נבחרת הפליטים בריו ואידיאל האזרחות

אם נרים לרגע את הראש מדיווחי התקשורת המקומית, מעבר להישג המשמעותי ביותר של המשלחת מישראל, קרי ייצוא הסכסוך המקומי הפתטי אל מסע האוטובוסים לאיצטדיון, האולימפיאדה בריו כבר הולידה רגע אחד מרגש. בין המשלחות שצעדו לתוך איצטדיון המרקאנה עלתה, תחת הדגל האולימפי, משלחת של עשרה ספורטאיות וספורטאים נציגי הפליטים הגלובליים – משלחת הפליטים האולימפית, ובשמה הרשמי Team Refugee Olympic Athletes. כך, בזמן שבישראל מהגרי עבודה ופליטים זוכים לשלל שמות גנאי מהממשלה ומהציבור, הגדיל הוועד האולימפי לעשות והכיר במשבר הפליטים, ואף למעלה מכך, קבע את קיומה של הפליטות כתופעה חברתית פוליטית קיימת. או בז'רגון הציוני: הפליטים היו ביום הזה לעם ככל העמים.

זו לא הפעם הראשונה בה הוועד האולימפי מתגייס לטובתם של הפליטים והעקורים. מזה כשני עשורים הוא פועל לצד סוכנות הפליטים של האו"ם (UNHCR) בהספקת ציוד ותוכניות ספורט לטובת פליטים המיושבים מחדש. הוועד האולימפי אף הקים קרן לקידום ענייני הפליטים, לא רק בספורט אלא גם, למשל, במימון שיכונם במתחם המגורים שנותר מהמשחקים האולימפיים ביוון ב-2004. בקניה מתקיימת תוכנית אימונים לפליטים בחסות ארגון שיזמה והקימה טגלה לורופ (Tegla Loroupe), אצנית למרחקים ארוכים ואלופת עולם שלאחר פרישתה הקדישה עצמה למאבק לזכויות נשים ולשלום – יוזמה שזכתה לתמיכתו של תומאס באך, יושב ראש הוועד האולימפי (ואינה אמורה כמובן לכסות על ההתנהלות של הוועד האולימפי העולמי כמנגנון לצ'יפור עסקנים בכירים).

אחד הוויכוחים ש(לא) נס ליחם מאז שכולנו התחלנו לדבר גלובליזציה, עוסק בשאלת עתידה של מדינת הלאום. אז בין מי שטען שהעולם הוא שטוח לבין מי שהמשיכו להאמין בחיוניותה של הלאומיות, הדוקסה החדשה הייתה שזהו עידן של גם וגם – עולמקומיות בגירסה המקומית, גלוקליזציה בגירסה הבינלאומית. גבולותיה של המדינה, ולכן כוחה של הלאומיות, ימשיכו לשרטט את האופן שבו תהליכי הגלובליזציה למיניהם (הכלכלי, הפוליטי, התרבותי, החברתי) יתפשטו על פני הגלובוס. בעיקר, מול אוטופיסטים שהחלו לצייר מודלים של דמוקרטית גלובלית או קוסמופוליטית, שבאופן לא מפתיע התבססו על המבנה המתפתח של האיחוד האירופי, הסדר העולמי של העידן המודרני נותר בעינו כסדר של מדינות לאום, גם אם השאלה מהי לאומיות זכתה לתשובות מגוונות. המעשה של הוועד האולימפי יכול ללמד אותנו משהו נוסף על הוויכוח הזה.

תהליכי הגלובליזציה העניקו משנה חשיבות לקטגוריה שלפחות בראשית התהוותם של מדעי החברה המודרניים נותרה מוגבלת לשיח המשפטי. האזרחות, מאז שנות ה-70 של המאה ה-20, החלה להעסיק יותר חוקרות וחוקרים שביקשו לעמוד על מאפייניה החברתיים והפוליטיים, מעבר להיותה עדות חוקית למעמדו של האדם במדינה. כך, האזרחות נתפסה כמוסד חברתי-פוליטי ליברלי המקדם את הזכויות הכלכליות, הפוליטיות והמשפטיות של היחיד, וכמוסד רפובליקני המאפשר להעניק זכויות יתר לקבוצות אוכלוסייה מועדפות הנתפסות כתורמות לסדר החברתי. האזרחות גם לא התנתקה מהלאומיות והיא ביקשה לבטא את זיקתו הבלתי-ניתנת לערעור של הלאום למדינה. בהתאם, היא שימשה מכשיר במאבקן של קבוצות של אזרחים שנהנו מאזרחות פורמלית שביקשו להתקרב אל השלטון ולזכות ממנעמיו.

בהמשך, האזרחות הייתה למושא מאבקן של קבוצות חברתיות שמחוץ לאזרחות, במיוחד מהגרים מסוגים שונים שתבעו להכיר בהיותם בעלי הזכות לתבוע זכויות, ובכך להבטיח את מקומן הלגיטימי של קבוצות אלה בסדר החברתי-פוליטי. המאבק הזה, אפשר לומר, נלווה לשיאו של תהליך הגלובליזציה עד למשבר ב-2008, ככל שכ-ו-ל-ם ביקשו לעצמם נתח מהעוגה שהגלובליזציה הציעה לעולם. אך לאחר המשבר ולאחר ההתקוממות הערבית ב-2011 ובעקבותיה תנועת הכיבוש של המרחב הציבורי, משהו השתנה גם במאבק על האזרחות.

האזרחות המודרנית עומדת על שלושה יסודות: זכויות, ייצוג ושייכות. יסוד הזכויות קשור בעיקרון הזכות להיות בעל זכויות, ועניינו יצירת התשתית החוקית והמשפטית המבטיחה מכלול זכויות אותן אנו מכנים זכויות אדם או זכויות אזרח. אלו נועדו בעיקר להבטיח הגנה לאדם מפני הפעלתו השרירותית של הכוח השלטוני. יסוד הייצוג שואב מהמסורת היוונית הקלאסית והוא נועד להבטיח את שותפותו והשתתפותו של האדם בתהליך השלטוני, או בניסוח האריסטוטלי: לשלוט ולהיות נשלט. לבסוף היסוד האחרון, אותו ניסח הסוציולוג האנגלי ט"ה מרשל כ"זכות לחיות כבן תרבות", נועד להבטיח את שייכותו של האדם לכלל ולציבור. אם המאבק על האזרחות בשלהי המאה ה-20 התמקד בעיקר ביסוד הראשון ואגב כך ביסוד השני, לאחר 2011 האתגר הגדול של המאבק על האזרחות הוא היסוד השלישי – השייכות. קצרה היריעה מלדון בכל היבטיו של המאבק על האזרחות ובחשיבותה בעולם הגלובלי.

מעבר למחווה המרגשת באמת של הוועד האולימפי ומלבד השמחה האישית של כל אחת ואחד מעשרת האתלטים הרואים עצמם, בצדק, נציגים של 60 מיליון פליטים ועקורים, עולה כאן השאלה על משמעותה של השייכות למדינה בעידן הגלובלי. לאחר שהורגלנו לראות באזרחות הלאומית את המודל האולטימטיבי של השותפות בחברה, כזו המגדירה את מקומנו ואת היחס של המקום אלינו, נדמה כי אידיאל האזרחות נדרש לבחינה מחדש. במיוחד מאז מלחמת העולם השנייה אנו פוסעים לכאורה במסלול חד-סטרי של השתלבות בסדר הדמוקרטי, על מסלול הזכויות, שהציב כאמת מידה את זכויותיו של הגבר המערבי-קפיטליסטי הלבן. כל מאבק מאז נועד בעיקרו להבטיח את השתלבותה של הקבוצה הנאבקת בסדר הזה, ועל פי המודל הזה. אך מודל זה של פעולה המבוסס על הידמות חברתית התברר גם כמחסום – כי הרי האשה השחורה לעולם לא תהיה גבר לבן, גם היא תזכה לכל ההגנות החוקתיות והחוקיות כאזרחית בעלת זכויות. התשובה אינה בשיבה לפוליטיקה של זהויות – התשובה היא בהתרחבותו של המאבק האזרחי, ממאבק שעיקרו הבטחתן של הזכויות למאבק שתכליתו דפוסים חדשים של ייצוג ושייכות.

שילובה של משלחת הפליטים היא עדות אחת לצורך לשנות את נקודת המבט ואת ההבנה שלנו מהי אזרחות. דבר אחד, אזרחות היא לא רק סטטוס יציב הקשור במדינה ובנכונות של המדינה להקנות זכויות ולהגן עליהן. מדינות דמוקרטיות רבות, כך הסבר, נכשלו בהגנה על הזכויות לא רק של לא-אזרחים, אלא גם של אזרחיהן. מכאן, ההגנה על הזכויות אינה יכולה להישאר אך ורק בידי המדינה, וכפי שעולה ממאבקים רבים קרובים ורחוקים היא נסמכת על אופני ההתערבות של שחקנים חיצוניים. דבר שני, הייצוג הפוליטי אינו כבר עניין שקשור בבניית מסגרות פורמליות של ייצוג, בין אם מפלגות או תנועות או ארגונים לא-ממשלתיים. אנשים תובעים להשמיע את קולם בדרכים שונות, גם למשל, דרך המדיה החברתית לגווניה.

לבסוף, הדמוקרטיה היא כבר לא משטר שתכליתו להגן אך ורק על אזרחיה. הלֹאזרחים – כן, לא טעות, אלא הלחם של המונח לא-אזרחים המבטא מצב קבוע ולא שלב במעבר מלא-אזרחים לאזרחים, תרגום של noncitizens – שייכים למדינה וזכאים להגנתה כמו האזרחים. מכאן, משלחת הפליטים מסמלת את המעבר לאזרחות שהיא גלובלית במובנים שעדיין נדרשים לבירור נוסף. הדמוקרטיה בהתאם תצטרך להתאים את עצמה ולפרוץ את גבולות השיח הליברלי המותיר אותה כמשטר הישן.