ספרות ילדים: שעתם של ילדי החוץ

כיצד ייתכן שיש פה בארץ אנשים מכל כך הרבה עמים וארצות, אבל סיפורי הילדים שנכתבים כאן הם כל כך לא מגוונים ולא מבטאים את העולמות התרבותיים שאנשים הביאו איתם? עיקרי הדיון על הרחבת גבולותיה של ספרות הילדים שהתקיים בשבוע הספר האלטרנטיבי
רונית חכםרונית חכם

כותבת ספרים ומחזות לילדים, וחברה בעמותת הל"ה לחינוך בשכונות, בעיירות ובכפרים ערבים

במסגרת שבוע הספר האלטרנטיבי שהתקיים בקטמונה – פרויקט הפועל בלב שכונת הקטמונים בירושלים ובו ספרייה וגלריה תחת כיפת השמים – ערכנו דיון על הרחבת גבולותיה של ספרות הילדים בעברית. כל מי שלקחו חלק בדיון (הרשימה המלאה בסוף) אינם עוסקים במישרין בספרות ילדים אלא בהיבטים שונים של חינוך ועשייה תרבותית. זימון הדיון עלה מתוך אי נחת ביחס להומוגניות התרבותית והחברתית של ספרות הילדים. מאז כינונה, הדירה ספרות הילדים דמויות, תודעות ועלילות שאינן מתיישבות עם המסורת המערבית האירופאית הלבנה הליברלית והחילונית שעליה היא נשענת ומגינה, ובקושי עשתה צעדים להרחבת שעריה. אפשר לומר שהיא חירשת ועיוורת לערכים, לקולות ולמראות מעולמותיהם של חלק לא מבוטל ממי שהיא לוקחת כמובן מאליו שיהיו נמעניה. חשוב לומר שבעוד שבתחומים רבים אחרים – מוזיקה, אמנות, קולנוע, שירה ואחרים כבר נפרצו הגדרות, בספרות הילדים הדבר עדיין לא קרה.

חשיבותה של ספרות הילדים היא בהיותה כלי בעיצוב תודעה ובהבנייה תרבותית וחברתית; היא כלי שיכול להעצים, לכוון, ולהדהד עולמות מוּדרים, מוּשכחים ומוּדחקים. על כן השתדלנו למקד את הדיון בהעלאת שאלות והצעות ולא בביקורת. אמנם יש מקום לבקר ולנתח את ספרות הילדים מהיבטים שונים ולהציע הסברים שונים – חברתיים, תרבותיים, היסטוריים, פוליטיים ואידיאולוגיים באשר לאופן שבו היא עוצבה, אך לא לשם כך התכנסנו. נראה שדחוף יותר כעת לחשוב כיצד ניתן להרחיב את הגבולות, להצביע על מי שהיינו רוצים להכניס לפריים ועל אילו מסורות נוספות כדאי להישען.

עם פתיחת הדיון אמרה אחת הנוכחות, תושבת השכונה בת אל, שהיא תיכף מתחילה לבכות. "עכשיו כשאתם מדברים על הדברים האלה הכל צף לי. אמא שלי הייתה מספרת לנו סיפורים, הסיפורים האלה עיצבו אותנו. היינו משפחה מרובת ילדים וכל ערב לפני השינה היא הייתה מספרת לנו סיפור או פתגמים, וכשהייתה גומרת לספר הייתה שואלת אותנו למה התכוון הסיפור? תמיד היה מוסר השכל." בת אל גם סיפרה איך הייתה הולכת לספריית בית העם המרוחק מהשכונה שלה. "קראתי שם את כל הספרים על השואה. אבל על המשפחה שלי, למרות שהם היו במחתרת ועשו מלא דברים למען המדינה, עליהם לא סופר באף ספר."

"קודם כל למצוא את עצמי בסיפורים, להתחיל במיקום עצמי"
"קודם כל למצוא את עצמי בסיפורים, להתחיל במיקום עצמי". צילום: נתי הרניק, לע"מ

"ספרות הילדים דילגה על ההיסטוריות והתרבויות שבת אל מדברת עליהן," אמרה סיון רג'ואן שטאנג, "נעשה כאן דילוג מעל מי שמלכתחילה סומנו כלכלוך שחור בתוך היכל לבן ועוד ציפו מהן לקרוא את הסיפורים הלבנים ולעשות 'כן' עם הראש – כן! כאילו היו אלה הסיפורים שלהן, עצמן!" מהם, אם כן, הסיפורים האלה שאפשר לעשות לגביהם כן עם הראש? מהם התנאים החוסמים או היכולים לקדם את הופעתם? ואיך הם יכולים להיות רלוונטיים לקוראים/ות הצעירים/ות? וכאן גם המקום לדבר גם על המזרחיות החדשה; על הילדים המזרחים של היום החיים בתוך מסגרות תרבותיות המתאפיינות בעיקר, בקפיטליזם וגלובליזציה. ונשאלת השאלה אם כך, באיזו מידה ילדים מזרחים קשורים למזרחיות שלהם? המציאות מראה כי יצירת ייחוד תרבותי בפועל מתרפקת על הסבתא כמי שמסמנת מסורת, מורשת, וזיכרון. זה חשוב, אך יחד עם זאת כדאי שנחשוב כיצד יוצרים תרבות מזרחית שאינה נדרשת להתרפקות נוסטלגית אך נשענת על מסורות אחרות, שאינן מערביות? אני לא יודעת אם יש בידינו תשובות לשאלות האלה.

"נעשה כאן דילוג מעל מי שמלכתחילה סומנו כלכלוך שחור ועוד ציפו מהן לקרוא את הסיפורים הלבנים ולעשות 'כן' עם הראש – כן! כאילו היו אלה הסיפורים שלהן, עצמן!", אמרה סיון רג'ואן שטאנג. המציאות מראה כי יצירת ייחוד תרבותי בפועל מתרפקת על הסבתא כמי שמסמנת מסורת, מורשת, וזיכרון. זה חשוב, אך יחד עם זאת כדאי שנחשוב כיצד יוצרים תרבות מזרחית שאינה נדרשת להתרפקות נוסטלגית אך נשענת על מסורות אחרות, שאינן מערביות

"סבתא שלי בקושי דיברה," סיפרה סיון. "הסיפור שחזר על עצמו הוא זה שהאוהל במעברה נפל עליה בסערה והיא שברה את הרגל. כל השנים אני מנסה לדמיין את זה, מה היה שם בכלל, איך נראתה המעברה? ובו זמנית יש מגמה של הדור השלישי שמביא את עצמו מתוך רצף החיים המזרחי כאן ועכשיו. עבורם אין בכלל שאלה דרך איזה נקודת מבט לספר: היא פנימית וזהו. הסיפור הוא עבודת-ההווה של היום יום שלנו. הוא בא לספר סיפור שבו לא כל הילדות מסתובבות חופשי בקיבוץ באמצע היום כשעל הספה בבית יושבים חתולים, כמו בהרבה מהספרים המצויים. קראתי לא מזמן את יונית נעמן כותבת על סבתא שלה סעידה שמתה במחלקה סיעודית מדכאת באיזה בית אבות." המשיכה סיון. "יונית מספרת איך היא תמיד הסתייגה מהסבתא שלה, בהיותה בעלת שם, ריח ומלבושים תימניים כל כך. ואיך הביקורים של הסבתא הסבו לה אי נחת קיצונית, בין היתר בשל דמיונה המפליל לסבתו המביכה של ציון כהן מ״ציון ובתיה״ לגלילה רון פדר. והנה התחלה של סיפור קטן. גם לילדים," היא מציעה.

"אולי טבעי שהתשובה הראשונית שלי תהיה קודם כל למצוא את עצמי בסיפורים, להתחיל במיקום עצמי, לפני שאני אומר אמירות יותר אוניברסליות," אמר דני אדמסו, "ולא בגלל שאין לי מחשבות על אחרים, על העולם, על צבעים אחרים. אבל אני חושב שלפני זה אנחנו צריכים לחזור אל עצמנו, לבסס את המקום שלנו. שנעצים את האנשים בחוויה שלהם." דני התייחס לבולטות ולמרכזיות של האיור בספרי הילדים והזכיר לנו שבספרים שיוצאים כאן לא רואים ילדים שחורים. אם רואים אותם, אז הם מופיעים בהקשרים סטריאוטיפיים בעייתיים.

"הסיפור כנושא מסר חברתי, פוליטי, כמעביר תפיסה פילוסופית תרבותית כפי שאני מכיר אותו מאתיופיה ומאפריקה בכלל הוא בראש ובראשונה סיפור בעל פה," אמר דני. "ולא רק כי אין כתב, אלא כי הוא מאפשר לילדים ששומעים את הסיפור להפעיל את הדמיון ולהלביש על המקום ועל הדמויות בסיפור: מרחבים, זמן, צבעים ואנשים שהוא מכיר. כמאזין, אני יכול לקחת את המילה הכתובה ולשים אותה בעולם שלי אותו אני מאייר בדמיון. אני יכול לברוא  עולם עם גיבורים משלי ובהתאם לחוויותי כבן לקהילה ולמשפחה. כל סיפור שאמי סיפרה לי בילדותי הלבשתי על דמויות מוכרות לי מתוך המשפחה או מהסביבה החברתית… הסיפור מסופר יחד עם הידיעה כי קיימות אלף דרכים נוספות למסור את הסיפורים לעולם. אין למסורת הזו עניין לרשום 'פטנט', הסיפור הוא של העולם, וניתן לספר אותו בכל מיני דרכים. מבחינתי הסיפור בעל-פה אינו נופל מזה הכתוב. מבלי להקטין ולקטלג ערכית את הסיפור הכתוב, ברור שהכתיבה מקבעת, מנכסת ומרוויחה גם כלכלה עבור הפרט, בעוד שהסיפור בעל-פה נותר שייך לעולם ורווחו העיקרי הוא העברתו לדורות הבאים כערך אוניברסאלי, קהילתי, תרבותי ומשפחתי. כמי שחי כיום בתרבות שבה מה שלא כתוב לא קיים, אני מבין את הצורך בכתיבת סיפורים מהעולם התרבותי ממנו באתי, וזה עדיף על היעלמותו של עולם שלם של דימויים שהבאתי מהבית. בעקר כאשר הזיכרון והנופים הולכים ונעלמים ונשחקים בזמן ובמרחב."

כל סיפור שאמי סיפרה לי בילדותי הלבשתי על דמויות מוכרות לי מתוך המשפחה או מהסביבה. אין למסורת הזו עניין לרשום 'פטנט', הסיפור הוא של העולם, וניתן לספר אותו בכל מיני דרכים. הסיפור בעל-פה אינו נופל מזה הכתוב. מבלי להקטין ולקטלג, ברור שהכתיבה מקבעת ומנכסת, בעוד שהסיפור בעל-פה נותר שייך לעולם ורווחו העיקרי הוא העברתו לדורות הבאים כערך אוניברסלי, קהילתי, תרבותי

פולי, שגדלה עד גיל 12 באוקראינה, סיפרה איך הילדות שלה הייתה עמוסה בספרות ילדים מכל מיני מקומות בעולם. החוויה הזו גרמה לה לתהות כיצד ייתכן שיש פה בארץ אנשים מכל כך הרבה עמים וארצות שהתקבצו למרחב הקטן הזה אבל הסיפורים שנכתבים כאן הם כל כך לא מגוונים ולא מבטאים את העולמות התרבותיים שאנשים הביאו איתם. "יש מתחים בין התהוות של ׳חברה חדשה׳ ורצון להשתלב לבין העובדה שכל האנשים האלה באים עם מטענים תרבותיים עשירים," אומרת פולי שמכירה בשונות "בתוך חברה שהיא סופר מגוונת אבל יש לה אג'נדה הומוגנית. השאלה היא של לגיטימציה. למי יש לגיטמציה לספר סיפורים? לאיזה סיפורים יש לגיטימציה להישמע? מי מחליט? ובעיקר מה אנחנו יכולים לעשות כחברה כדי לאפשר לאנשים להרגיש בטוח לספר את הסיפורים שלהם?״ שאלה פולי.

ובהקשר של השאלה של פולי מתבקשת השאלה, האם לא נכונה הקביעה שסיפור טוב הוא תמיד אוניברסלי ולא משנה איפה הוא סופר – בקזחסטן, מרוקו או אוקראינה? והאם סיפור טוב אינו אמור ליצור הזדהות עם קוראים/ות מכל תרבות שהיא באותה מידה?

האיור הפותח של "ויהי ערב" מאת פניה ברגשטיין (איור: חיים האוזמן). יש סיפורים חבויים בתוך הסיפור המרכזי המיינסטרימי, סיפורים שעדיין לא סופרו
האיור הפותח של "ויהי ערב" מאת פניה ברגשטיין (איור: חיים האוזמן). יש סיפורים חבויים בתוך הסיפור המרכזי המיינסטרימי, סיפורים שעדיין לא סופרו

מורן אביב פתחה את הדיון עם אחד הסיפורים המכוננים של ספרות הילדים בעברית: "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין. כשגיבורת הסיפור – ילדה קטנה – מפחידה את התרנגולות שבלול, מורן עם קן ציפורים על הראש עוברת מסיפור לשיר: "שובו בני אל הלול, חיש מהר. סכנה, וואלאכ מסוכן להיות בחצר". מורן אומרת שהיא לא הכירה את הסיפור הזה בילדותה. ועכשיו היא מכניסה לתוכו את עולמה שלה, עולם שבודאי אינו נוכח בסיפור של ברגשטיין: "אז אבא הרים בחיבוק רחמים את בתו הטובה הטובה. ווין הוא אגודל? ווין הוא אגודל? הנה הוא, הנה הוא, מה שלומך אשלונאק אַליום? טוב תודה, בסדר. שלום ולהתראות. סלאם עליכום." גם מורן דולה את זיכרונותיה מעולמו של סבא שלה והערבית יהודית המושרת ומהדהדת פיוטים מתערבבת בתוך העברית החדשה של ברגשטיין. הערבוב הזה מדגים שיש סיפורים חבויים בתוך הסיפור המרכזי המיינסטרימי, סיפורים שעדיין לא סופרו.

בניסיון לסכם את הדיון אפשר לומר כי עלו בו בעיקר שאלות וטוב שכך, כי מטרתו הייתה בראש ובראשונה לייצר הזמנה פתוחה לחשיבה ולעשייה לקראת ספרות ילדים מגוונת שמתייחסת למסורות שונות ולעולמות תרבותיים שונים. גם הפוסט הזה מבקש להיות קול קורא לכל המעוניינים בעשייה מהסוג הזה – שיש לה בעיניי חשיבות תרבותית ותודעתית ממדרגה ראשונה.

———————————————————-

פרויקט קטמונה הוקם על ידי קבוצת אמנים מתחומים שונים ומטרתו לקיים קשר בין אמנות, מרחב ציבורי וקהילה. בדיון השתתפו: מורן אביב דביר  – אמנית, חברה בקולקטיב פנדורה לתיאטרון בובות וחפצים, ממקימות קטמונה והיוזמת של שבוע הספר האלטרנטיבי; דני אדמסו – שהתמנה לאחרונה למנהל המרכז החדש לתרבות מורשת יהדות אתיופיה, בעבר ניהל את האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה ואת עמותת היל"ה העוסקת בהעצמת הורים בכל הקשור בזכויות חינוך בפריפריה החברתית והגיאגרפית של ישראל, תלמיד מחקר באוניברסיטת בר אילן; ד"ר סיון רג'ואן שטאנג – חוקרת מגדר וגזע בתרבות חזותית ישראלית מרצה במכללת שנקר ובמכללת ספיר, בקרוב יצא לאור ספר המאמרים "תרבות חזותית בישראל" בעריכתה ובעריכת ד"ר נועה חזן; פולי גלצר – אמנית, עבדה בפרויקט תיאטרון המרתף המאתר בני נוער בסיכון המוכשרים לעשייה אמנותית; רונית חכם – סופרת ומחזאית. כותבת בעיקר לילדים.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נתן

    ניסיתם לעניין את שרת התרבות בנושא? אני בטוח שיש פה כר נרחב לפעולה מצידה.
    בשלב הראשון יש לקחת את כל ספרי הילדים שמייצגים את עולמו של הגבר(טפו!) האשכנזי(טפו!) הלבן(טפו!) המערב אירופאי (טפו!) החילוני ( טפו בריבוע!) כמו "מיץ פטל" "דירה להשכיר" ו"מה עושות האילות" ולשרוף אותם , בשלב השני יש לחייב את כל גני הילדים לקרוא את ספריו של איל גולן שיחולקו חינם .

    ועכשיו משפט ברצינות:
    אתם לא משעממים את עצמכם עם המנטרות האלה?

    1. רונית חכם

      לנתן, אף אחד לא אמר להחרים או חלילה לשרוף. נהפוך הוא, דובר על הרחבה. לכלול עוד ועוד סיפורים רבים ומגוונים כדי ליצור תרבות ססגונית שנותנת ביטוי לכלם. באמת לכלם. מבלי לבטל אף אחד.

  2. עינה ארדל

    הכנס חשוב ומעניין והייתי רוצה להיות נוכחת בו! ולמי שמחפש ספרי ילדים שמתארים ילדויות שונות, אני ממליצה על "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש" של רונית מטלון, על כל ספרי הילדים של דניאלה כרמי, או על "גודאי" – ספר שמתאר חיים של ילדה יהודיה-אתיופית.