כל האמת על התא הרדום של פעילי שמאל בברלין

בתור מי שערכה את אותה ארוחה אלמותית שעליה כתבה אילנה המרמן והציתה מחדש את הדיון על ישראלים בברלין – טוב או רע, איריס חפץ מיישרת כמה קצוות מעוותים ומזכירה שמאמרים עד כלות ב״הארץ״ רק מעידים על מבנה הנפש של איזה שמאל מדומיין
איריס חפץ

פסיכואנליטיקאית ישראלית שחיה בברלין מזה 17 שנה (עלייה ראשונה של האינתיפדה השנייה). ערכה את האתר "קדמה", במה לדיון מזרחי

לא מכבר גיליתי שארוחת ראש השנה השגרתית על שולחננו בברלין שימשה בסיס לתיאוריה שלמה, שכולה עומדת על יום חג אחד, ארבע רגליים של איקאה וכ-20 מסובין. מדובר במאמרה של אילנה המרמן, שהגיבה לזה של נעמן הירשפלד שהגיב לאורי אבנרי שקרא לישראלים לחזור מברלין לישראל – כולם בעיתון ״הארץ״. מכיוון שהייתי המארחת בארוחה המתוארת, אני נדרשת להתעורר מתרדמת הכתיבה שנפלה עלי ולתקן כמה טעויות חשובות. אני מקווה אם כן שאצליח לארח את קוראי המאמר באופן דומה, גם מכיווון שאני שייכת לדור ביניים על השולחן הזה.

מתאבנים – עלי גפן ממולאים באורז, פטריות ממולאות בגבינת עזים, שעועית ירוקה, סלט כרובית ושאר ירקות מלווים בלחמניות שאפה אופיר, הטבח המשקיען, להתפאר

במנה הראשונה ראוי להכניס את המציאות לחדר ולנער את הפיקציה המתוארת במאמרים של אבנרי והמרמן: מדובר בארוחה עם גרעין משפחתי קבוע שאליו מצטרפים אורחים שונים הנמצאים בעיר. בנוסף להמרמן ואחרים, היו אכן גם שני ישראלים שחיו אז בברלין. בעברם אכן השתתפו השניים בהפגנות השבועיות בבלעין ובודרוס, למשל, כמו גם במאבקים פרו-מזרחיים ופרו-פלסטיניים אחרים. מאז, הבחור הישראלי שחי תקופת-מה במדינה אירופית אחרת ועכשיו שוב בברלין, החזיר את אזרחותו הישראלית לבעליה החוקיים בתמורה לאזרחות גרמנית (וטבע את המשפט האלמותי Ausbürgerung macht frei, כלומר: החזרת האזרחות משחררת). הבחורה הישראלית חזרה לחיות בישראל, היא עכשיו אמא ועובדת בנוסף – כמובן בארגון התואם את השקפתה הפוליטית – כדי לשלם שכר דירה מופרך במושגים גלובליים. מדובר בשני אנשים מקסימים ומעוררי השראה, שאישיותם הקורנת תשמח כל לבב אנוש, ולכן אפשר להבין שרבים רוצים בחברתם במדינה זו או אחרת. אבל הם אנשים פרטיים אחרי הכל, ולא קיימים רק לספק את הצרכים של מאן דהוא.

מדובר אם כן בתיאוריה שלמה על נוכחות מסיבית של אנשי שמאל פעילים בברלין שמבוססת על ארוחת ערב אחת וכמה אורחים. בחיים האמיתיים: גם אם ישראל מתקיפה בעזה לאורך יותר מחודש ולכל הישראלים פעילי השמאל בברלין יוצא עשן מהאוזניים והם מרגישים אי שקט גדול שמוציא אותם לרחוב, אפשר להגיע בהערכה נדיבה אולי למאה איש (אם זה בדיוק קיץ ועוד כמה מחבריהם שחיים בארה״ב ובישראל מגיעים לביקור), כדי לנסות ולהתקרב לאפשרות דיון בכלל על הפיקציה הזאת. הרעיון כאילו יש איזה תא רדום של פעילי שמאל בברלין שאפשר להעיר אותו בשריקה של ״אשרי הגפרור שבער והצית לבבות״, הוא לא יותר ממשאלת לב. כמו שהגרעין הזה דל בישראל, הוא דל במקומות אחרים. אפשר לכתוב על זה מאמרים עד כלות ב״הארץ״ והם יעידו בעיקר על מבנה הנפש של איזה שמאל מדומיין, לא יותר ולא פחות.

במציאות יש כנראה כ-15 אלף ישראלים שחיים בברלין (יש הערכות שונות, קשה לדעת בדיוק, לא מעט מהישראלים הללו חיים בברלין בזכות דרכון פולני או הונגרי למשל, ונספרים ככאלו. בקיץ ואחרי מלחמות המספרים כנראה גבוהים הרבה יותר). מדובר באוכלוסייה מגוונת – אי אפשר לדבר על ״ישראלים בברלין״ כאילו מדובר בקבוצה הומוגנית. חלקם הגיעו כי הם יכולים, חלקם כי הם סקרנים או עוקבים אחרי איזו מגמה אופנתית, לחלקן היה קל יותר להיות רווקות בלי ילדים או הומואים או לסביות, חלקם רוצים ללמוד בתנאים טובים וקלים יותר, חלקם אוחזים בדרכון גרמני וזוכים לתמיכה דלה של ממשלת גרמניה (שבמונחים ישראליים היא מציאה גדולה). פעילי השמאל ביניהם הם קהילה קטנה שכולם בה מכירים את כולם פחות או יותר. כמו בישראל. כלומר: קומץ בעל משמעות סמלית, אבל לא יותר מזה.

הפגנה נגד גזענות בברלין. צילום: Activestills.com
הפגנה שנערכה בברלין אחרי "צוק איתן". צילום: Activestills.org

לכן, גם מאמרה של ליסה פרץ שפורסם בנושא חוטא לאמת ומבטא את הצד השני של חוסר היכולת לשאת באובדן שההגירה הזו, כמו כל הגירה, מביאה איתה. במקום שבו המרמן ואבנרי לא יכולים לשאת את הכישלון של השמאל בישראל והאובדן של צעירים רבים שעוזבים ומבקשים מהם לחזור בשם איזה מאבק שנכשל ונועד לכישלון, מציירת אותם פרץ כקבוצה אחידה של סטודנטים מיוסרים לקולנוע, אנשי תרבות בזויה ו״פרזיטים״, שממילא אין מה להצטער על עזיבתם. להפך. גם אם כמזרחית אני יכולה להבין את הכעס על מי שמתלבט בין קניית דירה להשכרה בבאר שבע או כהשקעה לילדים בברלין, הרי שבמציאות לא כולם מלקקים את הדבש הזה.

כן, יש ישראלים אזרחי גרמניה שזכאים כמו כל אזרח גרמני לסיוע של קצבאות רווחה – אז למה ״פרזיטים״? עם התפיסה הנוראית הזאת הצדיקו למשל חטיפה של ילדים מהוריהם בישראל או הוצאתם לפנימיות ומוסדות אחרים. מלבד זאת לפני יותר מעשור הסכימו אזרחי ישראל לוותר בדיצה על קצבאות ילדים, כדי למנוע אה-לה טומי ויאיר לפיד ועוזריהם קצבאות מחרדים ובדואים, והרסו את עתידם במו ידיהם. היום בניהם ובנותיהם מגדלים ילדים בברלין וזוכים ליהנות מאותן קצבאות שהוריהם דיבררו את ביטולן (וכל זה אחרי מאבק עיקש של הפנתרים השחורים להכנסתן). אכן מעצבן. אבל איזו סיבה טובה יש למי שמאמין שלכל אדם וילד יש זכות להתקיים בכבוד להתנגד לכך? אתמהה. בינתיים יש בברלין לפחות שלושה אנשים שמתפרנסים מעזרה לישראלים ומשפחותיהם בתהליך ההגירה.

בשביל ממשלת ישראל ומפעל ההסברה שלה, קבוצות ישראלים כאלו הן ממש איום קיומי ומדומיינות כ״תנועת חרם״ המונית, שתופסת את מקומה של איראן או דאעש כשאלו לא מספקות את הסחורה מעוררת הפרנויה. ותיקי ארגוני שמאל למיניהם מדמיינים באופן דומה קבוצה כל-יכולה, שאם רק תפעל את פעולתה בישראל, היא תקצר את המרחק לגאולה

ואם באנשי שמאל מחוץ לארון עסקינן, מדובר בכמה עשרות ישראלים שבתנאים של איום וייאוש המקשים על חשיבה בהירה, מקבלים משמעות הרבה יותר גדולה ממה שיש לה בפועל. בשביל ממשלת ישראל ומפעל ההסברה שלה, קבוצות ישראלים כאלו הן ממש איום קיומי ומדומיינות כ״תנועת חרם״ המונית, שתופסת את מקומן של איראן או דאעש כשאלו לא מספקות את הסחורה מעוררת הפראנויה. ותיקי ארגוני שמאל למיניהם מדמיינים באופן דומה קבוצה כל-יכולה, שאם רק תפעל את פעולתה בישראל היא תקצר את המרחק לגאולה. שני הצדדים טועים, מן הסתם. ההערכה המוטעית הזו נעוצה גם בכך שאתוס החזרה והשיבה לציון טבוע כל כך עמוק גם אצל ותיקי השמאל הציוני, עד שהוא מעורר עולמות פנטסטיים. הגיע הזמן למנה הראשונה.

מנה ראשונה – דג בורי מבושל ברוטב אדום, לא מאוד חריף, כי צריך להתחשב…

עם המנה הזו אני נדרשת לתקן את הזיכרון הקלוקל או ההמצאה על השיר ״בשנה הבאה נשב על המרפסת״, שלפי המרמן שרנו על שולחן החג. כמובן שלא שרנו שום שיר כזה: ראשית, מדובר בראש השנה. בירכנו לכן על רימונים, על ראש דג, תמר וקישוא ואכלנו תפוחים בדבש כמובן. מה פתאום מרפסת? את הארוחה בישל וערך יחד איתי בחור אשכנזי, בדקתי את הענין איתו לעומק ומצאתי שאפילו אצל יהודים בלתי תלמודיים בעליל אין שום ברכת-מרפסת. שנית, אנו מצטיירים בה כג׳אנקים של אילנית ותכניות רדיו של דהבהדהבהדה אחה״צ בגל״צ. כמובן שלא מיני, לא מקצתי ולא מזמרירי. בשביל זה היגרנו?!

אם היה דחוף לי שילדי ישמעו פרסומות הקוראות להם לבקר בחג במוזיאון חיל האוויר או להצטלם בעודם מתרפקים על טנק בכיכר העיר, לא הייתי מרחיקה עד ברלין, שבה עדיין יש את אחת החברות הפחות מיליטנטיות (היה כבר). הפנטזיה הזו נועדה לשוות לארוחה ולנו כקבוצת ״ישראלים״ (למרות שבני משפחה גרמנים יושבים לשולחן בקביעות והערב מתנהל בשתי שפות) את הקלישאה של ״הישראלי היורד״: זה שגופו חי ב״גולה הדוויה״ ונפשו החסונה השוכבת על גדרות ומחסומים נמצאת בציון. כולנו כמהים לפיכך לספור ציפורים נודדות מאירופה הקרה לציון החמה ולהגיע איתן חזרה ״הביתה״, לנחיתה רכה בשדה התעופה עם בית הקוטג׳ של תנובה. המשאלה לחיים נוחים והיאוש הביאו אותנו לעשות כביכול את המסע ההפוך לאורי אבנרי ולהתנהג כמו חסידה עם חוש כיוון ולוח זמנים משובש, שצריך לסדר לה את המצפן ולהזכיר לה איפה השבט שהיא נשבעה לו אמונים. האתוס הזה מתדלק את הוויכוח, על האם מעשה ההגירה מישראל הוא פוליטי או לא.

מנה עיקרית – כבש בסגנון אנדלוסי עם תמרים ושקדים, אורז עם פירות יבשים בסגנון עדות הסבתא שלי

הוויכוח הגדול בעקבות מאמרו של נעמן הירשפלד סובב סביב השאלה, האם גל ההגירה מישראל לברלין הוא פוליטי או לא. קצת תמוה שהסתירה בין העובדה שהדיון הזה מתרחש בזירה הציבורית, כלומר בפוליס, לבין השאלה עצמה נעלם מעיניהם של רוב הדנים בעניין. אם זה היה עניין לא פוליטי, למה זה נדון וחוזר ועולה במחזוריות? כל הגירה המונית משלבת כמעט תמיד בין מניעים אישיים לפוליטיים. גלי הגירה בכל העולם נובעים ממצב פוליטי. גם הגירתו של אורי אבנרי לפלסטינה, כמו רבים אחרים לפניו ואחריו, נעשתה ממניעים פוליטיים. ומי שלא היו לו מניעים פוליטיים פעמים רבות דאגו לו שיהיו לו כאלו: למשל פירוק הקהילות במרוקו על ידי שליחי סוכנות, או פירוק משפחות באמצעות חטיפת ילדיהם. מעשה ההגירה של אלפי צעירים היום לברלין: מיוון, מאיטליה, מספרד ומישראל, הוא לכן פוליטי. רובנו לא היה עוזב את ישראל, לו אפשר היה לגדל בה ילדים או את עצמנו באופן שהולם את העתיד שאנחנו מדמיינים. והגירה מישראל הוא אקט עוד יותר פוליטי מאשר ממדינות אחרות.

גלי הגירה בכל העולם נובעים ממצב פוליטי. גם הגירתו של אורי אבנרי לפלסטינה, כמו רבים אחרים לפניו ואחריו, נעשתה ממניעים פוליטיים. ומי שלא היו לו מניעים פוליטיים, פעמים רבות דאגו לו שיהיו לו כאלו: למשל פירוק הקהילות במרוקו ע״י שליחי סוכנות, או פירוק משפחות ע״י חטיפת ילדיהם. מעשה ההגירה של אלפי צעירים היום לברלין: מיוון, מאיטליה, מספרד ומישראל, הוא לכן פוליטי

שלא כמו איטליה או יוון, הציונות היא תנועה שהזיזה מליוני אנשים ממקומם. לשם כך היה צריך לבנות אתוס מאחד ולקרוא להגירה אל הארץ המובטחת ״עלייה״ ואת ההגירה ממנה ״ירידה״. לא מדובר אם כן בתנועת הגירה נייטרלית מבחינה מוסרית בהקשר החברתי וזה מובן לגמרי בהתחשב במה שישראל מציעה לאזרחיה. גם מהסיבה הזו התפתחה ״תנועת המילקי״, כדי למתן את עניין הבגידה הכרוך בעזיבה את ישראל. בחברה הישראלית נחשבים תנאים כלכליים למשהו לא פוליטי (כאילו שמדיניות כלכלית היא יציאה של איזה פקיד אוצר זוטר בבית הכסא בביתו), אבל בעולם הנושא הכלכלי הוא כמובן פוליטי. הכי פוליטי שיש ומכתיב אינטרסים של מלחמה ותוקפנות נגד קבוצות אחרות או קליטת הגירה שלהן למשל. בישראל, ״מניעים פוליטיים״ שקול ל״פלסטינים״ או ״ערבים״, כלומר: ״המצב הבטחוני״. מהסיבה הזו תנועות השמאל שבהם אבנרי והמרמן היו ואולי עודם חברים בהן, עסוקות בניסיון למציאת פתרון למצב המדיני מול הפלסטינים והקריאה למאבק, היא בזירה הזו. העובדה שלצעירים רבים בישראל אין אפשרות לשכור דירה בלי לעבוד בשלוש עבודות, פחות מעניינת את מה שלרוב נקרא בישראל ״שמאל״ (וגם כמובן לא את הימין, אבל מהימין אין לצפות שהם יתמכו במדיניות רווחה סוציאליסטית).

בזמן המחאה בשדרות רוטשילד צולם בחור אחד באוהל ועליו פרוש דגל גרמניה ושלט שאומר ״לא עומד בשכר דירה, תנו לי אזרחות זרה״. לפני כמה עשורים, אי אפשר בכלל היה לדמיין שמישהו יעיז לפרוש את דגל גרמניה על אוהלו הנטוי בתל אביב. מדובר במעשה שמוחה על הכישלון הציוני ומבקש אזרחות גרמנית כהתרסה. וההגירה של ישראלים לברלין היא מימוש של ההתרסה הזו ומעוררת בהקשר הישראלי – באופן לגמרי מובן – התנגדות רבה. מה יותר מטורף מהעובדה שאנחנו מגיעים לביקור בישראל, אחרי הגירה לברלין כדי שהילדים לא יתגייסו לצבא והם אינם יכולים לבקר את הדודה שהתחבאה שלוש שנים בארון בכפר הונגרי ועם הזדקנותה מאמינה שהיא לא יכולה לקבל ביקורים ולצאת משם, כי יש מלא חיילים בכל מקום? זו המציאות המטורללת בה אנו חיים, מכיוון שנקטנו בצעד פוליטי, שיש לו מחיר כמובן.

berlin2
בזמן מחאת האוהלים ברוטשילד. העובדה שלצעירים רבים בישראל אין אפשרות לשכור דירה בלי לעבוד בשלוש עבודות, פחות מעניינת את מה שלרוב נקרא ״שמאל״

להבדיל מתאיר קמינר וסרבנים אחרים, הילדים שלי לא משרתים בצבא הישראלי בלי לשבת בכלא. איזו סיבה בעולם מצדיקה נשיאת עונש כזה? במה הם חטאו מלבד העובדה שהם נולדו לאם ישראלית? מי שמאמין שחופש הוא החופש למלא את הצרכים של הוריך, מוזמן לשלוח את ילדיו לכלא בציון. אני גם אתמוך בכל סרבן וסרבנית כמובן, אבל מה פתאום שילדיי יפרנסו איזה כלא צבאי כלשהו וחייליו, אם אפשר גם לסרב וגם לשמור על נפשם?! נראה לי שהרבה יותר מתאים שהבת שלי תתארגן יחד עם תלמידה אחרת מצ׳ילה ועוד אחת מגרמניה בכיתה שלה ותנסה עם תמיכה של המורה האיראנית שלה והמורה ממזרח גרמניה, לדאוג לשינוי, כך שכיתות ילדי הפליטים לא ישוכנו במסדרון אפל בבית הספר ויהיו להם את אותן ההפסקות כמו לכולם. זו משימה הרבה יותר מתאימה לבת כמעט 17 מאשר סדנת הכנה לכלא הצבאי.

כמעט בכל מקום בעולם המעשה ההורי הזה נחשב למשהו די סביר, כמו גם המעשה ההורי שמתאר אסף רונאל שענה אף הוא להירשפלד, או של הורים שמרגישים שאין להם בחירה והם חייבים להישאר בישראל. הילדים שלנו אמורים ללמוד לחשוב באופן ביקורתי ופתוח ולא לעבור מכבש אינדוקטרינציה כזה או אחר. ואם יהיה דחוף להם לחזור לישראל ולשבת בכלא, האפשרות הזו תמיד פתוחה להם. היום יותר מאי פעם. ההבדל בין המהגרים לאלו שלא הוא בנסיבות, באפשרות הבחירה, מידת המרדנות והתקווה ומשתנים אישיים אחרים כנראה. ככה זה במציאות שבה לא רק שלהרבה יהודים אין היום בית בטוח בישראל, לרבים מהם אין בכלל בית. אז הם מקמבנים, כל אחד בהתאם ליכולותיו ודרכו. כשהם עושים את זה כמסה וכקבוצה, זו כמובן תופעה סוציולוגית ופוליטית.

בחברה הישראלית נחשבים תנאים כלכליים למשהו לא פוליטי, אבל בעולם הנושא הכלכלי הוא הכי פוליטי שיש ומכתיב אינטרסים של מלחמה ותוקפנות נגד קבוצות אחרות או קליטת הגירה. בישראל, ״מניעים פוליטיים״ שקול ל״פלסטינים״ או ״ערבים״, כלומר: ״המצב הבטחוני״. מהסיבה הזו תנועות השמאל שבהם אבנרי והמרמן היו ואולי עודם חברים בהן, עסוקות במציאת פתרון למצב המדיני מול הפלסטינים והקריאה למאבק היא בזירה זו

לא מעט מהצעירים שחיים בברלין מגיעים ממשפחות אשכנזיות במידה זו או אחרת, הצליחו לשכנע את הוריהם להוציא דרכון כזה או אחר ולא פעם מקבלים תמיכה כדי לקנות דירה בעיר. באופן הזה, במקביל לתהליך שבו יהודי ארה״ב וצרפת קונים נדל״ן בישראל, יש משפחות שמוציאות כסף מישראל וקונות דירות בהשקעה סולידית בברלין. התמיכה הזו אינה רק תמיכה כלכלית, כפי שמראה אבנרי. ההורים גאים בילדיהם ש״הצליחו בברלין״ ורבים מהם מקבלים אישור לעזוב את ישראל ולהאריך את חבל הטבור. לעתים יש להורים אשליה שמדובר בפרק זמן מוגבל, לעתים הם שמחים על האפשרות להוציא את הילדים מישראל, בזמן שלהם זה נראה בגילם הרבה יותר קשה.

מסתבר אבל, שגם אם הם קיבלו אישור מההורים הפרטיים, אבות האומה עוד לא הנפיקו להם תעודת שחרור. מהסיבה הזו, עושה רושם שהדיון הנוכחי הוא בעיקר דיון בין-דורי: אבנרי והמרמן מתקשים לשאת את הכישלון של המפעל הציוני והעובדה שהאופן בו נבנתה מדינת ישראל הוא הרסני ולא מאפשר יחסים טובים וחיים טובים בין אנשים. את זה מבינים בימין ומוכנים לשאת בהשלכות. אפשר להבין את הקושי לשאת את הכישלון: כשמישהו משקיע את חייו בניסיון לבנות משהו שנכשל – וזה נכון לכל הפרויקט הציוני – קשה לעמוד מול חוסר התוחלת ולהכיר במציאות הקשה הזו ולהתאבל עליה. אבל זה שלב הכרחי ביצירת שינוי. הרי תפקידנו כהורים לדאוג לכך שלילדנו תהיה אפשרות לחיות בכבוד, ואם נכשלנו בכך עדיף להודות בכישלון מאשר להגיד להם שלא יעזבו כדי שלא נישאר לבד.

המרמן מכירה יותר מאבנרי במציאות הקשה ומודה בכשלון המאבק. מה שנותר כדי לשכנע את הישראלים המדומיינים לחזור, הוא תפיסת חופש שכרוכה במאבק וסבל והקרבה. כלומר: אתוס נוצרי-פרוטסטנטי שמקדש את המקום הפיזי, את התנ״ך ואת העבודה והזיעה כערכים חשובים. וכדי להקל על ההכרה הבו-זמנית בכשלון המאבק, אפשר להתנחם ב״עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה בשנה הבאה״. אם יש משהו שכן משותף כפי הנראה לישראלים שמהגרים, הוא העובדה – כל אחד מסיבותיו ומניעיו שלו – שהם לא מקדשים את המקום הפיזי ולא את הסבל. ומשהכירו במציאות, כפי שהם תופסים אותה, ועל זה כנראה אין חילוקי דעות בין המרמן לבינינו, הם בוחרים אחרת ממנה ומאחרים.

deutsch-israelischebeziehungen
למי שרוצה ״לא לעזוב את הפלסטינים״ יכול להיות פעיל בסולידריות איתם גם בלונדון, פריז או ברלין. ישראל דאגה לפזר את הפלסטינים בכל העולם כך שיש מספיק לכולם

כל זה לא אומר שנהיינו אנשים שונים בברלין וששכחנו שאנחנו ״בבירת גרמניה״ (מי שגדלה עם סבתא ששרדה את שלוש שנות המצור הגרמני על לנינגרד לא יכולה לשכוח כל כך מהר ולא צריך להזכיר לה כלום, באמת): העיר מציעה אינסוף אפשרויות לפעילות פוליטית. חלק מהישראלים פה פעילים בתנועות שמאל שונות, חלקם במאבקים של פליטים, חלקם בקליטה של פליטים אחרים. ולמי שרוצה ״לא לעזוב את הפלסטינים״ (מישהו שאל אותם מה הם מעדיפים? בטוח שדחוף להם שנשאר? יש בכלל ״פלסטינים״ כקבוצה הומוגנית עם אינטרסים זהים?! ) יכול להיות פעיל בסולידריות איתם גם בלונדון, פריז או ברלין. ישראל דאגה לפזר את הפלסטינים בכל העולם כך שיש מספיק לכולם.

קינוח – כבר לא זוכרת מה היה, יותר מדי יין זרם בינתיים, אבל היה טעים

ציפור הצטרכה לחצות עם גוזליה את הנהר הסוער. לקחה את הגוזל הראשון. באמצע הנהר שאלה אותו: "כשאני אהיה זקנה, גם תיקח אותי על הכנפיים"? "בטח" ענה הגוזל. זרקה אותו האם למים. לקחה האם את הגוזל השני, וגם הוא ענה אותה תשובה. גם אותו זרקה האם למים. הגוזל השלישי ענה: "לא, לא אקח אותך על כתפי, כשתהיי זקנה". "למה?" שאלה האם. "כי יהיו לי ילדים משלי ואותם אני אצטרך להעביר את הנהר". את הגוזל הזה העבירה האם לגדה השנייה.

כנראה שיעניין אותך גם: