אנו הפלבאים: הפטרון

חתונת הדמים

תחת שלטונו האוטוריטרי של בנימין נתניהו נוצרה במשך השנים קבוצה המטפחת נאמנויות אישיות למנהיג, ובה חשיבות רבה ליהודים המזרחים. בלעדיהם, לא יקום משטרו הנשיאותי רב-השנים של ראש הממשלה. מבנה המשטר הניאו-ליברלי ימני שיצר נתניהו יחד עם אילי הון רפובליקאים אמריקאים והציונות הדתית האשכנזית, מקובל כעת לא רק בקרב פעילי ומצביעי מפלגת השלטון הנצחית – אלא גם בפעילות הציבורית של יהודים מזרחים שאינם מגדירים עצמם ימנים. הם נלחמים שכם אל שכם לצד אשכנזי השלטון נגד הקבוצה שאיבדה את השלטון – אשכנזי מפא״י.

במסגרת שותפות שלטונית זאת עם נתניהו כמו גם תחת שלטון מפא״י, משמשים המזרחים – שהפנימו לחלוטין את תפקיד הפלבאים – כ״המוני העם״. כעת יש כבר קבלה של אשכנזי השלטון ושל מרותם השלטונית כמנהיגים טבעיים ואין ההתמרדויות נגד יחסי פטרון-קליינט כמו בעבר, ואילו האליטה החדשה – הציונות הדתית – מתגאה בניצחונה את מפא״י החלוצים באמצעות התואר החדש ״הערכיים״, כדי להבדילם מסתם תומכי ליכוד מזרחים.

מה גרם ליהודים המזרחים, בארץ שבה המוצא האתני הוא קריטריון-העל של האזרחות, להתמסר דווקא למנהיג, בן של פליט מפולין, הדבק בעקרונות המשטר ההיררכי-אתני שייבאה הציונות מארץ מולדתה מזרח אירופה? עקרונות אלו אמורים להיות מנוגדים לאינטרס של המיעוט המזרחי בהיותו במעמד של אזרחים מדרגה שנייה. כיצד אנשים שרובם אינם נמנים על שכבת המדושנים הולכים אחרי מנהיג שכל-כולו עסוק בהתעשרותו ובהתעשרות תומכיו בעלי ההון? מנהיג שהוא ואשתו מייצגים נאמנה את שכבת הנובורישים שקמה בישראל אחרי מלחמת ששת הימים?

״זה הציבור שלי״, אמר נתניהו בביטחון מוחלט כבר בשנות התשעים לפרופ' שלמה בן-עמי, אינטלקטואל בעל מוניטין בינלאומי שכוכבו דרך אז כמועמד המזרחי האולטימטיבי לראשות הממשלה, בעת שהזדמנו ביחד להילולה שארגן הרב חיים פינטו. מאיפה היתה לנתניהו ודאות כל כך מוחלטת שהיהודים המזרחים ינהרו בהמוניהם אחריו ולא אחרי בן-עמי בעל הגינונים האריסטוקרטיים שנולד בטנג'יר? אחרי הכל, מדובר באיש מרכז סוציאל-דמוקרט, מעין צאצא ישיר למנהיגות היהודית המתונה שהיתה פעם במולדת הישנה.

התשובות הקבועות לשאלה זו, הן שמדובר באספסוף מבולבל שאינו מבחין בכלום ונשבה בקסמיו של נוכל, פרולטריון שאינו דואג למעמד שלו. למעשה, התשובות של רבים ממתנגדי נתניהו זהות למעשיו בפועל של נתניהו עצמו, ששיבץ את המזרחים בתפקיד העדר המובל על ידו. ההבדל מסתכם בכך שהם חושבים כי העדר נוהה אחרי המנהיג הלא נכון. אבל ישנן אפשרויות אחרות. במאמר זה נדון בסיבה הכלכלית – מה שקובע את הבחירה הפוליטית אצל רוב היהודים בישראל הוא הרצון להתעשר ולהתקדם, ולא עניינים מדיניים. למרות זאת, בכל מערכות הבחירות עניין ביטחונם של האזרחים היהודים מוצג כנושא העיקרי והגורלי. הציבוריות הישראלית אוחזת בדעה מוצקה כי ממשלות לא קמות ונופלות על ענייני כלכלה כמו במדינות המערב (אפילו לא מהפך שנת 77׳ בו ניצח הליכוד והתרחש בפועל בגלל הכלכלה).

להגיד ״קפיטליסט״ בישראל

היהודים המזרחים מאסו בעוניים ובדחיקתם למעמדות הנמוכים, ואיתם גם המעמדות העליונים – שלפי הסוציולוג שלמה סבירסקי הרגישו שמפא״י אינה נותנת להם מספיק רווחים וכוח וערקו לד״ש ולליכוד. למרות זאת, נצרב בתודעה כאילו החלפת השלטון נעשתה למען קידום רעיון ארץ ישראל השלמה של הבחורים הטובים מגוש אמונים. הסוציולוגים ד״ר ניסים ליאון ואורי כהן עמדו במחקרם המרתק על כפל לשון ציוני זה בדינמיקה של תנועת החירות בשנות השישים והשבעים, כאשר פעילים מזרחים מנסים לדחוף באופן עקבי את מרכז המפלגה לדיון ב״בעיות פנים״, כלומר המצב הכלכלי-חברתי, בעוד שבגין מתעקש על ״בעיות מדיניות״, כלומר שלמות הארץ.

למרות שהמזרחים היו חלק דומיננטי באירוע של החלפת האליטות, מי שבפועל התעשר מאוד היו אנשי ההון והתאגידים, אנשי תעשיית הביטחון (כולל היי-טק) ואיתם אנשי הציונית הדתית שעברו מהשוליים ומהאמצע של החברה הישראלית למעמדות הגבוהים ולהנהגת המדינה. רק מעט מהיהודים המזרחים הצטרפו למעמד זה. מאחורי הדיבור הציבורי על בטחון האזרחים היהודים בישראל ויישוב ארץ ישראל, מסתתרת בפועל תעשיית הביטחון – המשמשת כמקור החשוב להתעשרות שכבה גדולה בישראל אחרי 67׳. לפי סבירסקי, התשלובת הצבאית הקפיצה כלכלית את המעמד הבינוני בישראל, בעוד עיירות הפיתוח נשארו מאחור עם תעשיות הטקסטיל.

ישראל היא אימפריה צבאית חזקה שמאז מלחמת יום הכיפורים לא נלחם צבאה מול צבא אחר, למעט הספיח הקטן של ההתנגשות עם צבא סוריה במלחמת לבנון הראשונה. היא אינה מאוימת כלל על אף דברי ההפחדה של נתניהו. למרות זאת, רוב הישראלים סבורים בהשראת השלטון מאז ומתמיד כי ישראל מאוימת וחלשה וכי העולם כולו נגדנו ושונא אותנו. בפועל, רוב מדינות העולם מלחכות פנכת ישראל ומשתדלות לדכא כמה שיותר את מארגני החרם נגדה. רק בשנה האחרונה אחרי שפג תוקפו של האיום האיראני הכריז נתניהו לראשונה על ישראל כמעצמה חזקה, וכמובן כהישג שלו – מבלי שיודה שאין איום קיומי על ישראל. כלומר, ראש הממשלה השאיר אצלו עדיין את נשק הפחדת האזרחים.

על התסמונת הזאת כבר כתבתי כאן בעבר, אבל אותה מנטליות קורבנית יהודית מתבטאת גם בעניין העושר. השלטון אף פעם לא מספר לאזרחים כמה מדינת ישראל עשירה, וקל מאוד להדהד ליהודים שהם עניים, מסכנים ומאוימים. אם שואלים אזרחים ברחוב הם לא יגידו כמו נניח תושבי ארצות הברית שהם גרים במדינה עשירה וחזקה, כי דיבור על עושרה של המדינה באופן גלוי נחשב להפרה של קודים ישראלים. בכך צודק רון דרמר, שליחו של נתניהו לארה״ב, שהתלונן כי להגיד קפיטליסט בישראל זה קללה כמו להגיד סוציאליסט בארצות הברית. לכלי התקשורת מתגנב עניין העושר של ישראל רק בשנים באחרונות, לאחר המחאה החברתית של 2011 – כשהוא מצטצמם ומוסט באופן עקיף באמירות ביקורתיות על התנהגות הלא-מוסרית ומושחתת של העשירונים העליונים.

כי אם תהיה לתושבים תודעה של מדינה עשירה, הם הרי יתחילו לדרוש חלוקה צודקת יותר של העושר. אפילו שלי יחימוביץ' בשם הצדק החברתי מזכירה את זה בחטף: ישראל היא מדינה עשירה מאוד עם אנשים עניים מאוד, ועוברת מיד לדבר על העניים כשהיא לא מסבירה במה מדובר. עיתון ״הארץ״ לעומת זאת עסוק בחשש של התפשטות שנאת העשירים בישראל.

השמירה על סוד העושר בידי השולטים אינו תכסיס בלעדי לישראל. גם באנגליה הימין השמרני בכל ימי קמרון הדגיש שצריך להצטמצם כי אחרת המדינה תפשוט את הרגל, וביקש להנהיג מדיניות של צנע – למרות שאנגליה היא מדינה עשירה ומעצמה מדינית חזקה. נתניהו, שאוהב לדבר על ההישגים הכלכליים בעת שלטונו, החל לדבר לאחרונה באופן עקיף על עושר, אבל הוא תמיד מתפתל ומצמצם אותו לקביעה כי מדיניותו הצליחה וישראל היא מעצמה כלכלית בזכותו. אולם הנושאים הגלויים והמגייסים על סדר היום בישראל הם עדיין נאמנות לציונות וליהדות וכיצד לשלוט בפלסטינים (באמצעות חבל קצר או חבל ארוך) – ממש כמו ויכוח סלוני בוורשה לפני מאה שנה – ומאחר שאלו הברירות, בחרו היהודים המזרחים לשתף פעולה עם שלטון המדכא אותם קצת פחות מהקודם.

מה שעוזר מאוד לשלטון הימין הוא נקודת ההשוואה של היהודים המזרחים – מה היה להם כשהגיעו לכאן בשנים הראשונות לאחר יסוד המדינה ומה יש להם עכשיו. אולם זאת נקודת מבט המשותפת כמעט לכל היהודים בישראל: אם מסתכלים על חלוקת המעמד והעושר האתנית, הרי שהציונים האשכנזים חוו מהפכה שהיא נדירה במהירותה בהיסטוריה האנושית, ומפליטים נרדפים ממזרח אירופה שעברו את הנורא מכל הם הפכו בין לילה למעמד השולט במדינה שהם הקימו, התעשרו והתעצמו מאוד; ממש לפי מטבע הלשון האמריקאית from rags to riches. הם הסתגלו מהר מאוד לגורלם הטוב וקרה להם מה שמתואר בד״כ בניסויים בפסיכולוגיה חברתית: אלה הזוכים במרב הנקודות במשחק (שהוטה באופן מקרי מאחורי הקלעים לטובתם) מפתחים אמונה שהזכייה שלהם היא בגלל היותם טובים ומוכשרים מהאחרים. לכן יש התאמה בין מצבם הכלכלי-חברתי לאהדה הקנאית שלהם לציונות שעשתה להם נס והצילה אותם.

לעומת זאת, היהודים המזרחים נעקרו בבהילות מארצותיהם בעטיה של אותה ציונות ורובם ירדו מנכסיהם וממעמדם החברתי והפכו עניים,אותו סיפור סינדרלה רק במהופך. בישראל הם היו נתונים תחת משטר נוקשה כאשר הקיום היה תלוי בכלכלה הריכוזית ובארגוני המפלגה השלטת כמו ההסתדרות. השלטון הפנה אותם לשמש במקצועות הצווארון הכחול לראשונה בחייהם – פועלי בתי חרושת, פועלי בניין ופועלים חקלאיים – ולכן העוינות למפלגת מפא״י ויורשיה היא טבעית.

בציבוריות הישראלית אוהבים לדון בשאלה למה המזרחים אינם מצביעים למפלגות שעניינן צדק חברתי. שהרי המזרחים מאכלסים עדיין חלקית את המעמדות הנמוכים יחד עם ערבים, חרדים, אתיופים והמהגרים החדשים מברית המועצות. המחשבה המבקרת את המזרחים במעמדות הנמוכים נוטה לחשוב שהיהודים המזרחים בגלל מיקומם בחברה הישראלית ישאפו באופן אוטומטי לצדק חברתי ולא לקפיטליזם. אך לא רק שבישראל אין בנמצא מפלגה יהודית שאינה ניאו-ליברלית, אלא שטועני הטענה הזאת מאמינים לכפל הלשון של המפלגות הקוראות לעצמן שמאל. היהודים המזרחים לא.

המפלגות הערביות המזוהות עם צדק חברתי אינן ציוניות ומזוהות עם האזרחים הערבים, ועוד לא קרה בהיסטוריה שמוחלשים משתפים פעולה עם מוחלשים אחרים – ועוד במדינה שמענישה אפילו בחוק על סטייה מהאידיאולוגיה שלה. עבור מרבית האשכנזים וגם עבור מזרחים רבים שהתחנכו בישראל נובעת תפיסה שגויה זאת מחוסר ידע היסטורי בסיסי. בישראל התקבעה התפיסה שחיי הדלות שהיהודים המזרחים היו נתונים בהם בימי המעברות הוא מצבם הטבעי מזה דורי-דורות במזרח הימי-ביניימי; מעבר להרי החושך התגוררו יהודים מזרחים עניים ובורים שעסקו בחקלאות עד שהציונות האשכנזית והלוחמת הצילה אותם במבצעי אנטבה למיניהם וקידמה אותם למודרנה. ולכן אם המזרחים הם ״העניים״, הרי שמצופה מהם לא להצביע למפלגה שתומכת בגלוי בעשירים. אבל מסתבר כי גם אחרי כמעט שבעים שנה בישראל, עדיין לא התבססה אצל המזרחים נקודת מבט מעמדית פרולטרית. למרות שרובם של המזרחים שהתחנכו בישראל קיבלו עליהם לבסוף את התפיסה הציונית על העליונות האשכנזית, הרי שרוח היזמות והמסחר שאפיינה אותם במולדתם הישנה עדיין לא כבתה בם.

מצבם הכלכלי של היהודים המזרחים בארצות המזרח היה יותר טוב מהמוסלמים סביבם וגם ממצבם של יהודי מזרח אירופה. הם עסקו ברובם במשך דורות בארצותיהם במסחר ובהון, רוכלות ומקצועות עירוניים שדרשו השכלה והיו מחוברים להגנתם עם המעמדות השולטים בחברה. הם לא היו המוני העם, הפועלים או האיכרים במולדתם הישנה ולכן קשה לצפות מהם שיפתחו כאן תודעה פרולטרית וימרדו בעשירים משל היו פועלים אנגלים קשי יום במשך מאות בשנים. הפרולטריזציה, השוליות ומדינות פיזור האוכלוסין שנכפו עליהם בברוטליות בישראל לא עשתה מהם סוציאליסטים (שלא לדבר על כך שמנהלי העבודה והבוסים שלהם בכל מקום נקראו סוציאליסטים).

הדרך האפשרית למזרחים להגיע לניידות חברתית בישראל הייתה באמצעות המפלגה שהיוותה אלטרנטיבה לכלכלת המקורבים הריכוזית של מפא״י. ההערצה לקפיטליזם האמריקאי היתה בקרב המזרחים עוד כשבקיבוצים בכו על מות סטאלין. שיטה זאת דמתה יותר לחיי אבותיהם בגלות. אחרי מלחמת ששת הימים כאשר המדינה הפכה אימפריה עם נתינים חדשים, רופף השלטון את אחיזתו ביהודים המזרחים כי היה לו צורך בשותפים כדי לשלוט על הפלסטינים ולנתב את כוח העבודה הזול שלהם לבניית האימפריה. המזרחים החלו מיד ביזמות של עסקים קטנים כמו קבלנות בניין מסעדנות ומסחר. שיעור העצמאים בשתי הקבוצות המזרחים והאשכנזים השתווה בשנת 1983, ועמד על כ-17% – המזרחים בעסקים הקטנים והאשכנזים בחברות הגדולות (רובן ככולם במימון המדינה). כמו כן למעלה ממחצית הצעירים המזרחים שנמלטו מישראל לארצות הברית הם עצמאים ובעלי עסקים ורואים בה מקום המעניק יותר שוויון הזדמנויות מאשר ישראל.

מריטוקרטיה כחלופה לייצוג

ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה הפכו היהודים המזרחים לפלבאים בתפקיד ״המון העם״, לעומת יהודים מזרחים אשר עושים חיל ונמנים על המעמד הבינוני הגבוה ועל האליטות בכל מדינה בה הם מתגוררים: אירופה המערבית, צפון ודרום אמריקה. אבל כבר הוכח כי עצם ההשתייכות לקבוצה אתנית אינה ערובה לכך שבבוא היום כאשר תיגמר האפליה נגדה, יחולקו הטובין באופן הוגן בין חברי הקבוצה. זה לא קרה בתקופה שלאחר האפרטהייד בדרום אפריקה כשחלקו את האדמות מחדש, וגם לא בישראל בחלוקת הטובין בין היהודים בשנות המדינה הראשונות, ולכן אין שום סיבה כי דווקא בקרב קבוצת היהודים המזרחים תיווצר תודעת שוויון וחתירה לצדק חברתי.

בקהילות היהודיות במזרח (וגם באלו האשכנזיות) הייתה תודעת צדקה מפותחת ולא תודעת צדק חברתי, למרות קיומו של אוונגרד קומוניסטי בקרבם. אהדת העשירים זו השתמרה בקרב היהודים החרדים ומוצאים אותה במפלגות ש״ס וגם אצל החרדים האשכנזים המנהלות פוליטיקת בית התמחוי כמו בגלות ומרבית מצביעיהן תומכים בקפיטליזם.

לכן ההתחברות לליכוד בזמנו כדי לפרוץ את טבעת החנק של מפא״י הייתה בחירה רציונלית ולאחר מכן גם הבחירה בנתניהו כמושיע הקפיטליסטי מאמריקה הנערצת. הבחירה הייתה בין הניאו-קפיטליזם של שמעון פרס שהיה מרבה את עושרם של מקורבי השלטון האשכנזים הוותיקים או בין הניאו-קפיטליזם הזהה של נתניהו שדרכו היה ניתן לחדור חלקית מבעד השיריון של האליטות. ליאון וכהן טוענים במחקרם כי הפעילים המזרחים שלחמו למען קבלת עיקרון המריטוקרטיה בתנועת חירות כחלופה לייצוג על פי אתניות, כפי שמקובל בישראל, היו הגרעין שיצר את המעמד הבינוני המזרחי בשנות השמונים והתשעים.

במקביל לצמצום בפער ההכנסות בין שתי קבוצות מאז שנות התשעים, ישנה התרחבות באי-שוויון הכללי בארץ לפי מחקרו של ד״ר מומי דהן. מה שאומר כי יש עזיבה חלקית של המזרחים את השכבות הנמוכות וכניסה של אתיופים וערבים וכן מהגרים מרוסיה אליהן. כלומר לרוב המזרחים יש כבר בבירור שאיפות של מעמד בינוני שתקרת הזכוכית מעניינת אותו יותר מאשר צדק חברתי. נתון חשוב של דהן הוא כי אין ירידה מובהקת למקדם המוצא בשכר, כלומר עדיין מתקיימת התופעה הנפוצה שבמסגרתה אשכנזים מקבלים שכר גבוה יותר בגלל מוצאם האתני ולא בגלל כישרונם או השכלתם. ברגע שהתפתח מעמד בינוני מזרחי הדוגל במריטוקרטיה שאפשרויות ההתקדמות שלהם נחסמות בגלל אפליה אתנית, הרי שפוליטיקה של זהויות עונה על צרכיו המגזריים – ולכן היא מצליחה בדור הצעיר של המזרחים.

באופן כללי בישראל כמו באמריקה, האזרחים לא רוצים שוויון – אפילו לא אלה שבמעמדות הנמוכים. היהודים המזרחים אף פעם לא נהו אחרי מי שרצו לחלק את העוגה שווה בשווה כמו הפנתרים השחורים או אחרי הקשת הדמוקרטית המזרחית. הרצון הוא למוביליות חברתית שלא תפריע למוכשרים להצליח, כי אפליה אתנית היא חסם בפני יחידים מוכשרים להתקדם.

ההשוואה של המזרחים היא תמיד בין מצבם המרוד בשנות החמישים והשישים לבין השיפור במצבם הכלכלי-חברתי מאז סוף שנות השבעים ועד היום, כלומר במשמרת של הליכוד, שפירות הניצחון במלחמת 67׳ נפלו כפרי בשל בידיו. באמצעותם יכל השלטון להניע את הכלכלה להחליף את העניים המזרחים בעניים פלסטינים. חלוקת אדמות פלסטיניות ליהודים ובניית בתים בשטחים שיפרו גם הן במקצת את מצבם של המזרחים – בהסעות של אוטובוסים לשטחים שניהל אריק שרון ב-1981 כבר ישבו לא רק מתנחלים אשכנזים אלא בני השכונות המזרחיות שחיפשו לקנות בתים בזול. כאשר נתניהו מדבר על ההצלחה של מדיניותו הכלכלית, הם חושבים על העוני במעברה וקל להם להאמין לו. שהרי גם במדינה מתעשרת שיש בה אי-שוויון גדול זוכים המעמדות הנמוכים לשיפור מה לעומת מצבם הקודם. העסקה הניאו-ליברלית הישראלית של מוצרי צריכה תמורת אי-ודאות תעסוקתית, חינוך ובריאות כושלים וחיסול התנאים הסוציאלים הייתה מתרחשת בלאו הכי גם אם נתניהו היה נשאר אזרח אמריקאי ולא חוזר לישראל.

רק אני והפמליה שלי

את הביטוי ״אליטות ישנות״ טבע נתניהו כשהגיע מארצות הברית כדי לסמן את האויב, האליטה המפא״יניקית המתחרה, שנואת נפשו. הוא לא הכריז על עצמו ועל סביבתו כ״אליטות חדשות״ כדי שלא תהיה כלל התמקדות במה שהוא עושה בפועל. הוא פשוט כבש את השלטון בישראל ועיצב באוטוריטריות את דרכה המדינית והכלכלית של המדינה. האיש הנתמך על ידי הכוחות החזקים בעולם מבחינה פוליטית וכלכלית התכוון רק להחליף את האליטות הישנות בעצמו ובפמלייתו. וכך השאיר ברוחב לב את הכינוי אליטות חדשות למי שחושק להתקשט בו. גם האליטה החדשה – המתנחלים – שהחליפה את מפא״י לא משתמשת בכינוי המעליב הזה.

נתניהו כסולן ואנשיו, אותם הביא מחוץ למפלגה, מנהלים את השלטון מעל ראשי הפעילים, חברי כנסת ושרים כמשטר נשיאותי לכל דבר. אנשי הפמליה של נתניהו, אלה שהשלטון בידיהם בפועל, נותנים את האינדיקציה הכי ברורה מי באמת ראוי למשול לפי נתניהו – כך אנשי הלשכה והיועצים הם רובם ככולם אשכנזים ורצוי עם מבטא אמריקאי ושפם. נתניהו למד מהניסיון של הניאו-ליברלים בארצות הברית שצריך לא רק לתפוס את השלטון אלא לבצר אותו באמצעות שינוי תודעת האזרחים. הוא הקים רשת מכוני מחקר כמו מרכז שלם, ומילא אותם הפלא ופלא שוב ביהודים עם מבטא אמריקאי ימנים ובאשכנזים מתוצרת הארץ. אנשים אלה מרוויחים הון תועפות רק בגלל שהם בצד האידיאולוגי הנכון, ללא קשר לאיכות עבודתם המדעית. זוהי הטבעת השנייה של מאגר המוחות המקיף אותו.

בהפצת הניאו-ליברליזם בישראל במקביל לציונות מצליחים מכונים אלה לחלחל את רעיונותיהם לציבוריות הישראלית, כמו למשל לשבור תבניות של ימין ושמאל ולהתמקד במה שציוני אל מול מה שאינו ציוני. משפט זה מהדהד לא רק בקרב המרכז של ישראל אלא גם אצל פעילים מזרחים בפייסבוק בשנים האחרונות. במצבת כוח האדם המקיפה את ראש הממשלה לעומת זאת יש מקום להרבה מזרחים, אבל כאנשי התחזוקה והשירות בבית ראש הממשלה.

מזה כעשרים שנה שנתניהו שולט יחיד במפלגת השלטון והוא מנע מפוטנציאל מנהיגותי כלשהו להתפתח (גם מאשכנזים). כבר במהפכת נתניהו הראשונה בשנות התשעים התרוקנו סניפי מפלגת הליכוד מתוכנם השוקק ונפתחו רק לעת בחירות. הפעילים הפוליטיים המקומיים פועלים רק כקבלני קולות ביום הבחירות. כעת עבר הכוח לראש המפלגה המתקשר עם האומה רק דרך הפייסבוק ולא נזקק למתווכים בשטח כלל.

הספסל האחורי של הליכוד

הדיבורים הריקים והאירוניים של נתניהו על שלטון המוכשרים בולטים אצלו לא רק בגלל שלטונו הנפוטיסטי, אלא במיוחד בגלל הקפדתו למנות אנשים לא מוכשרים מקרב המזרחים. מיום הגעתו לישראל ב-86׳ כדי לכבוש את השלטון כשתר אחרי נאמנים במרכז הליכוד יחד עם עוזריו, הפרסומאי אייל ארד ואביגדור ליברמן, הוא יצר רק בריתות עם הספסלים האחוריים של הליכוד המזרחי והקפיד לקחת רק אנשי שוליים כוחניים לפנק ולקדם אותם למשרות בכירות.

במקביל החל נתניהו לקפד את ראשם של המנהיגים המזרחים הבולטים והמוכשרים בתנועה. אישים אלו בניגוד למנהיגי העשור האחרון לא התפעלו כלל כמו העיתונות הישראלית בזמנו מהאיש שבא להשליט את הליכות הדמוקרטיה האמריקאית בפרובינציה, אלא נלחמו בו כבר אז בגלל נטיותיו הפטרוניות והגזעניות – והוא נפטר מהם במהירות. כך סולק ב-95׳ דוד לוי שהציב את עצמו כיורש של בגין, שנתניהו כינה אותו בזלזול ״מנהיג אותנטי״. אחריו ב-99׳ הוא פיטר את יצחק מרדכי שהתמודד מולו על ראשות הליכוד מתפקידו כשר הביטחון. הברית של נתניהו עם אנשי שוליים מזרחים הביאה אותו לפליטת פה פרוידיאנית בראיון הטלוויזיוני בו כינה את דוד לוי ״בכיר בליכוד מוקף בחבורה של פושעים״. למעשה כל שמץ של עצמאות מצד מזרחים בליכוד מוגדר אצל נתניהו כסכנה לשלטון היחיד שלו, ולכן נשארו בליכוד רק מזרחים נאמנים לנתניהו בתפקיד להקת המעודדים.

שותפות אדנותית פוליטית זו של נתניהו המנהלת יחסים אתניים על בסיס א-שיוויוני, מחזירה את המזרחים בליכוד למקומם השולי בתנועה עד שנות השבעים. יחסים אלו מתוארים אצל ליאון וכהן ככאלו שהתקיימו בזמנו בחירות ממש כמו במפא״י. הפעילים בחירות לחמו לא רק להכניס יותר מזרחים להנהגה, אלא דרשו דרישה מהפכנית: שהחלוקה לא תאורגן כלל על בסיס ייצוג אתני אלא על בסיס מריטורקרטי לכולם – מה שמכונה בפי החוקרים ״שותפות תחרותית״. דרישה זו שדחף אותה בעיקר דוד לוי והלמה גם את המצע של הליברלים בליכוד התקבלה לבסוף פורמלית.

מאחר ונתניהו שולט ממילא באמצעות הפמליה שלו, הרי שאין לו בעיה לשפר בקדנציה הנוכחית את תת-הייצוג שהיה למזרחים בממשלה הקודמת. הוא השכיל להציף את הרשימה לכנסת בנאמנים מזרחים מן הגורן ומן היקב – העיקר שלא תהיינה תלונות על חוסר ייצוג. את מירי רגב הוא מינה לשרת התרבות, את דני דנון לשגריר ישראל באו״ם ולחברי כנסת את אורן חזן, ירון מזוז, ענת ברקו ונאווה בוקר – שפשוט הוצנחה לתפקידה כח״כ במסלול ישיר שמונה ימים בלבד לפני הפריימריס על ידי אשת ראש הממשלה.

כדי לבחון את כישוריהם של המזרחים שמונו וקודמו על ידי נתניהו, מספיק להשוות אותם לחברי הכנסת של מפלגת ש״ס (וגם אל החרדים האשכנזים) ולא בהשוואה לאישיות כריזמטית ומוכשרת כמו אריה דרעי אלא לחברי כנסת אחרים ברשימה, כדי לראות שדווקא בש״ס עובדת מסננת מריטוקרטית ומדובר באנשים חכמים ומיומנים בפוליטיקה. קרוב לוודאי שנתניהו היה מוכן להחליף את כל חברי הכנסת האשכנזים בליכוד לעושי דברו המזרחים חוץ משר ביטחון מזרחי, כדי שחלילה לא יתפוס עצמאות בתפקיד היוקרתי היחיד בעיני הציבור שיש לשר בממשלה וינסה לגנוב ממנו את קולות המזרחים כמו שקרה עם יצחק מרדכי בזמנו (אגב, נתניהו גם ניסה לעשות הפיכת חצר בש״ס, שלא הצליחה, כדי לסלק את דרעי, עם המפלגה שהקים עבור אלי ישי).

כוחם של המזרחים היושבים במפלגת השלטון הנצחית הידלדל לא בגלל הייצוג – שהרי עכשיו יש ממנו בשפע, אלא שהם אינם משפיעים על סדר היום השלטוני שנקבע אך ורק על ידי נתניהו ופמלייתו. בהסגתם לאחור של הפעילים המזרחים בשיטות של מפא״י משיג נתניהו רווח כפול: הם לא יפריעו לו במלאכת השלטון כי תמיד אפשר לפנק אותם בטקסים מכובדים ותארים. והעניין הנוסף, שמינויים של אנשים אלו גורם אפילו למתנגדים של נתניהו לראות אותו באור יקרות מול האוסף הביזארי של נאמניו המזרחים. הוא נשמע כאדם מאוזן וההסתה שלו הנשמעת מאופקת.

ידוע כי נתניהו הוא בין הטובים במנהיגי העולם בכישרון ההופעה שלו. אבל מה שמרתק במיוחד הוא כישרונו להגיד את דברים החשוכים ביותר ועדיין להישמע כאדם הסביר, כאיש מרכז שקול, ואת זה הוא עושה דווקא באמצעות אסטרטגיה פוליטית. את הדימוי הזה של האיש המסתובב בטבעיות בחוגי השולטים בעולם הגלובלי-כלכלי הוא מתחזק עבור אזרחי ישראל באופן קבוע. נאומו בקונגרס האמריקאי מול קהל אוהד ומריע של רמי מעלה אמריקאים, נותן לו יתרון על הפוליטיקאים ה״פרובינציאלים״ אבל לא רק; בעיני הציבור הישראלי המתפעל, נתניהו משמש מופת לאדם קיצוני וגזען שמפעלו רב השנים לתחזק את הדימוי של הערבים כטרוריסטים מצליח גם בעולם ויחד עם זאת הוא ההפך ממנודה בעיני אומות המערב אלא מקובל ומכובד.

את מהלכיו של נתניהו אפשר לסכם לפי התרשימים האהובים עליו בנאומיו – ככל שהוא מתחבר לשועי עולם, כך הוא מגביר את שוליות המזרחים במחנהו, וזה סוד שלטונו ארוך השנים.

לפרק הבא של אנו הפלבאים: מירי רגב, טריבונית העם