הדמוקרטיה הפטישיסטית של שטרנהל

1.
זאב שטרנהל, כמו אחרים, מודאג, ובצדק מסוים, מהאיום של הימין על הדמוקרטיה הישראלית, אותה הוא מכנה "ליברלית". טענתו הרחבה היא שאירועים היסטוריים – כמו עליית הפאשיזם באירופה – הם תוצר של מאבק בין אידיאולוגיות. מתוך כך הוא גוזר את טענתו הצרה יותר שעלינו להבין את התגברות הימין בישראל כנצחון התפיסה השמרנית, הפרטיקולרית, על התפיסת הנאורנית, האוניברסלית, של ה"שמאל". למרות שלא ברור בדיוק את מי שטרנהל מכנה "שמאל", התבוסה האידיאולוגית של "שמאל" זה לא החלה עם שורת החוקים שנחקקה לאחרונה, אלא לאחר מלחמת 1967. הוא כותב:

אי היכולת להעמיד חלופה לתפישת העליונות של הזכויות ההיסטוריות [של היהודים] על פני הזכויות האוניברסליות [של כל עם ובהם הפלסטינים] היא הסיבה העיקרית לשיתוק האינטלקטואלי והמוסרי שאחז בשמאל למחרת מלחמת ששת הימים.

הוא ממשיך וקושר, אמנם באופן מטושטש, בין הכישלון האידיאולוגי הזה של ה"שמאל" לבין התבוסה של מפלגת העבודה בבחירות 1977. ומוסיף:

בתוך זמן קצר מצא את עצמו הימין בעמדת כוח, כי גם בצמרת העבודה – מגולדה מאיר ועד יעקב חזן מהשומר הצעיר, שלא לדבר על יגאל אלון וחבריו מהקיבוץ המאוחד והסופרים מהוועד למען ארץ ישראל השלמה – לא היה קיים עם פלסטיני. הכרה זו בעליונות ההיסטוריה על פני הזכויות הטבעיות — זכויות האדם — הביאה, בהדרגה, תחילה לחיסולו האינטלקטואלי של השמאל ובהמשך גם לחיסולו הפוליטי.

עוד אחזור לסיבת תבוסתה של מפלגת העבודה, אך כרגע חשוב לציין שמדבריו של שטרנהל משתמע, לפחות ברשימה זו, שלפני מלחמת 1967 היה בישראל שמאל והתקיימה דמוקרטיה ליברלית. אבל מקריאה ברשימה אחרת של שטרנהל, עולה שכבר מהיווסדה התנועה הציונית לא אימצה למעשה את הפילוסופיה הליברלית: הנה כך הוא כותב ברשימה ב"הארץ" לפני פחות משנה:

מתחילת פעילותה נשאה התנועה הלאומית היהודית את המאפיינים הבסיסיים של אזור מוצאה במרכז אירופה ובמזרח אירופה: זהות לאומית שבטית, שעוצבה על ידי היסטוריה, תרבות, דת ושפה. זהות שבה היחיד אינו מגדיר את עצמו, אלא מוגדר על ידי ההיסטוריה. למושג "אזרחות", שבו נאחזה הלאומיות במערב, לא היתה שום משמעות בגליציה, באוקראינה או ברוסיה הלבנה. כך גם ביחס ליהודים: ציונים יכלו לחדול מקיום מצוות ולהתנתק מן הדת במובן של אמונה מטאפיסית, אבל לא יכלו לנתק את הקשר ההיסטורי ואת הזהות ההיסטורית שהדת עמדה במרכזם. […]

משהוקמה המדינה, התנהלותה היתה המשך ישיר לתקופה הקודמת, ולא קו פרשת מים ותחילה של תקופה חדשה. זו היתה חולשתה הגדולה של ישראל, וזהו אחד ממקורות החולי שלנו עד היום. ואמנם, קהילת כלל "האזרחים", שכללה בהכרח את הערבים שנותרו בגבולות המדינה, נתפשה כנחותה אלף מונים מהקהילה הלאומית והדתית של היהודים […]  השיטה הדמוקרטית הישראלית לא מנעה ממייסדי המדינה להחזיק את הערבים תחת ממשל צבאי ולשלול את זכויות האדם שלהם עד 1966. לא היה לכך שום צורך ביטחוני, אלא רק צורך פסיכולוגי: מצד אחד ללמד את הערבים מי הם אדוני הארץ, ומצד אחר להמשיך לקיים את מצב החירום של ימי היישוב.

לפני שאמשיך אציין כאן, אם כך, שה"שבטיות" והעוינות לדמוקרטיה הליברלית שהיום איכשהו מזוהות עם הימין, עם הדת ולא פעם עם המזרחים, הן אינהרנטיות לציונות ולגופים מסוימים שאף מכנים עצמם "שמאל." זאת אומרת, שמרגע היוולדה עד היום, הציונות תמיד היתה שבטית, לא רציונלית ופרטיקולרית. כמי שמכיר היטב את ההיסטוריה של הציונות, שטרנהל יודע שמאז 1933, והתחזקות מפא"י בקונגרס הציוני, הציונות ולאחר מכן מדינת ישראל היתה תנועה/מדינה של מפלגה אחת ששלטה ללא עוררין בכלכלה, בצבא, בחינוך, באקדמיה ובבתי המשפט – לא שונה בהרבה מאותן מדינות סמכותניות באירופה או בארצות אחרות שלכאורה ישראל נבדלה מהן עד ערב חקיקת חוק העמותות וכיוצא בזה.

מה שעולה מדבריו של שטרנהל ברשימה מוקדמת זו הוא שישראל מעולם לא היתה ליברלית.

2.
אם ישראל מעולם לא הייתה ליברלית, מה מתרחש בימים אלו? מהם התהליכים החדשים המאיימים על הדמוקרטיה הישראלית? על מנת לשמוע את צליל פעמוני האזהרה, יש להבין כיצד ממשיג שטרנהל את האיום. כליברל, שטרנהל מבין את הדמוקרטיה דרך המוסדות הפורמליים שלה: הפרדת רשויות, תקשורת עצמאית, חופש אקדמי, עצמאות בית המשפט העליון, שוויון כלפי החוק של כל האזרחים, בחירות חופשיות וכיו״ב. אם כך, פגיעה בדמוקרטיה משמעה פגיעה במוסדות ובזכויות הפורמליות. מה שחדש היום הוא אם כך הפגיעה של המדינה במוסדות הדמוקרטיים עצמם, למשל, הגבלת חופש הביטוי, הצרת צעדיו של בית המשפט העליון, חוק הצהרת אמונים וכיוצא באלה.

במקום הזה שטרנהל גם מנסח מי הוא השמאל כיום. מחד הוא מבקר את האינטלקטואלים (מרצים ועיתונאים) שמיישרים קו עם השלטון, ומנגד הוא משבח את עמותות השמאל:

האופוזיציה האמיתית היום אלה הם עמותות השמאל וארגוני זכויות האדם וזאת הסיבה שהימין רודף אותם בארסיות כזו, רודף אותם עד חורמה מפני שהם חושפים את אופיו האמיתי של השלטון, אופיו המאפיונרי, אופיו האלים בשטחים ואופיו כהורס הסדר הדמוקרטי בישראל עצמה.

חשוב להזכיר ולהדגיש כאן ששטרנהל יודע ולא ממעיט מערך העובדה שאין דמוקרטיה בשטחים מ-1967 ושאפילו ללא השלטון הצבאי, האזרחים הפלסטינים עדיין אינם נהנים משלטון דמוקרטי. העובדה שכבר זמן רב ישנן הפרות משמעותיות של הדמוקרטיה מחזקת את המשמעות העמוקה שמעניק שטרנהל לפגיעה במוסדות הדמוקרטים עצמם. הכשל בתפיסה הזו מתחיל להתברר כאשר הופכים את סדר העניינים ונוכחים לדעת ששטרנהל מאמין שהדמוקרטיה והשוויון אכן קיימים כאשר מוסדות אלו לא מאוימים.

לדוגמה, כאשר מעבירים חוק המאפשר לתושבים למנוע מאזרחים (ראו: ערבים) לבנות בית ביישוב מסוים בגלל "אי התאמה של המועמד למרקם החברתי של היישוב", הדמוקרטיה נפגעת משום שהשוויון הפורמלי של האזרחים מופר. השוויון הפורמלי גוזר שלכל אזרח זכות לרכוש בית היכן שיחפוץ, נקרא לזה "חופש הקניין". אין ספק. עכשיו ניקח דוגמה אחרת ונשאל כיצד עלינו להבין את אותם אזרחים אשר משכורתם מונעת מהם לגור, נניח, בתל אביב או בעומר או למעשה בכל עיר שהנדל"ן בה יקר. החוק הפורמלי אומר שזכותם לגור היכן שירצו, ואין שום חוק בספר החוקים המונע מהם זאת ולמרות זאת הם אינם יכולים לגור היכן שירצו. פתאום מתגלה כאן מציאות אחרת לגמרי הזקוקה לניסוח: למרות שאין חוק פורמלי המונע מאזרחים את "חופש הקניין", בפועל הם מנועים מלממש אותו; למרות שאין אף כוח ישיר (לדוגמא ועדת תושבים) המונע מהם בכוח את חופש הקניין, מתקיים כוח עקיף העושה זאת.

אנחנו כל כך רגילים לחשוב שאי שוויון זה (הנוגע למיליוני בני אדם) הוא טבעי, עד כדי כך שאנחנו כלל לא חושבים שהוא פוגע בדמוקרטיה ובעקרון החופש. ייתכן ויאמרו כאן שאני לא מדייק, וש"חופש הקניין" צריך להיות מנוסח כך: "לכל אזרח זכות לגור היכן שירצה כל עוד ידו משגת". לא רע. המשמעות בפועל היא כזו: "לכל אזרח זכות לגור היכן שירצה כל עוד הוא עשיר". במה שונה המשפט הזה מהמשפט הבא: "לכל אזרח זכות לגור היכן שירצה כל עוד הוא יהודי"? מדוע המשפט הראשון נשמע הגיוני מאוד והשני מעלה בנו מחשבות על פשיזם וסוף העולם?

בואו נבחן דוגמאות אחרות. בדמוקרטיה לכל האזרחים יש גישה שווה לחינוך, כאשר בפועל 50% מבני ה-17 בישראל לא מסיימים תיכון. בדמוקרטיה, האוניברסיטה פתוחה לכולם כאשר בפועל (אם אינני טועה) רבע או שליש מהתושבים בלבד הם בעלי תואר ראשון. בדמוקרטיה ניתן שכר שווה על עבודה שווה, אבל בפועל גברים מרוויחים יותר מנשים באותן עבודות. אפשר להמשיך עד אין סוף, העקרון ברור.

3.
מהו הכשל הבסיסי בתפיסתו של שטרנהל ושל ליברלים אחרים? ננסח שוב את הכשל באופן שבו מצאנו אותו: בפועל, רוב האזרחים אינם נהנים מהבטחת השוויון הדמוקרטי, אבל הליברל מבחין בזאת רק כאשר פוגעים במוסדות הפורמליים. כל עוד לא מעבירים חוקי גזע או חוקים אנטי דמוקרטיים, המוסדות הדמוקרטיים יכולים להמשיך ולהפלות את האזרחים בפועל. בכדי להמחיש את הכשל אתן דוגמה מרחבית: עבור הליברל הדמוקרטיה לא חייבת להתקיים בכל המרחב הפוליטי אלא רק באותם מקומות מיוחסים (הכנסת, בית המשפט, עיתונות) המגלמים אותה באופן אלגורי כביכול.

הדמוקרטיה כמו מתכנסת אל מקומות מיוחסים אלו והם הופכים להיות מייצגי הרוח הדמוקרטית. ההשוואה לדת הנוצרית מתבקשת. האל או רוח הקודש אינם מתקיימים סתם כך במרחב, אלא מתגשמים בהיכלים הקדושים או בגופו של הכומר ממש. ולכן בעוד אנחנו פוגעים באזרח סתם, לא פגענו באל, אבל כאשר הורסים כנסייה, רוח הקודש היא זו שנפגעת. לליברל – חובב הנאורות – יש אם כן תפיסה פטישיסטית ופגאנית של דמוקרטיה.¹ כמו שראינו, אצל הליברל ניכר אורך רוח כאשר מדובר בהפליה בפועל, אבל הוא זועק שהעולם נגמר רק כאשר פוגעים בפטיש של הדמוקרטיה. המסקנה כאן היא לא שמוסדות הדמוקרטיה לא מאוימים – השאלה היא מדוע הליברל לא מבין שסכנה כזו מתקיימת בכל יום, שעה-שעה עבור רוב האזרחים?

בסתיו 2012, איימה המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) בראשות השר גדעון סער לסגור את המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון, בה מלמדים 11 מרצים. בשיח הציבורי, הטענה הייתה שהמל"ג משתמשת בהעדר הפלורליזם המחקרי במחלקה כמסווה לרדיפה פוליטית של כמה מהמרצים אשר עבודתם נתפסת כשמאלנית או פוסט-ציונית. ישראל געשה. מאמרים ורשימות שטפו את העיתונים והאינטרנט. עצומה בינלאומית גייסה אינטלקטואלים מרחבי העולם שטענו שהממשלה מסכנת את החופש האקדמי ואת הדמוקרטיה עצמה. הנה ציטוט מדבריו של הפילוסוף עדי אופיר:

בהתערבותה הבוטה בהתנהלות האקדמית של אוניברסיטת בן גוריון, מפרה המועצה להשכלה גבוהה לא רק את כתב הסמכות שלה לפי חוק המל"ג אלא את עצם העיקרון של חופש אקדמי. לשום מחלקה אין חובה לתת ייצוג, וודאי לא ייצוג שווה, לכל הגישות המחקריות. בדיוק כשם שאסור לכפות על חוקרים גישה מחקרית מסוימת, אסור לכפות גישה כזאת על מחלקות… ראוי שמחלקות ייבדלו זו מזו בגישות המחקריות שלהן, בדגשים השונים שהם מעניקים להיסטוריה ותיאוריה, למדידה ולהשוואה. המועצה להשכלה גבוהה אינה אמורה להתערב בנושאים אלה. […]

אם תתקבל ההחלטה למנוע מהמחלקה לפוליטיקה וממשל לפתוח רישום לקורסים שלה, בשנה הבאה ייפתח הפתח לעיצוב תוכניות הלימודים באוניברסיטאות בישראל בידי פוליטיקאים והאקדמאים המשרתים לידם ומזדהים עם דרכם הפוליטית. זה קרה בהרבה משטרים אפלים. זה עלול לקרות גם אצלנו.

זה רגע קריטי לעתיד ההשכלה הגבוהה בישראל. אנשי הסגל בכל האוניברסיטאות צריכים להתגייס כדי למנוע את סגירת המחלקה לפוליטיקה וממשל. עלינו לתבוע מהנהלות האוניברסיטאות שלנו לא להפקיר את אוניברסיטת בן גוריון לבדה במערכה ולהנהיג יחד את המאבק בהצעת ההחלטה הנואלת הזאת. צריך להבהיר שמועצה להשכלה גבוהה שתאשר את ההצעה תאבד את הלגיטימיות האקדמית שלה בארץ ובחו"ל, באופן שיפגע אנושות באקדמיה הישראלית. צריך להבהיר שזאת שבירת כלים ביחסים בין השלטון לאקדמיה והיא תחייב נקיטת צעדים שהולמים את המצב החדש – מניתוק מגע עם המל"ג ועד השבתה של מערכת ההשכלה הגבוהה כולה.

כפי שהסברתי קודם, הפילוסוף תופס את 11 המרצים במחלקה כמייצגים לא רק את החופש האקדמי עצמו, אלא גם את אפשרות הדמוקרטיה ולכן פגיעה בהם היא פגיעה בדמוקרטיה ובחופש האקדמי. המבנה האלגורי מחזיק כאן. בנוסף, הפילוסוף תופס את הרגע הזה, כשטרנהל, כמצב חירום, המחייב גיוס מלא של האוכלוסיה האקדמית והיערכות לשביתה כללית. כמו כן אנחנו רואים שהפילוסוף רואה בפלורליזם אקדמי דבר הכרחי לחופש אקדמי והוא טוען שאין לכפות באופן ישיר גישות אקדמיות. שוב אנחנו רואים שעינו של הליברל נשואה לדיכוי המופיע במישרין בכוח הגלוי של המדינה.

נעבור עכשיו לדוגמה הנגדית שתאפשר לנו לראות את מגבלות העמדה הליברלית. בישראל כידוע לא כולם יכולים להתקבל לאוניברסיטה. לפי מחקרי מרכז אדווה, כפי שציינתי לעיל, רק 50% מבני ה-17 מסיימים בגרות ורק שליש אם אינני טועה מתקבל לאקדמיה, כאשר מספר המסיימים נמוך יותר. מה הקשר בין המקרים? אנסח זאת כך: בעוד החופש האקדמי של 11 מרצים בסכנה, למיליוני בני אדם אין את החופש להיות באקדמיה. בעוד הפגיעה בחופש האקדמי של 11 אקדמאיים מסכנת את הרוח הדמוקרטית, פגיעה המחייבת שבירת כלים ושביתה כללית, ההדרה של מיליוני בני אדם מהאוניברסיטה איננה נתפסת כלל כמסכנת את הדמוקרטיה ואיננה דורשת שום פעולה פוליטית. בעוד הפגיעה ב-11 מרצים מופיעה במרחב הציבורי כדיכוי של כוח ישיר, הדיכוי של מיליוני בני אדם שאינם יכולים להכנס לאוניברסיטה מופיע ככוח נעלם ומיסתורי. נזכיר כאן, כבדרך אגב, שבעוד הפילוסוף מחייב את הפלורליזם האקדמי, הרי שלפי המחקר של נינה תורן מ-2008 90% מן הסגל האקדמי האוניברסיטאי בישראל הם אשכנזים, 9% הם מזרחים ו-1% הם ערבים, ורק 27% הם נשים. גם כאן, העדר הפלורליזם נובע מסיבה נעלמת ולא מצריך פעולה פוליטית או הכרזה על מצב חירום.

4.
אותו כוח מיסתורי, שאיננו מופיע בספר החוקים, אך נמצא בכל מקום, ומשפיע על כל ספירה הוא כמובן המאבק החברתי הממשי, רוצה לומר הסדר הקפיטליסטי, שאת כוחו המכונן שטרנהל וה"שמאל" הליברלי חייבים להדחיק. המאבק החברתי הזה, איננו מתקיים במקביל לדמוקרטיה הפורמלית, כאילו ישנו כאן עולם מדע בדיוני של עולמות מקבילים, אלא הוא מתנה מראש את גבולות הדמוקרטיה הפורמלית, בדיוק באותו האופן שעבור קאנט הקטגוריות של המחשבה מתנות מראש את אופן התפיסה של העולם, ועבור פרויד הלא מודע מתנה את המודע.

בכדי לקשור את כל הקצוות יחדיו נחזור לבחירות 1977. על פי שטרנהל, מפלגת העבודה הפסידה בבחירות ההיסטוריות האלו כי היא לא הכירה בעם הפלסטיני. זהו טיעון משונה. הרי גם הימין לא הכיר בעם הפלסטיני והציבור בחר בימין, זאת אומרת בעמדה לא להכיר בעם הפלסטיני. מדוע אם כך שהציבור לא יבחר במפלגת העבודה בה בחר במשך שלושים שנה ברציפות? הטיעון היותר מקובל כמובן הוא שהמזרחים – בהם מפלגת העבודה נהגה באורח לא דמוקרטי כאזרחים שווי זכויות אלא כיצורים נחותים שיש לחנך מחדש ולכלוא בעיירות פיתוח – החליטו למרוד באדון שמתעמר בהם. קרי, הדיכוי המעמדי והגזעני של מזרחים ולא-אשכנזים – אותה מציאות ממשית ששטרנהל מתעלם ממנה – שבה והשפיעה על הסדר הדמוקרטי, שאת תוצאותיו אנחנו חיים היום. בניגוד למס השפתיים בדבר ההכרה בדיכוי המזרחי, ההתעלמות מדיכוי זה ומדיכוי הכלכלי של רוב האוכלוסיה ממשיכה גם כיום. כך כתב שטרנהל לפני שנתיים:

בין שלל הבעיות העומדות בפני ישראל, שתיים הן קיומיות ובהן תלוי עתיד המדינה: שאלת זכויות האדם והבעיה הפלסטינית. את כל יתר הבעיות, כמו יוקר המחיה והפערים החברתיים, עם כל חשיבותן, יהיה אפשר לנסות לפתור גם בעתיד.

ההיררכיה בין עוול אחד לאחר, בין עוול אוניברסלי, עולמי, כזה שמצטלם טוב, לבין עוול מקומי, ולא זוהר במיוחד, ממשיכה לעוות את תפישת המציאות של ה"שמאל" וחושפת את אופיו הפרטיקולרי, הלא-נאורני והמאכזב. למען הסר ספק, הבחירה בליכוד כמובן לא שיפרה את מצבם של המזרחים, ולכן את הבחירה הזו יש להבין לא מתוך אהבת הימין – הרי כבר אמרנו שבמשך שלושים שנה נתנו המזרחים את קולם למפא"י/מפלגת העבודה. הבחירה בליכוד נובעת מתוך הגבלות המאבק החברתי הממשי המונע ומדכא הקמת מפלגות ואורח חיים המעוגן בשוויון ממשי בין האזרחים. גם לשמאל הליברלי יש אינטרס לשבור התארגנויות כאלו, מכיוון שאלו יחסלו פעם אחת ולתמיד את מעמד היתר שלו.

והנה לבסוף אחד העניינים שתפיסתו הליברלית של שטרנהל לא מסוגלת להמשיג: המערכת הפוליטית והכלכלית, זו הבנויה באופן עקרוני על אי שוויון מעמדי וגזעי, מגבילה את האפשרויות הפוליטיות של רוב האזרחים. מכאן לא רק שעבור רוב האזרחים במדינה האפשרות הליברלית היא דכאנית לא פחות מהאפשרות הסמכותנתית של הימין, אלא גם שישנה מציאות ישראלית מורכבת הרבה יותר שאיננה ניתנת לרדוקציה להיסטוריה הפוליטית של ימין ושמאל. מציאות זו מנועה מלקבל ביטוי פוליטי הולם במערכת ולכן מוצאת את ביטויה באופן מותק.

דו"ח ועדת ביטון, למשל, חייב לאמץ את צורת המדינה בכדי לייצג את השאלה המזרחית בתוך הסדר הפורמלי של הדמוקרטיה. התפיסה המקובלת היום היא שהרב תרבותיות (הסמוכה אל הפוסט ציונות והפוסטקולוניאליזם הישראלי) דוחה את האוניברסליות המופשטת של המדינה ומבקשת לקדם במקומה את הזהות הפרטיקולריות של הזהויות השונות. לכאורה צעדנו צעד קדימה, אבל למעשה נשארנו באותו ציר מופשט ופורמלי, שכן ההמשגה הן של החברה כבנויה מפסיפס תרבותי, והן של המזרחי כאזרח בעל תרבות בפסיפס זה, מניחה כבר את השוויון הפורמלי בין כל הזהויות ומתכחשת לכוחות הכלכליים והפוליטיים היוצרים את אי השוויון הממשי ביניהם.

כבר כתבתי כאן שההתקה מציר אי השוויון (בעולם הממשי) אל ציר השוויון הפורמלי הוא סימן ההיכר של העבד שכבר ויתר לאדון בכדי לשמור על חייו, וכעת אוסיף שהתקה זו מאפשרת לראות את הדמיון בין הליברל הנאור לבין הליברל הרב תרבותי. למרות ההבדלים ה"תהומיים" ביניהם – זה מאמין באוניברסליות מופשטת וזה מאמין בפרטיקולריות – שניהם מחייבים את השוויון הפורמלי שאיננו קיים בפועל. שני הפרויקטים – הן הליברלי והן הרב תרבותי –  הם פרויקטים לאומיים  המבקשים אחדות מופשטת ובתוך כך מתכחשים להבדלים הממשיים של המציאות הישראלית.

¹ המעוניינים לקרוא עוד על תפיסה זו של דמוקרטיה, מוזמנים לעיין בביקורת של מרקס על תורת המדינה של הגל.