברי לא יוסי אלא יוסוף, וכך מלעיג את המנהג שהיה מקובל בכל הקהילות היהודיות דוברות הערבית, לראות בשמות עבריים שיש להם מקבילה ערבית ישירה שמות זהים ובני חליפין על פי הקשר. טובול "מזכיר" לצברי שהוא יהודי, כאילו זה שכח, אף על פי שהוא אומר זאת במפורש בשירו (רק בערבית), ומציע כתחליף את הקטגוריה בן המקום, שהיא לא פחות בעייתית, כמו כל קטגוריית זהות אחרת, וודאי שאינה פשוטה ביחס לצאצאי המגרב ותימן בארץ.

כדי לדבר על המושג ערבי-יהודי (מומלץ לקרוא את דיונו של משה בהר על האפשרויות לזיהוי יהודי ערב בקטגוריות זהות שונות בזמנים שונים) ברצינות כדאי לבחון את משמעות המילה ערבי לא רק בעברית של ימינו או בצרפתית קולוניאלית, אלא בערבית ובאופן שבו השתנתה המילה עם הולדת האיסלאם, ושוב מסוף המאה ה-19 עד אמצע המאה העשרים, וכן מאז ועד ימינו, כמו גם על ההבדלים בתפיסתה בין המגרב, המשרק ותימן. בכוחו של בירור כזה להסביר מדוע חלק מיהודי עיראק, סוריה, לבנון ומצרים אכן כינו את עצמם ערבים לפני שעזבו את ארצותיהם, ומדוע רוב יהודי המגרב ותימן לא כינו את עצמם ערבים לפני העזיבה. הדיון בגבולות העברית ללא הערבית מטשטש את הסיבות וההבדלים, כך שנעלמת ממנו, למשל, העובדה שגם מוסלמי במרוקו או בתוניסיה לא קרא לעצמו בראשית המאה העשרים 'ערבי', אף על פי שאנחנו לעתים נקרא לו בלשוננו ערבי ולא נתנצל על כך, כשם שנקרא ערבים לבני דור שני ושלישי של מוסלמים מן העולם הערבי שהיגרו לאירופה ולאמריקה, גם כשאשר אין הם יודעים את הערבית על בוריה, בדומה לרוב צאצאי היהודים מן העולם הערבי בישראל כיום.

הקטגוריה יהודים-ערבים (כדאי לקרוא את מאמרו המכונן של חזי מחלב על שאלת הזהות, והזהות היהודית-ערבית) היא ודאי דבר קיים במשרק – המזרח הערבי – מסוף המאה ה-19, ולכן יהודים עיראקים, סורים, לבנונים ומצרים השתמשו בה גם בארץ, הרבה לפני שנות התשעים ולפני השיח המזרחי הרדיקלי החדש. בהקשר הזה כדאי לפחות לחזור אחורה לשמעון בלס, ששון סומך, סמיר נקאש, אנוואר שאול ואלה שוחט כדי לדבר על כך. לעומת זאת רוב יהודי המגרב – המערב הערבי – עזבו את ארצותיהם לפני שמוסלמים עירוניים דוברי ערבית החלו לכנות עצמם ערבים, כך שהם אכן מבחינה היסטורית כמעט ולא קראו לעצמם יהודים-ערבים. אפשר, אם כן, להתנגד לכפיית הקטגוריה המשרקית בעיקרה על המגרב ותימן, אבל לא הגיוני לעשות את ההפך הגמור, ולכפות את היעדר הקטגוריה, כפי שהיה במרוקו עד עזיבת היהודים, על המשרק.

לפני האיסלאם, ערבים היו יושבי חצי האי ערב, ואז ודאי שהיו יהודים-ערבים, וזה מופיע בגמרא ובכל המקורות הערביים (בין השאר ביחס למשוררי הג'אהליה היהודים-ערבים, כגון א-סמואל אבן עדאיא). לאחר האיסלאם, ערבים היו יושבי חצי האי ומי שיצאו ממנו והבדווים, ואז יהודים דוברי ערבית נקראים מוסתערבים, כמו נוצרים דוברי ערבית, עם מקרים ספורים, בעיקר באנדלוס, של יהודים שקוראים לעצמם ערבים. עד סוף המאה ה-19, ערבים היתה קטגוריה אתנית של בדווים ויושבי חצי האי ערב, וגם מוסלמים בערים הגדולות במשרק ובמגרב נקראים מוסלמים ולא ערבים, אבל לצד זאת גם יהודים הזדהו עם אידיאל העורובא – הערביות, כתרבות ומורשת. מסוף המאה ה-19, בהשפעת תנועת התחייה הערבית, הנהצ'ה (النهضة), הערביות הפכה בהדרגה להגדרה לשונית ולאומית חדשה, שבתוכה נכללים יהודים ונוצרים, וזה השפיע עד 1948 בעיקר במשרק.

עם העלייה של גמאל עבד אל-נאצר במצרים, רעיון הזהות הערבית הלאומית המשותפת לכל דוברי הערבית השפיע על כל העולם הערבי, אבל בשלב הזה כבר רוב יהודי תימן עזבו, ויהודי המגרב היו בדרך החוצה (ובאלג'יריה כבר הפכו דורות ארוכים קודם לכן, בניגוד לרצונם, לאזרחים צרפתים), וממילא הסכסוך הערבי ישראלי הפריע יותר ויותר לכלול יהודים בקטגוריה לאחר 1948 (בתחומי ארץ ישראל המנדטורית הקטגוריה הופכת כמעט בלתי אפשרית כבר ב-1929, וראו ספרו החדש של הלל כהן, תרפ"ט, בנושא זה).

על כל אלו יש להוסיף שבזהות הערבית-היהודית יש עירוב בין זיהוי והזדהות, כפי שקיים בכל זהות. בחירתו של פרט להזדהות כיהודי-ערבי, אם בשל המטען ההיסטורי והתרבותי, אם בשל ההזדהות של אבותיו או אמותיו קודם לציונות עם קטגוריה זאת, ואם כהתרסה מול המצב בהווה, אינה "צריכה" לעורר התנגדות גדולה כפי שהיא מעוררת כעת. לעומת זאת, ברורה ההתנגדות כאשר מדובר בזיהוי מבחוץ, המשטח הבדלים היסטוריים: כאשר מירי רגב הספרדייה מזוהה כערבייה, כאשר כלל המזרחים מזוהים כיהודים-ערבים, תוך דחיקה אל שולי המזרחיות של דוברי הספרדית-היהודית לניביה, התורכית, היוונית, הבולגרית, הקורמנצ'י, הארמית החדשה, הפרסית לניביה, האמזיע'ית ועוד. כאשר זה קורה, ויש באמת השלטה של הזהות הערבית על כלל המזרחים, שחלקם באו מתרבויות שאינן ערביות, והשלטה של הנרטיב הערבי-יהודי, שלו היתה נוכחות מרכזית במשרק, ובאופן הבולט ביותר בעיראק, על כלל יהודי ערב, טבעי שהוא יעורר התנגדות. אך יש גם לזכור שעלייתה של זהות זאת קשורה לדה-ערביזציה שעברו יהודי העולם הערבי בישראל במסגרת כור ההיתוך, וכן להיטהרות של הלאומיות הערבית בדיעבד מן האפשרות שהיהודים היו ערבים.

על כל אלו יש להוסיף שבזהות הערבית-היהודית השאלה כיצד לכנות את יהודי העולם הערבי בשם אחד, כאשר בעבר לא היה להם כינוי משותף, והאם לכנות אותם יהודי ערב, יהודי העולם הערבי או היהודים-הערבים, אינה עניין להכרעה דוגמטית, ממש כפי שההכרעה כיצד לכנות את יהודים העולם המוסלמי והעות'מאני, או את כלל היהודים הלא-אשכנזים בישראל, בשם אחד, אינה חד-משמעית, ונעה בין הקטגוריות הישנות, בני עדות המזרח וספרדים, לקטגוריות החדשות, מזרחיים ומזרחים. אין אלו הכינויים שבהם יהודי העולם הערבי זיהו את עצמם, אך כאמור הם גם לא קראו לעצמם מזרחים, וגם כאשר בדיון במוסלמים בתוניסיה במאה ה-18 מכנים אותם ערבים, יש השלכה אנכרוניסטית של זהות לאומית מודרנית אל שלב מוקדם יותר.

דומה שהגיוני לכנות את תרבותם של היהודים דוברי הערבית תרבות ערבית-יהודית, ואת לשונותיהם בלהגים השונים של הערבית בשם המשותף ערבית-יהודית; לעומת זאת כפרטים אפשר לדבר על יהודי חצי האי ערב שלפני האיסלאם כיהודים-ערבים, וכן לדבר על הפרוייקט היהודי-הערבי במשרק מאז סוף המאה ה-19, ועל פרטים שהזדהו בקטגוריה זאת כגון יעקב צנוע, אנוואר שאול, מיר בצרי, סמיר נקאש ועוד. אפשר להצביע על ההבדלים בין השלבים השונים של הזדהות כיהודים-ערבים מאז סוף המאה ה-19: אם ההזדהות בתחילה היתה עם התחייה הערבית והתרבות הערבית, זאת התחלפה בשנות השלושים והארבעים להזדהות עם הלאומיות הערבית; לעומת זאת לאחר 1948 והגירתם של רוב היהודים מהעולם הערבי, כאשר עולה קטגוריית הזהות הערבית-יהודית, לרוב היא מבטאת ביקורת על הפרוייקטים הלאומיים הטהרניים, על הציונות שערכה דה-ערביזציה של יהודי העולם הערבי, ודחקה אותם לשולי החברה והכלכלה, ועל התנועה הלאומית הערבית אשר בהדרגה מ-1948 עד 1967 הקיאה את רוב היהודים מתוכה ולא הכירה בהם כחלק מן החברה הערבית, למעט במרוקו.

אפשר גם לשאול: האם מיליון היהודים דוברי הערבית מ-1948 הם עדיין ערבים, כאשר רק כמה רבבות מהם דוברים ערבית כיום? ודאי שהתשובה לא יכולה להיות חיובית באופן פשוט, אך גם היפוכה לא מדויק והוא פרי עידן ההפרדה והטיהור הלאומיים.

זיכרון ערבי, תרבות ערבית, תביעה למקום בהיסטוריה הערבית – הם כולם חלק מהזהות של יהודי העולם הערבי גם כיום, ולא ייעלמו בנקל מהזהות בארץ, במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי ולאור הנוכחות היומיומית של הערבית. כמו כן כדאי לשים לב לשיח בעולם הערבי כיום לגבי ערביותם של היהודים דוברי הערבית וצאצאיהם בישראל. האם כל אלו מהווים פתח לעתיד שונה ומשותף מזה המוכר לנו כיום? גם אם לא, הם מהווים ביקורת על הלאומיות הטהרנית, הערבית והיהודית, ועל עידן ההפרדה, והתחלתה של אלטרנטיבה מורכבת יותר. וכדי לדבר על אלו באופן מורכב צריך כמובן לשוב מן הקטגוריה היהודית-הערבית גם אל הסימביוזה היהודית-מוסלמית.