כפייה ללא הבדל מוצא, דת וגזע

לפני כארבע שנים, בערך בתקופה שבה עברתי לגור בצרפת, לכדה את עיניי פרסומת של רשת האופנה קוקאי שהתנוססה על קירות המטרו ותחנות האוטובוס. בפרסומת נראתה אישה יפה ומטופחת, רזה מאד, מלקקת יוגורט מכפית, מבט ספק חושני ספק חששני בעיניה, לצידה מקרר אדום התואם את צבע חולצתה, פתוח למחצה, וממנו מבצבצים עלים ירוקים, ברוקולי או חסה. הכיתוב שליווה את התמונה מעוררת הזיכרונות הקשים בקרב מי שכמוני וכמו רוב הנשים שאני מכירה סבלה בתקופה זו או אחרת, באופן קשה יותר או פחות, מהפרעות אכילה, ומצאה עצמה פעמים רבות רעבה מול מקררים פתוחים שתכולתם ריקה או מלאה מדי, היה: Hungry but chic.

הפרסומת הזאת, שבזמנו הכעיסה אותי מאד וגרמה לי להחרים את רשת קוקאי לאלתר (מאז אני מסרבת אפילו להציץ בחלונות הראווה שלה), עלתה בדעתי בימים האחרונים עם התלהטות סוגיית הבורקיני. דומה כי הסוגיה שעלתה לא מכבר לכותרות, לא רק בצרפת אלא גם בישראל, יכולה הייתה להעלות לדיון נושאים חשובים לכל אשה. למרבה הצער, דיכוי המתבטא בנטילת חופש הבחירה על פרקטיקות הכרוכות בגוף, בלבוש, בהתנהגות ובמיניות הוא עדיין מנת חלקן של נשים, תהא דתן אשר תהא. אלא שהמילים "דיכוי" "חופש" ו"בחירה" הן כמובן דנוטציות שמנעד הקונוטציות שלהן כה רחב עד שלפעמים נדמה שלא ייתכן כי שני דוברים המשתמשים בהן לא ייקלעו לשיח חירשים.

כך, למשל, פיקוח על גופה של אשה באמצעות לבישת בורקיני נתפס כ"כפייה", כפי שהגדיר זאת הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי או כ"דיכוי" כפי שהיטיב לבטא זאת ראש ממשלת צרפת מנואל ואלס, התומך בראשי הערים שהטילו איסור זה בחופיהם. אך המילים "כפייה" או "דיכוי" יכולות להיות מובנות גם, כפי שהציגה זאת שרת החינוך נג'אט ואלו-בלקסאם, כשימוש בהירתעות ממראה הבורקיני כדי לכפות לבוש מסוים על נשים שבחרו אחרת ויתרה מכך, כדי לאפשר התבטאויות גזעניות. ואלס שמיהר להגיב לדברים טען כי זו "פרשנות לא נכונה" וכי הקנסות הכספיים שהוטלו על לובשות הבורקיני אך מבטאים התנגדות ל"שעבוד נשים" ולפיכך יוצאים נגד הפגיעה ב"סדר הציבורי" וב"ערכי הרפובליקה". מריסול טוראן, שרת הרווחה, השיבה לו, תוך שימוש באותן מילים בדיוק, כי התנגדות ל"שעבוד" כמו גם רצון לשמירה על "הסדר הציבורי" ועל "ערכי הרפובליקה" פירושם הקפדה על כך שכל אחת תתלבש כראות עיניה ובהתאם לאמונתה. כך, גם המילה "פרובוקציה" שבפי הפוליטיקאי ברונו לה מאר שימשה על מנת לתאר את הלבוש השמרני בלב ממלכת זכויות האזרח, יכולה להתפרש בדיוק כמעשה הפשטת הנשים, הנתפס בקרב רבים מהציבור כאקט ראוותני של איסלמופוביה.

ואולם, בשונה משיח פילוסופי שיש בכוחו להתפלפל לנצח על נזילות הגדרותיהן של מונחים שונים, הרי שבענייני חוק ומדינה סופן של אי הבנות בהכרעה משפטית: ואכן, בצהרי יום שישי פסק בית המשפט המנהלי כי האיסור על הבורקיני אינו חוקי וכי לבישתו לא יכולה להתפרש בשום אופן כהפרעה ל"סדר הציבורי". בראיון לליברסיון הסביר דידיה מאוס, משפטן וראש עיר בעצמו, כי איסור בחוק על לבישת הבורקיני יחייב שינוי חוקתי משמעותי אשר יגרור שינויים נרחבים נוספים, למשל בסעיף הראשון המבטיח שוויון של כל האזרחים בפני החוק "ללא הבדל מוצא, גזע או דת" ושלפיו "הרפובליקה מכבדת את כל האמונות הדתיות". בנוסף, לדבריו, האיסור על לבישת בורקיני בחופי הים יחייב לאכוף איסור דומה גם על כמרים המשתזפים ביושבם על כסאות נח על החוף בגלימה ולקנוס אותם בשל כך. נדמה כי בשונה מ"חוק הבורקה" שהתקבל ב-2010 ואסר על כיסוי הפנים בציבור ו"חוק הרעלה" שאוסר מאז 2004 על סממנים דתיים כמו רעלות, אך גם כיפות, מגני דוד ואפילו צלבים בבתי ספר, יהיה יותר קשה למהול הפעם את הרצון למגר את נוכחות האסלאם מן המרחב הציבורי בנימוקי "חילוניות" כלליים ובנימוקים פמיניסטיים בפרט.

ולבסוף, אם הדאגה לחירות הנשים היא אכן זו שעומדת בראש מעייניהם, אני ממליצה לראש ממשלת צרפת בהווה, לנשיא צרפת בעבר ואולי גם בעתיד, ולחבר מרעיהם, כולם אגב גברים, לעשות בדק בית ולייצר שינוי ממשי במגוון הפרקטיקות המוטמעות במרחב הצרפתי והמשעבדות את גופן, נפשן ושפתן של נשים צרפתיות, ללא הבדל מוצא, דת וגזע. כך, מיסייה ואלס מוזמן, למשל, להשקיע את משאביו בקעקוע האבחנה המיושנת שעודנה שגורה בשיח הציבורי בין "מדמואזל" ל"מאדאם" והדורשת מנשים לאפיין את עצמן לפי מצבן המשפחתי, או גילן, ובכך הופכת פרמטרים אלה לכרטיס הביקור המרכזי של זהותן.

בדומה לכך, אם רק יחפצו, יכולים הפוליטיקאים הנרעשים מדיכוי הנשים להפעיל לחץ על האקדמיה ללשון הצרפתית כדי שתכניס לשימוש פעיל מקבילה נשית ממשית למילים "פרופסור" או "סופר" הקיימות בשפה הצרפתית עדיין רק בתצורתן הגברית ומחייבות להגדיר נשים העוסקות במקצועות אלה בשמות תואר גבריים. ואם ב"סדר הציבורי" עסקינן, נדמה לי שמן הראוי היה כבר לפני ארבע שנים לקנוס את רשת קוקאי על הפצת פרסומות פוגעניות המפיצות דימויים שהשפעתם השלילית והמסוכנת על גופן של נשים הוכחה לא אחת. היכן היו, אני תוהה, הפקחים העשויים ללא חת בכל הנוגע לפרובוקציות שמחוללות נשים הטובלות בים בעת שגופן מכוסה בצניעות, בתקופה בה פרסומת המציגה דימוי של אשה מורעבת ליד מקרר כמוצג אופנתי, חושני ומעורר מינית, גרמה לי להשפיל את מבטי במבוכה ולהתכווץ בכאב?

מאיה מיכאלי היא ד״ר להיסטוריה מטעם אוניברסיטת סיאנס-פו בפריז, חוקרת ספרות ותרבות ומתרגמת