שיח הזהויות על סטרואידים

רמזים מטרימים לסוף מפוצץ המוחות (אליו נשוב בסוף) בעונה הרביעית של ״כתום זה השחור החדש״ אפשר למצוא לאורך כל העונה. אבל תהיה זו דווקא ניקי, שצנחה אל שנת 2016 של פוליטיקת הזהויות מלב שנות השישים, חסרת מודעות לחלוטין לעולם שמעבר לקראק, שתשיר את מארש הלוויה של פוסיי – ״מיסיסיפי, גאד-דאם!״ של נינה סימון – כבר עשרה פרקים קודם.

בעונה 4 בית הסוהר לנשים ליצ׳פילד בממשיך לתפקד כחדר מראות גרוטסקי של החברה האמריקנית. שיח הזהויות על סטרואידים. העונה הזו מספקת לנו לא מעט מבטים ולא מעט מסמכים חתומים נגד רוב מוחלט של אויבים, אך לפני הכל מדובר במסמך האשמה נגד המין הגברי – ובצידו תחינה חרישית של הכותבות, כולן נשים לבנות, שחוששות לגורלן באמריקה המשתנה. מדובר בעונה מטלטלת – האישי הוא פוליטי והפעם פי אלף. אמריקה בראשה של לולי המטורללת מרוב פוליטיקה ומעקבים מתחברת לאמריקה של הילי, שמשתגע מרוב אכפתיות, בעיקר לעצמו, בעידן זר עבורו ולאמריקה של ברוק – שם גם אהובתה היא לא יותר מאשה שחורה טעונת טיפוח.

אם נפרק לגורמים את קבוצות הזהויות בכלא, נגלה לא מעט דברים מעניינים:

נשים לבנות: עבורן החיים נעים בין משחק למאבק. בין מודעות-על לפריבילגיה (ושימוש ציני בה) לבין חוסר מודעות משווע לדיכוי שהן שותפות לו. ה״ווייט טראש״, גזעניות במודע, קורבנות לעולם של עוני ומאבקים, עושות יד אחת עם ׳השמאל הליברלי׳, גברת ניקיון כפיים – פייפר צ׳פמן. פייפר בעונה הזו, היא דמות מופתית שממשיכה תהליך. באחד הפרקים היא מספרת לאלכס שעבורה הכלא הוא חוויה אנתרופולוגית. היא חוזרת לנקודה הזו, מתרחקת מההתערבות המאסיבית שלה בדינמיקות הפנימיות, רק כשהיא הופכת בעצמה למסומנת, רק כשהכלא החל להשאיר צלקות. רק אז היא מבינה כמה דק הגבול בין לחוות את העולם באופן אנתרופולוגי, לבין להפוך חיי אנשים למגרש משחקים.

סוהרים: ברובם גברים לבנים שעובדים במקרה הטוב בעבודה שהם שונאים ובמקרה הרע, כמו פייפר, מחפשים הרפתקאות (שכוללות בין השאר אונס וסאדיזם) שיצדיקו את קיומם באמריקה החדשה והמסתורית אליה נקלעו.

אפרו-אמריקניות: הקהילה האפרו-אמריקנית ב״כתום״ משורטטת, אולי באופן לא מודע, כקהילה מדומיינת ומושלמת. זו הקהילה האולטימטיבית בה שוכנות לבטח נשים סקסיות, חכמות, לא גזעניות, לא אלימות וכמובן – איך שהן יודעות לרקוד… כאן אנחנו פוגשים את טייסטי האמינה והחכמה שמאתגרת את מודל היופי במידותיה, את פוסיי בדמות הטוב המוחלט – החכמה, הרגישה והכובשת, זו שזכינו לראות עומדת איתנה מול כוחות רעים בעונות קודמות, והופכת לקורבן תמים של נסיבות בעונה הנוכחית.

נפגוש כאן גם את בלאק סידני, או ׳טובה׳, חוזרת בתשובה יהודית, ואת אליסון המוסלמית עבורן הסכסוך המזרח תיכוני הוא קוריוז משעשע, כי הזהות המשותפת שלהן חשובה יותר. נפגוש גם את קרייזי אייז, עליה הבנות פורשות חסות למרות טירופה, ואת ברוק שמקבלת מקום של כבוד בין השחורות, כי הן יכולות להכיל אותה. בקיצור, הקהילה האפרו-אמריקנית בסדרה היא המבט הלבן על האדם השחור של 2016 – תמצית האותנטיות המזויפת, הכבולה לצורך להיות תמיד טוב, אחרת קיומך יוטל בספק.

כפי שג׳ודית באטלר מתארת, אנושיות היא סטטוס חברתי – ולא כולנו מוזמנים אליו. כשנוזמן, יהיה זה לרוב כרוך באובדן חיים ובאבל. הקהילה השחורה בארה״ב מתקדמת (בצעדים קטנים) לעבר אנושיותה הניתנת לה על ידי התרבות השולטת, בעוד הקורבנות שלה בידי המשטרה רק גדלים. ב״כתום״ הן אמנם נעות בין סבל לכאב מזה זמן, אך יהיה זה רק המוות של פוסיי שיאשר את אנושיותה שלה, והאובדן שיאשר את אנושיותן של חברותיה. אולי דווקא בגלל, כמו שצועקת טייסטי בכאב אחרי שידור מסיבת העיתונאים מהכלא – שהם אפילו לא אמרו את שמה.

לטיניות: אם פייפר הלבנה למשל זוכה לתואר אנושית מתוקף השתייכותה האתנית, עוד מלידה, הנשים הלטיניות אינן שותפות לחוויה ועליהן להיאבק לא מעט כדי להגיע לעמדת ׳ראויות׳. כך, בעונה הרביעית הן נעות בין השחורות המוחלטות, האפרו-אמריקניות והלבנות – האויבות האולטימטיביות שלהן שזיהו בחושיהן המחודדים את השעיר לעזאזל החדש של אמריקה, עכשיו כשהשחורים הופכים אנושיים.

בעונה זו, כמו הבחירות הנוכחיות בארה״ב, העולם הלטיני קיבל טוויסט מעניין. אם עד היום הן היו ברקע, נוף יפה לעלילה המתרחשת בגזרה השחורה והלבנה, הפעם הן מחוללות את הסדרה. אם זו דאיה – עליה עוד נשוב ונדבר, או בלנקה מחוללת המהפכות, ומריה – שמפרקת את שיח הזהויות לגורמים ראשוניים ומעמידה את הגאווה המשפחתית, האתנית, המסורתית, במקום חדש של כוח. להבדיל מעונות קודמות, הלטיניות הן לא רק ׳מאמות׳ שמאמינות בכישופים ושיגעונות, עם ספרדית מתגלגלת. הן עוברות לא מעט אירועים טראומטיים עם הלבנים שסביב, בין אם זו פייפר וחברותיה ובין אם הסוהרים. הן עוברות, כמו באמריקה שמחוץ לסדרה, אלימות ממוסדת אך שקטה, חיפושים אינטימיים בחפציהן ובגופן והתעמרות על בסיס אתני, שנוח לכולם להתעלם ממנה.

אמריקה התעוררה השנה בנושא הלטיני, מפקד האוכלוסין חוזה שעד שנת 2044, הלבנים בארה״ב יהיו מיעוט. עד שנת 2020, כלומר, עוד שלוש וחצי שנים, הלטינים יהוו רבע מאוכלוסיית אמריקה. נכון להיום כ-20% מהם רשומים בפנקס הבוחרים – אך ילדיהם, אם נולדו בארצות הברית של אמריקה, יהיו זכאים לבחור ולהשפיע על אופיה של האימפריה בקרוב מאד. ״ניו יורק טיימס״ ו״וושינגטון פוסט״ הולכים ומתמלאים בהנחות והשערות מופרכות יותר ופחות. יש הנבהלים מהרעיון, אך רוב האנשים לא כל כך יודעים איך להתמודד עם זה – כי מי הם אותם לטינים? למי הם מצביעים? מה הבעיות שלהם? מה עוצר אותם מלהתקדם? מה המוטיבציות שלהם? וכמו באמריקה, כך גם בסדרה – אנחנו מתחילים ללמוד על עולמם של הלטינים שלב אחרי שלב.

לפני שנשוב אל סצינת הסיום המטלטלת, נגיד משהו על הגבר הלבן בעיניהן של הכותבות. רוב הגיבורים הגברים של הסדרה הם פושעים, חלקם מרצון וחלקם לא. חלקם גיבורי מלחמה מצלקת שנזכרים בבנאליות של הרוע בערגה. שני גברים הצליחו, בתחילה, לחמוק מהאכזריות שבנפשם. האחד הוא הסוהר בנט, אבי ילדה של דאיה, באמתחתו מראה טוב והון סימבולי של גיבור מלחמה, והשני הוא הסוהר ביילי – ילדון תמים. הראשון נוטש את עבודתו ואת אם ביתו ברגע שהדברים מסתבכים, והשני, בתמימותו, רוצח את אחת האסירות. וכך נרמז לנו היטב, לאורך הסדרה כולה, שהמעשים האלה לעולם לא יכתימו את אותם גברים. כפי שאומר אחד הסוהרים, שבילה באפגניסטן כחייל, לביילי – החלומות יציקו לך קצת, אבל אנחנו גברים צעירים באמריקה, אסור לנו לתת לדברים האלה לפגוע לנו בחיים, יש לנו עוד כל כך הרבה חלומות להגשים.

הציוץ מעורר הסערה – צוות הכותבים של הסדרה חושף את צבעו:

We're #WearingOrange for the 1st ever National Gun Violence Awareness Day. Join us -> http://t.co/UrP6nH0F81 pic.twitter.com/opikRzG6uL

— Orange Writers Room (@OrangeWriters) June 2, 2015

ככה זה, אמנם שיח הזהויות השתלט על הפוליטיקה, אבל יש דברים שלא משתנים – הגבר הלבן לעולם לא יוכתם על ידי מעשיו, לעולם לא ישלם מחיר על טעויותיו. לנצח יזכה בגב התומך והיציב של הממסד, בדמותו של מנהל הכלא ג׳ו קפוטו, שיסנגר עליו.

בסצינת הסיום דאיה, אם חד-הורית שנזנחה על ידי גיבור המלחמה שלה, נערה מוכשרת מאד שמצאה את עצמה בכלא, כמו אמה לפניה, אוחזת באקדח שנפל מידו של אחד הסוהרים. בסצינה הזו, ברגע הזה, מצליחות הכותבות המוכשרות לגלם תקווה בת אלפי שנים, נבואת זעם, הכרה מתנצלת וגם תחינה חרישית: התקווה, שאלפי שנות דיכוי וזעם יסתיימו. הנבואה – שלא יהיו אלה נערות הפוסטר של הדיכוי שיסיימו אותו, כי אם, ובשל הדמוגרפיה, המדוכא השקוף שעד כה נשחק בשקט תחת גלגלי הבריונות הממסדית.

כשדאיה, הקורבן האולטימטיבי של חיים בשולי החברה, מכוונת את האקדח בראשונה לנשים הלבנות של הכלא – מבטאות הכותבות הכרה מתנצלת בהשתתפות, לעתים פעילה ולעתים שקטה, של נשים לבנות בדיכוי מיעוטים לאורך השנים, מתוך נוחות (בדיוק כמו פייפר וחברותיה בעונה זו). ותחינה חרישית, כשהאקדח עובר מהנשים הלבנות לראשו של הסוהר: אנחנו לא מכירות אתכן, ולא יודעות מה עובר לכן בראש, אך כשתבואו לעשות את התיקון – והרי תבואו – אל תכוונו את הנשק אלינו.