ילדים בישראל עדיין מופקעים מהוריהם

ההיבט הגזעני תופס תשומת לב ציבורית רבה במיוחד, אך העיקר בפרשת ילדי תימן הוא יצירת מאגר תינוקות מקבוצות מוחלשות לאימוץ על ידי אנשים חשוכי ילדים, בחסות המדינה. האפשרות לגזול את התינוקות והפעוטות של קבוצות מוחלשות נמשכת עד היום ואף הולכת ומתרחבת

ההכאה המאוחרת על חטא, של המדינה ומנהיגיה, ביחס ל"פרשת ילדי תימן", למעלה משבעה עשורים מאז התרחשה, מעוררת תובנות עגומות. תובנה חשובה במיוחד אינה מוזכרת בהתעוררות המאוחרת: גזילה של תינוקות וילדים מהוריהם לא הסתיימה בשנות ה-50 וה-60. בפועל היא נמשכת עד היום, עם קווי דמיון מטרידים למה שהיה אז. ההודאה במה שנעשה לא תספיק לשם תיקון בהווה ובעתיד. יש הכרח בשינוי יסודי של מדיניות הרווחה ביחס להפקעה של חזקת הורים על תינוקות וילדים.

בתקופה האחרונה מרבים אנשי תקשורת, פוליטיקאים ופעילים חברתיים לעסוק בפרשה הקשה. חרטה מסוימת ניכרת אפילו בדברים הנאמרים ביחס לאישיותו ולמעשיו של הרב עוזי משולם שעל מצחו הוטבע אות נידוי וביזוי באמצע שנות ה-90, כשהוביל אז את המאבק להקמת ועדת חקירה ממלכתית. כיום עולה ביקורת קשה על חלקם של מוסדות כמו בתי חולים על צוותיהם בפרשה; על חלקם של ארגוני נשים כמו ויצ"ו ושל מוסדות חרדיים; עולות שוב טענות קשות על הפן הכלכלי מאחורי גזילת התינוקות; נחשפות גם ההצדקות הגזעניות שהושמעו על אי-יכולתם המוכללת של ההורים, העולים מתימן ובלקן, לגדל את התינוקות והפעוטות; מדובר כעת במפורש על מקומם של מנגנונים שלטוניים בהסדרת החטיפה; מובלטות ההסתרה, ההכחשה והשתיקה של רשויות מדינה שונות לאורך שנים, ביחס לפרשה הנוראה.

ההיבט הגזעני תופס תשומת לב ציבורית רבה במיוחד, אך המשמעות המרכזית של פרשת ילדי תימן היא: יצירת מאגר תינוקות לאימוץ מקבוצות מוחלשות, מהגרים חסרי כל שהיו מרוכזים לנוחיותן של הרשויות במעברות, עבור אנשים חשוכי ילדים. האינטרס הכלכלי-מעמדי-פוליטי הוא שעמד מאחורי גזילת צאצאיהן של קבוצות מוחלשות לטובת אלו המבוססות יחסית. הגזענות הייתה "רק" הדרך להצדיק את המעשים הנפשעים.

האפשרות לגזול את התינוקות והפעוטות של קבוצות מוחלשות לא הסתיימה בעשור הראשון לקיומה של המדינה. למעשה, היא נמשכת עד היום ואף הולכת ומתרחבת. היום מופקעת החזקה של הורים ביולוגיים מוחלשים לא רק על תינוקות. חזקתם מופקעת גם על ילדים ובני נוער. הפקעת תינוקות ופעוטות לאימוץ היא הקשה ביותר, משום שאלו "נעלמים" וההורים לעולם לא זוכים עוד לראותם (למעט במקרים בהם אלו שבגרו תובעים לפתוח את תיקי האימוץ). גם היום, כמו בעבר, מוסברת הפקעת התינוקות והילדים במונחים של "דאגת אמת" להם, שהרי השיח הזה נמצא בלב הקונצנזוס החברתי.

שר הבריאות ההולנדי מבקר במעברת כפר סבא, 1958. צילום: צבי גלזר, לע"מ
שר הבריאות ההולנדי מבקר במעברת כפר סבא, 1958. צילום: צבי גלזר, לע"מ
היום מופקעת החזקה של הורים ביולוגיים מוחלשים לא רק על תינוקות, אלא גם על ילדים ובני נוער. הפקעת תינוקות ופעוטות לאימוץ היא הקשה ביותר, משום שאלו "נעלמים" וההורים לעולם לא זוכים עוד לראותם (למעט במקרים בהם אלו שבגרו תובעים לפתוח את תיקי האימוץ). גם היום, כמו בעבר, מוסברת הפקעת התינוקות והילדים במונחים של "דאגת אמת" להם

אך בעוד שבעבר ניתן היה להסוות את ההיקף של התופעה ואת המשמעויות החמורות גם בטענות קלושות על "כאוס", כיום טענה כזו אינה יכולה להתקבל. היום יש צורך בטיעונים משכנעים יותר. לפיכך מגויסות "תיאוריות מדעיות" לביסוס ההחלטות הרות הגורל עבור הילדים והוריהם. פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ובעלי מקצועות טיפוליים שונים מספקים חוות דעת ושיח מקצועי מלוטשים, המצדיקים את המעשים במונחים כמו "חוסר מסוגלות הורית", "הורות מיטבית" (שאותה טבע אהרון ברק בזמנו) ו"טובת הילד", ומייצרים שיח מתוחכם על זכויות הילד בנפרד מהוריו הביולוגיים.

לבית המשפט יש מקום מרכזי בהליכי הפקעת חזקת הורים על תינוקות לטובת אימוץ בידי קבוצות מבוססות יותר (כפי שנוכחנו, למשל, ב"פרשת תינוק המריבה") וגם בהליכי הפקעת הורות כאמצעי להעברת קטינים למוסדות רווחה בחסות המדינה. בית המשפט מספק גושפנקה מוחלטת וסופית להליכי ההפקעה. כזרוען הארוכה של האליטות משרת בית המשפט את הליכי האימוץ לטובת הורים מבוססים, תוך פגיעה בפעוטות המועברים לאימוץ ובמשפחותיהם (כפי שמראה ד"ר מילי מאסס בספרה "בשם טובת הילד: אובדן וסבל בהליכי האימוץ", מ-2010). מערכת המשפט משרתת גם את הליכי הפקעת חזקה מהורים בהעברת ילדיהם למוסדות מופרטים, שפועלים היום כתעשייה גדולה ומשומנת, לרווחת מנהליה וכלל עובדיה אך לרעת הילדים החוסים בה ולשברון ליבם של הוריהם.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שי

    המאמר הזה הוא כל כך מופרך וחסר ראיות להצדקת הטענה שלו, עד שאני מתקשה להבין למה הוא פורסם. תערובת של בדיות ושנאה נטו!

    שי

    1. נתן

      לזכותה של הכותבת אפשר להגיד שהיא הצליחה להתאפק משימוש בביטוי "גברים לבנים".
      אני בטוח שזה עלה לה במאמצים.

      אכן הטענה שהאליטות מייצרות לעצמם "מאגרי ילדים" באמצעות בתי המשפט גורמת לי לשמוח שהימין נמצא היום בשלטון ולא הצד השני שכבר מזמן איבד קשר עם המציאות .

      1. נתן

        עוד לא מחקתם את התגובה שלי? אתם ישנים היום.

    2. ג. אביבי

      תמצא בבקשה משפט מופרך אחד, או בדיה אחת, או השנאה אחת במאמר.
      הבורות שלך היא האבסורד הגדול כאן.

  2. יוסףה מקיטון

    אבל גזענות היא חלק גם מהגזילה הנוכחית, בהווה, של ילדים מהוריהם. בעוד שחשוב מאד לא לוותר על מאבק עיקש נגד ההפרדה הנוכחית של ילדים מהוריהם (ובשל כך תודה לך על המאמר הזה!) אני לא רואה איך דחיקה לשוליים של המניע הגזעני עוזרת פה להבנת התופעה המחרידה או למאבק בה. זה היה גזעני בעבר ונשאר גזעני בהווה, אפילו אם אשכנזים עניים סובלים גם הם מהתופעה, הרי העוני בישראל הוא גזעני בעצמו…

    בעניין הפרדה של ילדים מהורים, יש גם את זה: http://animal.org.il/to-be-calf/

    1. אסתר הרצוג

      יוסףה מקיטון, כמובן שמדובר בגזענות בשני ההקשרים. אך להבנתי הגזענות אינה העניין המרכזי אלא האפשרות הקלה יחסית לגזול תינוקות וילדים מהורים מקבוצות מוחלשות, לשם העברתם להורים מבוססים יותר או למוסדות רווחה.

      1. יוסףה מקיטון

        עדיין לא הבנתי למה גזענות היא "לא העניין המרכזי"?

        רק לחידוד: אני לא טועןת שגזענות היא כן העניין המרכזי, רק שגזענות ומעמדיות ("מוחלשות") קשורות בישראל באופן כזה שלא ניתן להגיד שאחד מהם הוא העניין המרכזי והשני שולי. הגזענות תורמת לריבוד המעמדי (גם כלכלית וגם בהבטים אחרים, תרבותיים, סימבולים, חברתיים, קשרים וכו') והיא חלק בלתי נפרד ממנו.

  3. דןש

    הורים ביולוגיים מוחלשים שאינם מסוגלים לפרנס ולחנך את צאצאיהם להיות אזרחים תורמים למדינה והעומדים בזכות עצמם – צריכים להיות מרוצים שמשהו יכול לאפשר לחם זאת. "בתי תמחוי" או מעונות נוער אינם מצליחים לממש "יצירת" אזרחים מועילים לחברה. לפיכך דרך האימוץ, במיוחד לעוללים, היא הדרך הנכונה והמבטיחה.

  4. עדיה ליברמן

    אמהות לילדים עד גיל 13, בפנימיה
    שמוכנות להתראיין, בעילום שם/שם בדוי, לפרויקט באוניברסיטת ת"א שמתאר איך זה להיות אמא לילד בפנימיה,
    אשמח אם תצורנה איתי קשר בטלפון 050-8726-774, או במייל adayahellolove@gmail.com
    מובטחת סודיות ואנונימיות מלאה תחת טופס התחייבות משפטי
    עדיה

  5. ג. אביבי

    מאמר חשוב ומושכל (ולעזאזל להקת הגזענים הפוחזת המתקיפה את אסתר הרצוג).
    "טובת הילדים" ששימשה תירוץ למצדיקי החטיפות (כגון אורי אבנרי ומנהיגי המפלגות הדתיות) היא אם כל האבסורדים. בשם "טובה" זו אפשר לגזול מיליוני ילדים עניים מהוריהם, למשל בעולם השלישי, ולמוסרם למשפחות מאמצות עשירות במערב.
    "טובת הילדים" שמוצדקת להוצאת ילדים בסיטונות מהוריהם המוחלשים היא תפיסה נפשעת מסוג "טובת הגזע הגרמני" שתורצה להשמדת העמים ה"נחותים".

  6. שהם פוסמן

    מסכימה עם מאמרה של דר' אסתר הרצוג.
    המוסד\ הפנימיה מקבל כסף רב על כל ילד המגיע ל"התחנך" שם. מדוע לא להעביר כסף זה או חלקו למשפחות המוחלשות כדי להבטיח שילדם יישאר עמם? , אלו הם חוקי טבע ברורים- משפחה צריכה להשאר יחד בכל מגזר ! והקלות המגוחכת הקיימת אצל עובדים סוציאלייים אשר יכולים בחתימה על מסמך לשנות את עתידו של הילד ולנתק אותו ממשפחתו היא מחרידה בעיניי.
    החוק צריך להשתנות.

    1. דפנה

      שהם, את מביעה הסכמה עם משהו שפרופ' הרצוג בכלל לא כתבה. קראתי את דבריה בתשומת לב, ולא מצאתי אמירה שלה שמתייחסת ספציפית לילדים שהוצאו ממשפחותיהם מסיבות כלכליות דווקא. אני חייבת לציין שבמקרים כאלו, ככל שהם קורים, אני מסכימה לחלוטין עם עמדתך שהדרך הנכונה היא להשאיר את הילדים במשפחותיהם, תוך העצמה כלכלית של ההורים.
      אבל מה לגבי מקרים אחרים, של הורים מתעללים למשל, או מזניחים, או כאלה שאינם מסוגלים מנטלית לגדל ילד?
      הפרופ' הנכבדת לא עושה שום הבחנה בין אלו לאלו, ומאשימה בצורה כוללנית את המדינה ומוסדותיה בחטיפת ילדים שנולדו למשפחות חלשות, במטרה להעביר אותם למשפחות מבוססות ו"למוסדות רווחה בחסות המדינה" כפי שהיא כותבת.
      איזה אינטרס יש למדינה להוציא ילד מביתו, ולהעביר אותו למוסד שם יהיה לנטל על הציבור כולו, וגם כבוגר יש להניח שלא יגדל להיות אזרח טוב ומועיל לחברה?
      למה כל כך קשה להאמין שכל מה שעומד שלנגד עיניהם של הגופים הנוגעים בדבר היא אכן טובת הילד?
      וגם את, שהם, טועה. עובד סוציאלי לא יכול לקבוע שילד יוצא מביתו. הוא יכול לכל היותר להמליץ. מי שקובעים הם בתי משפט. הליך אימוץ לא נמשך יום ולא יומיים. משפחה שרוצה לאמץ נבחנת ונבדקת בשבע עיניים בטרם נמסר לה הילד, ולאחר שהילד כבר בביתה מתקיים הליך של מעקב ובדיקה שנמשך כחצי שנה בטרם נחתם צו אימוץ.
      ולבסוף, מקוממת במיוחד ההקבלה שעושה פרופ' הרצוג בין המתרחש כיום לבין העלמות ילדי תימן בשנות ה-50 של המאה הקודמת. הילדים לא הוצאו מבתיהם, לא נחטפו, ולא נמסרו לאימוץ. על פי רוב העדויות, לרבות במסמכים שנחשפו ופורסמו לאחרונה, הילדים רובם ככולם נפטרו.
      ההקבלה שעושה פרופ' הרצוג בין ארועי הימים ההם, לבין הוצאת ילדים מבתיהם כיום, היא לא פחות ממרושעת.

  7. שהם פוסמן

    הנקודה היא שוב, איך אנשי ממסד, משרדי הבריאות, הרווחה, ויצו העולמית… איך כולם בקלות יתר הצליחו לקחת/ לחטוף ( איך שתרצו) ילדים מהוריהם בלי ליידע אותם, להחתים אותם וכו. אז היתה קיימת שיטתיות מובהקת עליה מדבר דר׳ שיפריס.
    הכוח הממסדי והראייה המתנשאת מעל העולים החדשים ( תימנים, כורדים, עיראקים , פולנים ועוד.) מפחידה אותי אז ומפחידה אותי כיום. איך בקלות אנשים אלה יכולים להחליט איפה הילד/ ילדה יגדלו ( אני לא מתכוונת למשפחות שעוברות התעללות מינית חלילה או אלימות או כל מה מצב שהילד נתון בו בסכנה).
    סבתי ז״ל עלתה על משאית במשך 10 ימים אשר לקחה אותה ונשים נוספות מהמעברה לבית התינוקות כדי להאכיל את ילדם. דודי אז היה בן שנתיים, היה מחכה לסבתי שהיתה עוד מניקה אותו לסירוגין. סבתי שיחקה איתו , דיברה איתו כרגיל בהאכלת הבוקר המאוחרת עד שנאמר לכולן להחזיר את התינוקות לקראת שנת צהריים. הנשים וסבתי בניהן היו מחכות בחוץ להאכלה מאוחרת יותר וחיכתה שבנה יתעורר.
    הייתכן שתוך שעתיים כשהיא מחכה לבנה מחוץ לבית תינוקות הוא נפטר ?? הרי עוד רק אחזה אותו בידיה…
    כאשר היא מחכה שיוציאו גם את בנה כמו לשאר הנשים , סבלנותה פוקעת, האחות לא מגיעה. היא ניגשה לשאול ונאמר לה שבנה מת. ללא תעודה, ללא גופה, ללא מילים.
    ואז …צעקה גדולה.
    הזכרון הכי חזק שלי מסבתי היקרה הוא כאשר היא יושבת בפינת האוכל, פניה לחלון הפונה לרחוב, כל יום , מחכה , מחכה לבנה , לבנה היקר שאולי יחזור, שנים שחיפשה אותו ללא הצלחה… בפניה היו עצב ותקוה , אולי בנה ימצא אותה עוד לפני לכתה…
    סבתא הלכה לעולמה , ללא מילים, ללא צעקה, קיבלה על עצמה את מר גורלה.

    1. דפנה

      לשהם,
      סיפורה הכואב של משפחתך הוא מצמרר. קראתי את דברייך אודות סבתך האהובה, ולא יכולתי שלא לדמוע.
      אבל מדובר בסיפור פרטי. אי אפשר להקיש ממנו על מה שקרה למאות משפחות אחרות. [והיום הרי כבר יש הטוענים שמדובר באלפי מקרים].
      לא קראתי את דברי ד"ר שיפריס אבל נכון להיום אין הוכחות אמיתיות לחטיפת ילדים, בוודאי לא מאורגנת ושיטתית. כל שידוע הוא שהילדים לא הוחזרו למשפחותיהם. מכאן כל אחד כנראה מגיע למסקנות הנוחות לו.