• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

כשהנפש חוצה את מעבר הגבול של מדינת היהודים

אנחנו הסטטיסטים בסרטי ההשפלה של הקולוניאליזם האחרון – פעם זו פרופ' נאדירה שלהוב קובריקאן, פעם ד"ר ח'אלד פוראני, פעם השחקנית סמר קובטי, פעם הסטודנט למוזיקה, פעם הנגר, פעם סולל הכבישים. לא חשוב, העיקר שהוא ערבי
אבו לילא (סמיר אלאחמד)

נולד בכפר קרע אל תוך מציאות הממשל הצבאי. את לימודיו האקדמיים סיים באוניברסיטת תל אביב. פעיל פוליטי לשעבר ופעיל חברתי בהווה. כיום הוא מנהל עסק משלו, לומד לטבען עוגיות שהוא אוהב לאפות ומחדש את ההיכרות עם אלוהים

בכל פעם בה מזדמן לי לחצות את מעבר הגבול של מדינת היהודים, אני נכנס מיד לשירותים במעבר הגבול של המדינה האחרת, מביט ארוכות במראה, ומגלה שוב להפתעתי שפניי מוארות. ובחיי שתי הסבתות שלי וכל הקדושים שזו לא הגזמה; הפנים מוארות, רגועות, צחות, גם הנפש שלווה מוכנה לספוג עונג ותשוקה.

במעברי הגבול של מדינת היהודים נכפה עלינו ערטול אלים, סדיסטי ומשפיל הכולל חיטוט לא רק בחפצים האישיים ובאיברים האינטימיים שלנו, אלא בעיקר בנפש שלנו; אך ברגע שאנחנו מגיעים למחוז חפצנו, אנחנו אלה שכופים את ההתערטלות על עצמנו באופן רצוני: פושטים את כל חוויות הדיכוי והנישול וההשפלה ונטל מסת המתח המלווה את חיינו. זו הסיבה ששרירי פנינו המתוחים נרפים להם אוטומטית בכל נחיתה בשדה תעופה של מדינה אחרת וגופנו נהיה קליל ומרקד, משוחרר ממטען היתר שמדינת היהודים מעמיסה עליו.

אני מתוודה פה שאת בחירת יעד הנופש שלי אני קובע על-פי קריטריון פשוט: מקום שלא אפגוש בו יהודים ישראלים. שי, חברי היקר מימי הקפיטריה והדשא של גילמן, שאל אותי פעם בהרמת שתי גבות "אבל יא סמיר, אתה לא גזען, וזה נשמע רע שאתה אומר את זה, אז למה זה?". מיד קמתי להזמין לנו עוד סיבוב של קפה ופתחתי בהרצאה מייגעת המתחרה בכישורי הפטפטת של שהרזאד המנסה לדחות את גורלה המר ומכת חרבו של שהריאר המלך. פרשתי בפניו את כווווול תולדות הקולוניאליזם הציוני במולדת שלי. סיפרתי לו על הכיבוש, על הנישול, על הטיהור האתני, על מאות מעשי הטבח והאונס, על הריסת ערים ויישובים, על טרנספר, על גניבת רכוש וקרקע, על הממשל הצבאי, על כיתור היישובים שלנו בטבעת חנק של ישובים שהם על טהרת הגזע הנבחר. בסוף אמרתי לחברי שי: "יא חביבי, כל זה עשיתם לנו וכל זה לקחתם לנו, ח'לס, עכשיו תנו לנו לחיות. אני רוצה רק כמה ימי חסד בשנה מחוץ למולדת שלה בלי שאפגוש נציג וסוכן אחד של הקולוניאליזם שלכם שיזכיר לי כל תולדות האינקוויזיציה שעשיתם לנו. תכלס, אני רוצה לנוח ולא לחשוב יותר".

אחרי שמדינת היהודים התיישבה לה בנחת לספור את השלל שנגנב מהפלסטינים, את הכספים, הבתים, היישובים והקרקע, היא מצאה את הזמן לכמה שעות של חשיבה יצירתית והגתה את "תוכנית ההשפלה". קברניטי הקולוניאליזם הציוני האמינו בכל רמ"ח אבריהם שהשפלת הפלסטינים היא הנשק הפוליטי והפרסומי היעיל ביותר למניעת כל ניסיון של שכחה או אות התקוממות. על התכונית התעמולתית מופקדים (מאז ומתמיד ולעד) ראש הממשלה, ראשי הקואליציה, ראשי האופוזיציה. מאחר ומדובר במשימה מורכבת ומקיפה ומפאת קודש המטרה, את ביצוע המלאכה הטילו על סוכנים שונים ורבים: השב"כ פועל בשטח ומלקט ידיעות ואינפורמציה על הפלסטינים בכל תחומי חייהם – פוליטיקה, תרבות, השכלה, עבודה ועוד.

הוראה אחת בספר הערבים בישראל זכתה לבולד ענק: "אין להבדיל בין סופר, משורר, שחקן, ד"ר, פרופ', מורה, פועל בניין, אשה, גבר, קטין. ויש להקפיד שההשפלה תעשה בפרהסיה ובקול רם. מה שלא נראה ולא נשמע לא קיים!"

המידע המצטבר נערך בכרטסות המקובצות בתוך ספר "הערבים בישראל" והוא מחולק לכל סוכני ונציגי ושומרי הגבול של מדינת היהודים. דרכי הפעולה ומטרותיה של תוכנית "הנשק הפוליטי" היו שקופים מדי מכדי שלא יובנו כהלכה בקרב הסוכנים ושומרי הסף. הוראה אחת בספר הערבים בישראל זכתה לבולד ענק: "אין להבדיל בין סופר, משורר, שחקן, ד"ר, פרופ', מורה, פועל בניין, אשה, גבר, קטין. ויש להקפיד שההשפלה תעשה בפרהסיה ובקול רם. מה שלא נראה ולא נשמע לא קיים!".

"קח לך ערבי/ה והשפילו אותו", הטמיעו להם שם בנתב"ג, שדה דב, אל-על, ישראייר. הם למדו מהר מאד שלא חשוב מי הוא אותו אבייקט ערבי של השפלה, כי בסך הכל מדובר בסטטיסטים העובדים בשירות התעמולה הקולוניאלית המשודרת במרחב הציבורי. סטטיסטים המופיעים כדמות אחידה (ערבים) ברקע של סצינת ההשפלה כדי להשלים את האווירה הנדרשת. כלומר משהו בנוסח "Non-actor". אז פעם זו פרופ' נאדירה שלהוב קובריקאן, פעם זה ד"ר ח'אלד פוראני, פעם זו השחקנית סמר קובטי (שמשום מה הפכו בכלי התקשורת של המדינה היהודית ל"סאמר" – שם של בנים), פעם זה המורה לעברית, פעם זה הסטודנט למוזיקה, פעם זה הנגר, פעם זה סולל הכבישים. לא חשוב, העיקר שהוא ערבי.

השיטה באל-על די קבועה ופשוטה: מתשאלים, שואלים על חיי המין, על רשימת המקומות שהקורבן מתכננן לבקר בהם, על שעות העבודה, על המאמרים שכתבה, על הכלים בהם הוא מנגן, עם החברים בארץ ובחו"ל. את השאלות יש לשאול כך שכל השאר הנוסעים יבינו במה ובמי מדובר. המסר ברור: "תראו מה אני עושה למענכם אחיי היהודים, אני מתשאלת את הערבייה הזו ומוודא עבורכם שהיא לא מחבלת מתאבדת. הכל למען הנוחיות והביטחון שלכם" – והקהל מריע. אבל זה לא נגמר. המתשאלת הולכת לקב"ט האחראי באקט של התלחשושיות וקריצוות וחיוכים המשודרים אף הם עבור ולמען הנוסע היהודי. ואז, או-אז באים שני אנשי ביטחון, מובילים את הקורבן לתא צדדי המיועד למימוש הפנטזיות המיניות של הבודקים. כופים עליו התערטלות. אם זו בחורה, אז חובה לקחת את החזייה לשיקוף נוסף למען הכנסת עוד קצת אקזוטיקה לפנטזיה של הבודק/ת היהודי/ה… ואז באה ההודעה: "גברת, את לא יכולה לעלות למטוס עם התיק האישי שלך/המחשב/הכינור/הספר/הנעליים/". הקורבן הושפל על לשד עצמותיו, הנוסע היהודי ניצל.

משחררת העבדים הארייט טאבמן אמרה: "הייתי יכולה לשחרר עוד אלפים רבים, אם רק הם היו יודעים שהם עבדים". הייתכן שגם אנחנו אשמים בסצינות ההשפלה המיועדות לצרכן הסף היהודי? אני אישית לא טס אל-על, כי אני באמת לא רוצה להרגיש ׳הכי בבית הכי בעולם׳. אני נוסע כי אני בורח מאותה אווירה של ׳הבית׳. ואני, אני יש לי חלום. יש לי חלום שבעוד כמה שנים יזמינו אותי לנאום בכנס "שנה למשפטי תל-אביבירג – התוצאות והלקחים".

האג שמח לכם סוכני ושומרי הסף של הקולוניאליזם הישראלי.

כנראה שיעניין אותך גם: