ילדים בישראל עדיין מופקעים מהוריהם

ההכאה המאוחרת על חטא, של המדינה ומנהיגיה, ביחס ל"פרשת ילדי תימן", למעלה משבעה עשורים מאז התרחשה, מעוררת תובנות עגומות. תובנה חשובה במיוחד אינה מוזכרת בהתעוררות המאוחרת: גזילה של תינוקות וילדים מהוריהם לא הסתיימה בשנות ה-50 וה-60. בפועל היא נמשכת עד היום, עם קווי דמיון מטרידים למה שהיה אז. ההודאה במה שנעשה לא תספיק לשם תיקון בהווה ובעתיד. יש הכרח בשינוי יסודי של מדיניות הרווחה ביחס להפקעה של חזקת הורים על תינוקות וילדים.

בתקופה האחרונה מרבים אנשי תקשורת, פוליטיקאים ופעילים חברתיים לעסוק בפרשה הקשה. חרטה מסוימת ניכרת אפילו בדברים הנאמרים ביחס לאישיותו ולמעשיו של הרב עוזי משולם שעל מצחו הוטבע אות נידוי וביזוי באמצע שנות ה-90, כשהוביל אז את המאבק להקמת ועדת חקירה ממלכתית. כיום עולה ביקורת קשה על חלקם של מוסדות כמו בתי חולים על צוותיהם בפרשה; על חלקם של ארגוני נשים כמו ויצ"ו ושל מוסדות חרדיים; עולות שוב טענות קשות על הפן הכלכלי מאחורי גזילת התינוקות; נחשפות גם ההצדקות הגזעניות שהושמעו על אי-יכולתם המוכללת של ההורים, העולים מתימן ובלקן, לגדל את התינוקות והפעוטות; מדובר כעת במפורש על מקומם של מנגנונים שלטוניים בהסדרת החטיפה; מובלטות ההסתרה, ההכחשה והשתיקה של רשויות מדינה שונות לאורך שנים, ביחס לפרשה הנוראה.

ההיבט הגזעני תופס תשומת לב ציבורית רבה במיוחד, אך המשמעות המרכזית של פרשת ילדי תימן היא: יצירת מאגר תינוקות לאימוץ מקבוצות מוחלשות, מהגרים חסרי כל שהיו מרוכזים לנוחיותן של הרשויות במעברות, עבור אנשים חשוכי ילדים. האינטרס הכלכלי-מעמדי-פוליטי הוא שעמד מאחורי גזילת צאצאיהן של קבוצות מוחלשות לטובת אלו המבוססות יחסית. הגזענות הייתה "רק" הדרך להצדיק את המעשים הנפשעים.

האפשרות לגזול את התינוקות והפעוטות של קבוצות מוחלשות לא הסתיימה בעשור הראשון לקיומה של המדינה. למעשה, היא נמשכת עד היום ואף הולכת ומתרחבת. היום מופקעת החזקה של הורים ביולוגיים מוחלשים לא רק על תינוקות. חזקתם מופקעת גם על ילדים ובני נוער. הפקעת תינוקות ופעוטות לאימוץ היא הקשה ביותר, משום שאלו "נעלמים" וההורים לעולם לא זוכים עוד לראותם (למעט במקרים בהם אלו שבגרו תובעים לפתוח את תיקי האימוץ). גם היום, כמו בעבר, מוסברת הפקעת התינוקות והילדים במונחים של "דאגת אמת" להם, שהרי השיח הזה נמצא בלב הקונצנזוס החברתי.

אך בעוד שבעבר ניתן היה להסוות את ההיקף של התופעה ואת המשמעויות החמורות גם בטענות קלושות על "כאוס", כיום טענה כזו אינה יכולה להתקבל. היום יש צורך בטיעונים משכנעים יותר. לפיכך מגויסות "תיאוריות מדעיות" לביסוס ההחלטות הרות הגורל עבור הילדים והוריהם. פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ובעלי מקצועות טיפוליים שונים מספקים חוות דעת ושיח מקצועי מלוטשים, המצדיקים את המעשים במונחים כמו "חוסר מסוגלות הורית", "הורות מיטבית" (שאותה טבע אהרון ברק בזמנו) ו"טובת הילד", ומייצרים שיח מתוחכם על זכויות הילד בנפרד מהוריו הביולוגיים.

לבית המשפט יש מקום מרכזי בהליכי הפקעת חזקת הורים על תינוקות לטובת אימוץ בידי קבוצות מבוססות יותר (כפי שנוכחנו, למשל, ב"פרשת תינוק המריבה") וגם בהליכי הפקעת הורות כאמצעי להעברת קטינים למוסדות רווחה בחסות המדינה. בית המשפט מספק גושפנקה מוחלטת וסופית להליכי ההפקעה. כזרוען הארוכה של האליטות משרת בית המשפט את הליכי האימוץ לטובת הורים מבוססים, תוך פגיעה בפעוטות המועברים לאימוץ ובמשפחותיהם (כפי שמראה ד"ר מילי מאסס בספרה "בשם טובת הילד: אובדן וסבל בהליכי האימוץ", מ-2010). מערכת המשפט משרתת גם את הליכי הפקעת חזקה מהורים בהעברת ילדיהם למוסדות מופרטים, שפועלים היום כתעשייה גדולה ומשומנת, לרווחת מנהליה וכלל עובדיה אך לרעת הילדים החוסים בה ולשברון ליבם של הוריהם.

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן