• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

המשפחות נושאות את האמת

בחודשים האחרונים ״פרשת ילדי תימן״ שוב עושה כותרות, הרבה בזכות הקמתה של עמר״ם – עמותה שהחליטה להציב את הסיפורים של משפחות החטופים במרכז הבמה ויצאה למאבק חסר פשרות. שיחה עם הפעיל תום מהגר על מבול העדויות שלא נפסק, על השתיקה של ארגוני השמאל בפרשה וגם על כותרות ראשיות ב״הארץ״

בשנים האחרונות, בעקבות המאמרים הרבים שפרסמנו כאן באתר סביב פרשת ילדי תימן (לפני שהצירוף הפך שגור על השפתיים), מגיעות מדי כמה שבועות למערכת שלנו תגובות מכמירות לב. למשל, בתגובה למקבץ עדויות שפורסם לפני כשנתיים, כותבת מישהי:

סבתי עליה השלום, שחיה במעברה בבאר יעקב לאחר העלייה מעירק, הביאה לעולם תאומות, לא זהות, בהירות עור, שיער ועיניים. אחת מהן אמי, חלושה וחולנית למראה והאחרת, בריאה ותכולת עיניים. הורו לסבי להותיר את התאומות בבית החולים ולסבתי לשוב למעברה ליתר ילדיה. כעבור שבועיים סיפרו להם בבית חולים אסף הרופא, כי דווקא התינוקת הבריאה, בהירת העיניים, נפטרה. אין גופה, אין קבר. סביי האמינו להם, ישבו שבעה וצערם רב… הלואי שהייתי מוצאת את הדודה הזו שלי, געגועיה של אמי אליה, דבקו גם בי.

או בתגובה למאמר המדובר של שלומי חתוכה, ״מסע בעקבות הטרגדיה של המאומצים״:

יש לי אחות שנחטפה ויש לי מספר ת.ז. ותאריך לידה איך אני יכולה לבדוק מה קורה איתה את יכולה לעזור לי?

וכך, עוד ועוד קריאות לעזרה וסיפורים שחושפים כאב, חושפים שיטה. והנה, סוף-סוף יש כתובת, ואני מניחה ומקווה שחלקם התגלגלו לפתחה של עמר״ם – עמותה קטנה שהצליחה לאחרונה לחולל רעידת אדמה תודעתית בכל מה שקשור לפרשת ילדי תימן, מזרח והבלקן, והקימה ארכיון עדויות מרשים ובו למעלה מ-350 סיפורים של משפחות החטופים. ״הארכיון נועד לאפשר לכל אחד להתוודע אל הפרשה ואל העדויות שהושתקו עד כה – באופן ישיר ובלי תיווך ממסדי״, כותבים חברי העמותה. ״אנו מקווים שהוא יסייע למשפחות ולחטופים למצוא את יקיריהם ואנו מאמינים שרק באמצעות חשיפת העדויות לעין הציבורית, ובאמצעות לחץ ציבורי, נגיע להכרה בעוול שנעשה לקורבנות״.

בעקבות הפעילות הציבורית של עמר״ם, בחודשים האחרונים אין כמעט כלי תקשורת שלא עסק בהשתמעויות השונות של הפרשה – מי בעין אוהדת ומי בעין ספקנית. עמר״ם חופרת בפצע עמוק, ששנים ניסו לקבור בוועדות חקירה רשלניות ותחת מסמכים חסויים – אבל לא הצליחו. עם השנים, חוקרים עצמאיים, יוצרים וגם חלק מכלי התקשורת עסקו בפרשה וגילו עוד ועוד פרטים, שמתלכדים לכדי פיסת היסטוריה מצמררת. בימים אלה מצויה העמותה בעיצומו של קמפיין הדסטארט על מנת להמשיך ולהרחיב את פעילותה, וניתן לעקוב אחריה מקרוב בסדרת הרשת החדשה והמוצלחת מאד ״הנביאים – מבצע עמר״ם״, שיצרו אלעד בן אלול ויוסי בראומן.

לכן החלטתי לשוחח קצת עם תום מהגר, כותב קבוע פה ב״העוקץ״, חבר ופעיל בעמותה. כשאני מתקשרת, הוא מיד מספר לי: ״אתמול הייתי אצל הדסה דננברג, תושבת חיפה שילדה בצעירותה תאומות ואמרו לה להשאיר תאומה אחת בבית החולים בגלל מצב בריאותי, למרות שהן היו בריאות. היא היתה מגיעה פעם ביום ושואבת ומשאירה לה חלב בבקבוק. פתאום מגיע שוטר הביתה, דופק בדלת ואמר שהתינוקת נפטרה. היא אמרה מה נפטרה, תראו לי גופה, אבל לא היה עם מי לדבר. פשוט ככה. טירוף״ (לעדות המלאה)

מהגר צילם אותה בווידאו ובסטילס, ועדותה הצטרפה למאגר של למעלה מ-350 עדויות באתר של עמר״ם. הוא מספר שלא מפסיקות להגיע פניות מכל הארץ, לפייסבוק, למייל ולטלפון. ״יש המון כעס. זה מהנושאים האלה שמושתקים ופתאום יש לגיטימציה לדבר ומישהו שמקשיב ומתעניין ברצינות. אנחנו שמים במרכז קודם כל את המשפחות, וזה פעם ראשונה שזה קורה״.

צפו בפרק הראשון של סדרת הרשת נביאים – מבצע עמר״ם:

עמר״ם צמחה בחיפה, בעקבות מותו ב-21 ביוני 2013 של הרב עוזי משולם, מי שהוביל את המאבק בשנות התשעים ודמות שרבים מאיתנו – באדיבות התקשורת הישראלית – זוכרים כנלעגת והזויה. ״הפעילות הראשונה שהייתי בה כשהעמותה התחילה להתגלגל, היתה לפני כשלוש שנים ביום המודעות לחטיפת הילדים, שאנחנו מציינים ביום פטירתו של עוזי משולם״, מספר מהגר. ״זה היה אירוע מאד קטן, במרכז ׳אשה לאשה׳ בחיפה, משהו שעבר מפה לאוזן ופתאום הגיעו לשם משפחות שלמות. משם זה התגלגל״.

איך בעצם הגעתם להחלטה להתרכז בזירה הזאת של גביית העדויות והקמת הארכיון, כבסיס למאבק?

כבר מתחילת הדרך של העמותה היתה החלטה מודעת להביא את העדויות למרכז הבמה. זה משהו מאד ישיר – יש לנו פה משפחות שאנחנו מאמינים להן, אמהות ואבות, אחים ואחיות. זה הדבר. אנחנו בונים כאן היסטוריה אלטרנטיבית שהושתקה במשך שנים, מספרים את הסיפורים של האנשים האלה – שעבור רבים מהם זו ההזדמנות האחרונה להשמיע את הסיפור שלהם כי הם מבוגרים. את כל ההסתכלות הציבורית על הפרשה והמסגור שלה המשפחות מביאות, ולא להפך, הם לא הערת שוליים בתוך ביורוקרטיה. אנחנו לא רוצים לשעתק את הגישה של המשטר שאומרת ״הם לא אמינים״, ״הם הוזים הזיות״ וכו׳, אנחנו לא רוצים לחזור על הטעות הזאת ולא מעוניינים להיות במגננה, אלא פשוט להצהיר: העדות הזאת נכונה, זהו! זו האמת! אני דיברתי עם מישהי שסיפרה לי מה קרה לה בבית החולים ואני מאמין לה.

מדהים לחשוב שהיו פה במדינה אנשים כמו עוזי משולם ז"ל, שהתבצר עם אנשים חמושים למען המאבק בהכרה בפרשה ושכתוצאה מכך מת אדם (שלמה אסולין), ו-וואלה, אף אחד בממסד לא הרים את הכפפה ואמר בואו נבדוק את הסיפור הזה, בואו נתשאל את המשפחות ונגבה עדויות מסודרות. יש פה הכחשה גורפת ושיטתית של שנים. במובן הזה הצלחנו לבנות משהו חדש, עשינו פריצת דרך שמשנה את כל השיח הציבורי שמתרכז פתאום סביב מה המשפחות אומרות.

זה נשמע כמו התמודדות נפשית לא פשוטה, שוברת אפילו, לשמוע ככה אחת אחרי השנייה עדויות של בני משפחה שנעלמו להם תינוקות וסוחבים את זה כל החיים. איך זה משפיע עליכם?

אנחנו לא רוצים לשעתק את הגישה של המשטר שאומרת ״הם לא אמינים״, ״הם הוזים הזיות״ וכו׳, אנחנו לא רוצים לחזור על הטעות הזאת ולא מעוניינים להיות במגננה אלא פשוט להצהיר: העדות הזאת נכונה, זהו! זו האמת! אני דיברתי עם מישהי שסיפרה לי מה קרה לה בבית החולים ואני מאמין לה

כשאני רואה נשים מאד מבוגרות, הן מזכירות לי את סבתא שלי, למשל. הייתי רוצה לגונן עליה ולספר את הסיפור שלה. זה מעורר אימה לשמוע את הדברים האלה, אבל מצד שני אנחנו באים ממקום חזק של אנשים שמנהלים מאבק, זה לא רק רגש. הופתענו מאד מהכמויות – לא היה לנו מושג שנקבל על כך הרבה פניות, הסיפור הוא הרבה יותר מטורף ממה שחשבנו. אנשים שמעו ודיברו על הסיפור בבית בשכנוע עצמי עמוק ועם ירידה לפרטים הכי קטנים, עם המשפחה, מפה לאוזן, אבל זה לא יצא החוצה. כל הזירה הציבורית בישראל – ימין, שמאל, ארגוני זכויות אדם – אף אחד לא נגע בזה. בזכות עמר״ם ובכלל בזכות השיח שהתפתח יש איזו קהילה שנוצרה פתאום, יש מקום לדבר על זה, אנשים לא רק מספרים את הסיפור לעצמם אלא מוציאים אותו לציבור. מלבד זאת, חשוב לציין שהגיעו לעמותה גם עשרות פניות של מאומצים, אבל זה עדיין התחלתי ואנחנו לא יכולים בשלב זה לחשוף פרטים מזהים.

במקביל לבניית קורפוס של עדויות,  יש עוד אפיקי פעילות – הוועדה שהוקמה בכנסת, המאבק על פתיחת הארכיונים וחשיפת המסמכים הסודיים. למה אפשר לצפות לדעתך מהכיוונים האלה?

זו כמובן פעילות חשובה ומבורכת, אבל צריך לזכור שכל שלוש ועדות החקירה בפרשה התנהלו מלכתחילה בגישה מוטה, של להטיל ספק במשפחות ולהאמין לממסד ולהוציא אותו נקי. מצד שני, חשוב מאד ציבורית שייחשפו המסמכים החסויים – יכול להיות שיהיו שם עוד עדויות של אנשי ממסד מהן ניתן יהיה ללמוד דברים, יכול להיות שיהיו שם עוד נתונים על האימוצים. אבל עבורנו כרגע משמעותיים יותר הידע והנרטיב שהקהילה מייצרת.

מה חשוב לכם במאבק מול הממסד? אתם רוצים לקבל הכרה של המדינה בזה שבוצעו המעשים האלה? שהממסד יגיע לחקר האמת? אולי אפילו פיצויים?

המטרה היא דבר ראשון הכרה – שהממסד ייתן לפרשה מקום, למשל באמצעות יום זיכרון, או התנצלות ספציפית לרב משולם ולכל הקהילות, שמערכת החינוך תתייחס לזה בתוכנית הלימודים. אנחנו רוצים שיהיה עיסוק מערכתי ממסדי בנושא כשנקודת המוצא היא – כן, היה פה פשע אתני נגד כל הקהילות האלה, וצריך לעשות תיקון. אפשר גם לדרוש מהממסד להתחיל להירתם לנושא של איחוד משפחות, לגלות איפה המאומצים. הרי ידוע לנו בוודאות שכל הילדים נעלמו במגע עם הרשויות, כך שהנטל לספר לציבור מה בעצם קרה פה מונח קודם עליו – משום שהמשפחות אומרות לנו מה קרה עד שהילדים נעלמו, ומשם הממסד צריך להשתמש בידע שלו כדי להשלים את הפערים ולעזור למשפחות.

הייתם רוצים לדבר עם הצד השני של המטבע – עם האחראים? כלומר לתחקר רופאים ואחיות, מאמצים ואנשים שהיו עדים לאירועים לא כקורבנות? 

היו כמה ניסיונות בעבר. יש למשל את האחות מאשה קפלן, שבסרט התיעודי ״בדרך דו-סטרית״ טורקת את הטלפון ואומרת שהיא לא רוצה לדבר על זה. אבל זה מאד מורכב, ונדמה לי שהאתגר כרגע הוא משפחות.

tom
פעילי עמר״ם (תום מהגר משמאל) גובים עדות משלמה ג׳הסי. צילום: שלומי חתוכה

איזה סוג תגובות אתם מקבלים, מעבר לתמיכה?

יש תגובות שהן ממש שילוב של עלבון ושינאה, וכל מיני אנשים שכתבו בשבוע המודעות האחרון בצורה זחוחה, ואתה אומר לעצמך – מאיפה החוסר כבוד הזה, של כל מיני ילדי שמנת שמפקפקים בחטיפה. זה מראה בדיוק עד כמה מקשיבים לאיזה ילד שמנת אשכנזי שמסנגר על סבא שלו ואין לו מושג, אבל לא לאשה מבוגרת שהיתה שם. התגובה הכי שכיחה היא כמובן שהיה חוסר סדר, אנחנו קוראים לזה ״תזת הבלגן״. ההתמודדות שלנו עם טענות מהסוג הזה היא להראות שגם בעדויות של אנשי ממסד, אנשים מהסוכנות היהודית ואחיות, אל מול העדויות של המשפחות, יש משהו שיטתי ביותר. למשל, העברת תינוקות בריאים שמספרים להורים שהם חולים. אהובה גולדפרב, המפקחת הארצית של השירותים הסוציאליים של הסוכנות, סיפרה בוועדת החקירה הממלכתית: "נשלחו ילדים ללא רישום מחוץ למחנות, זה היה שיטתי ביותר." והודתה שעל שאלתם של ההורים מה עלה בגורל הילד/ה, התשובה היתה "הוא אינו בין החיים". והיא לא היחידה. כל פושע מחפש דרך להתחמק ולעשות רציונליזציה לעבר. הכי קל להגיד שהיה בלגן, כי לאנשים קשה להתמודד עם האמת – שהיתה פה גזענות כל כך קשה. זה מאיים על תפיסת העולם של מי שמגדירים את עצמם כנאורים, כשפתאום פוגעים להם בתפיסה שהיה פה טוב כל כך טוב כשהשמאל שלט.

איך זה שאף אחד בפוליטיקה ובארגוני זכויות אדם לא לקח על עצמו עד כה את חקירת הפרשה?

לכאורה קמפיין ההדסטארט הזה לא היה צריך לבוא לעולם. יש בישראל ארגוני זכויות אדם, אני עצמי פעיל 12 שנה בארגוני זכויות אדם והם עושים עבודה טובה – אבל לא עלה בדעתכם לטפל בנושא הזה? להקדיש איזו משרה לעניין? זה ממש הסיפור של השמאל והמזרחים בקליפת אגוז

גם כאן יש לנו בטן מלאה על השמאל בארץ, כי לכאורה קמפיין ההדסטארט הזה לא היה צריך לבוא לעולם. יש בישראל ארגוני זכויות אדם, אני עצמי פעיל 12 שנה בארגוני זכויות אדם והם עושים עבודה טובה – אבל לא עלה בדעתכם לטפל בנושא הזה? להקדיש איזו משרה לעניין? מבחינה מבנית, מבחינת האג׳נדה והמנדט של כל הארגונים בארץ, אף אחד לא לוקח את זה בחשבון, למעט שיתוף פעולה מבורך עם רופאים לזכויות אדם, שהוא מבחינתי ראוי אך מעט מדי. זה ממש הסיפור של השמאל והמזרחים בקליפת אגוז.

איך אתה מסביר את הבום של ההתעניינות התקשורתית עכשיו?

נוצרה מסה קריטית של פעילות, הקהילות עצמן ממש חיכו לזה ויש לזה גיבוי אדיר מהשטח, מהאנשים. התקשורת הצטרפה. השיח המזרחי בשנים האחרונות תפס מקום משמעותי בציבוריות הישראלית ואנחנו חלק מזה כמובן. אין היררכיות בעיני, המאבק המזרחי עובד על כמה ערוצים בו זמנית – זה יכול להיות המאבק של הקשת על הקרקעות, דו״ח ביטון, ייצוג באוניברסיטאות וכן הלאה.

ולסיום, אי אפשר בלי להתייחס לכותרת הראשית של ״הארץ״ על אודות החטיפה של ילדים אשכנזים, שגררה תגובות מאד זועמות – בין היתר שזה ניסיון לטשטש את העובדה שמדובר בפשע על רקע אתני, שהעניין פורסם כתחקיר וככותרת ראשית בעוד הדברים ידועים ולא חדשים בשום צורה, שזה יצר תחרויות על למי יותר כואב.

אני חושב שקיימת מוטיבציה שיטתית ממש לטשטש את הצבעים. לא רק בפרשה הזו אלא בכלל – להגיד כל הזמן שהיום כבר אין דבר כזה אשכנזים ומזרחים. אז גם בכתבה הזו די ברור שיש מסר שעצם העובדה שיש אשכנזים שנחטפו, דבר שלא רק שלא הכחשנו אלא פורסם באתר שלנו, מוכיחה שהפרשה היא לא על רקע גזעני-אתני. אבל המספרים מלמדים באופן מובהק שרוב מכריע בקרב החטופים הגיעו ממשפחות מזרחיות, וגם בקרב הקבוצה הזאת רוב ממשפחות יוצאות תימן. וזה מקומם, מפני שבמקום לכתוב את הדברים בצורה ישרה, יש תחושה של מניפולציה.

למאמרים נוספים בנושא פרשת חטיפת ילדי תימן

לאתר של עמר״ם

לתרומה בקמפיין ההדסטארט

כנראה שיעניין אותך גם: