קיארוסטמי - אמן הקולנוע של המציאות

אדם נוסע בדרכים, במכונית שלו, נוסע ומסיע אנשים. בין לבין הוא מנסה להבין את מקומו בעולם, יחסיו עם הסובבים אותו, והיכן שוכנת המציאות בטווח בין האמת לבדיון. התמה הזאת חוזרת שוב ושוב בסרטיו של במאי הקולנוע האיראני עבאס קיארוסטאמי, שנחשב לאחד הבמאים המקוריים והמשפיעים בקולנוע וזכה בשלל פרסים בפסטיבלים ברחבי העולם. בתחילת יולי הוא נפטר בגיל 76, מותיר מאחור את סרטיו להמשיך ולשקף לצופים את תמונת המראה למציאות.

קיארוסטאמי פרץ את הדרך לקולנוע האיראני בעולם, והיה ממבשרי הגל החדש באיראן – תנועה קולנועית משנות השישים המאוחרות, אשר שורשיה שואבים השראה מהשירה הפרסית העתיקה, והנושאים בהם היא עוסקת פוליטיים ברובם (למשל פריפריה, נשים, ילדים) ופילוסופיים-אלגוריים. הוא עשה זאת עם סרטו "קלוז-אפ" משנת 1990. הסרט עוקב אחרי סיפור אמיתי של בחור צעיר שנעצר לאחר שהתחזה לבמאי קולנוע מפורסם אחר, מוחסיין מחמלבאף (עוד פורץ דרך בקולנוע האיראני).

השחקנים ב״קלוז-אפ״ הם האנשים האמיתיים להם קרה המקרה, שהסכימו לשתף פעולה עם קיארוסטאמי ולשחזר את הסצינות בסרטו כפי שהן התרחשו באמת. הקולנוע והמציאות נפגשים בסרט זה בצורה כל כך עדינה, שלפעמים לא ניתן להבדיל איפה נגמר האחד ומתחילה השנייה.

גם בהמשך יקפיד קיארוסטמי ללהק אנשים שאינם שחקנים מקצועיים לסרטיו, למשל בסרט "עשר", אחד מסרטיו המוכרים ביותר שהוצג בפסטיבל קאן בשנת 2002, ואף היה סרטו הראשון של קיארוסטמי שהוצג בישראל. הסרט מצולם כולו במכונית ועוקב אחר סיפורה של אשה גרושה העובדת כנהגת מונית. בעשרה פרקים שונים אנחנו נחשפים לשיחות שלה עם הנוסעים: בנה, אחותה ונשים שונות מטהראן המגלמות את עצמן. קיארוסטמי לא נמצא ברכב כבמאי, ואין גם צלם אלא רק מצלמה דיגיטלית המחוברת לחלון הקדמי. הוא נותן מקום לנשים לדבר ולספר את סיפוריהן בצורה שבה הן לא היו יכולות להיחשף במרחב הציבורי באיראן. וכך הצופים נחשפים למורכבות החיים עבורן, אך גם לפרקטיקות הרגילות שלהן שממשיכות להתקיים: ללכת למסגד להתפלל, לקנות עוגה בשביל הבעל, לאסוף את הבן מבית הספר. על אף שהקולנוע האיראני מתוקף חוקי המדינה מגביל נשים במראה שלהן ובהתנהגות על המסך, ומחייב אותן להופיע עם כיסוי ראש, עדיין שחקניות רבות בגילאים מגוונים מקבלות בו מקום מכובד, ושחקניות ראשיות רבות גם מעטרות את פוסטר הסרט.

להבדיל מבמאים איראנים אחרים שגלו מהמדינה לאחר המהפכה האסלאמית, קיארוסטאמי בחר להישאר ולהמשיך לצלם בה, אפילו אם לפעמים סרטיו לא עברו את חוקי הצנזורה ("עשר", למשל). הוא עסק רבות בפריפריה האיראנית, למשל בסרטיו "הרוח תישא אותנו" (שם הסרט לקוח משיר של המשוררת פרוע פרח'זאד, אשר שיריה תורגמו גם לעברית) או ב"טרילוגיית רעידת האדמה", אשר שניהם מצולמים בכפרים נידחים באיראן; וגם צילם במקום לידתו בטהראן – עיר הבירה בה חיה מרבית האוכלוסייה המשכילה והחילונית יותר, לכן הקונפליקט המתקיים בה הוא הגדול ביותר. טהראן היא כיום מטרופולין ובו 13 מיליון תושבים, כאשר בעיר עצמה חיים יותר מ-8 מיליון תושבים – רובם פרסים, אך מתגוררים בה גם ארמנים, אזרים, טורקמנים ועוד. כמו כן, מרבית היהודים אשר נותרו באיראן מתגוררים בעיר, שיש בה עדיין מעל לעשרים בתי כנסת פעילים, מערכות חינוך יהודיות וגם בית חולים. למגוון התרבותי של טהראן בפרט ואיראן בכלל, אנחנו נחשפים בסרט "טעם הדובדבן" שיצא בשנת 1997 וזכה בפרס דקל הזהב ובפרס איגוד המבקרים האמריקאי.

"טעם הדובדבן" גם מתרחש ברובו בנסיעה ברכב. הפעם מדובר בנהג אשר חושב להתאבד, ובמהלך הסרט אוסף טרמפיסטים ומסיע אותם ממקום למקום. הטרמפיסטים משקפים את גווניה השונים של האוכלוסייה האיראנית, למשל חייל כורדי צעיר, או פועל אפגני (האפגנים הם מיעוט גדול הסובל מיחס מפלה). הנוסעים מנסים להניא את הנהג מלהתאבד ומשכנעים אותו בטעם החיים. אחת מזוויות הצילום המוכרות של קיארוסטמי היא צילום רכב ממעוף הציפור, תוך שמיעת הדיאלוגים במכונית. ברגעים כאלה המרחב המצומצם של המכונית מתבטל, והשיחות נעות בין ענייני דיומא לבין דיונים פילוסופיים הכוללים ציטוטים ממיטב המשוררים הפרסים הגדולים, בעוד אנו צופים במרחב הפתוח שמקיף את המכונית ולא נגלה לנו עד כה. כך אמור הנהג להשתכנע לא להתאבד, אלא לזכור את טעמו של הדובדבן, המשול לחיים (דרך אגב, לסרט הזה יש סוף מפתיע במיוחד, ורק בגללו שווה לצפות בו).

בשנת 2004 יצר קיארוסטמי את הסרט "עשר על עשר", בו הוא דן בטכניקות הצילום שלו ומסביר בין היתר למה הוא אוהב לצלם אנשים במכוניות:

הצופה המערבי אשר תמיד מסתקרן להביט בחיי היומיום באיראן מתחת לרעלה (כמיטב הקלישאות), יכול בעזרת סרטיו של קיארוסטמי לזכות בהצצה כנה שכזאת, אך גם הרבה מעבר לכך; קיארוסטמי יוצר מרחב שבו אנחנו יכולים להרהר במציאות כפי שהיא נגלית לנו באמנות הקולנוע מול הנרטיב שאנחנו יוצרים לנו בחיים. מרחב קולנועי שכזה חשוב במיוחד מפני שהוא מציב אלטרנטיבה לדימויים שמרבית העולם, ובפרט הלא מערבי, צורך עדיין דרך התקשורת המערבית ובעיקר דרך תעשיית הסרטים האמריקאית.

בעידן שבו הסרטים ההוליוודים מכתיבים את תפיסת המציאות ואת הדמויות הראויות להערצה, קיארוסטאמי הציע לעולם נקודת מבט אחרת ופורצת דרך על המציאות ועל החיים. ההקפדה שלו להשתמש בשחקנים רגילים ולא בכוכבי קולנוע מפורסמים, הסטים האנושיים, הנסיעות ברכב שהן חלק מהחיים הפשוטים, מעצבת את הקולנוע שלו כייצוג אשר מנסה להיות נאמן למקור, אך מצד שני מזכיר לנו בכל רגע ורגע שזה לא באמת אפשרי, שזהו קולנוע ושאל לנו להישאב לייצוג.

המציאות שאנו כבר כל כך מכירים בשם ״ריאליטי״, הפכה בתקשורת המוכרת לנו לשם נרדף להקצנה, מסכות ורמייה. קיארוסטאמי ניסה בסרטיו לבחון מחדש את הריאליטי – המציאות – בצורה שלא מבזה אותה ואת הקהל הצופה בה. בכך הוא אפשר לצופים לראות את עצמם על מסך הקולנוע, בלי לעבור במסננת הפלסטיקה והגילנוּת של הוליווד. הוא אינו חף מהגבלות, בעיקר כלפי נראות של נשים, כפי שחוקי המדינה מחייבים זאת; אך קיארוסטמי לא מסתיר זאת, ומעלה בקולנוע שלו על פני השטח את מקומם של נשים וגברים, ילדים ומיעוטים בחברה האיראנית – מבלי לערב פוליטיקה עולמית ומבלי לחנך את הקהל שלו.

עם מותו, העיתונות ואנשי קולנוע ברחבי העולם ספדו לו, ורבים הכתירו אותו לבמאי הקולנוע הגדול של דורו. הוא איפשר גם לישראלים להיחשף לחיים במדינה שנתפסת פה כעוינת ביותר, ולגלות שלמרבית האנשים שם יש דאגות ותקווה בדיוק כמו לנו. אומרים על במאי הקולנוע האיראני שהם משוררי קולנוע. קיארוסטאמי בהחלט היה כזה.