כפייה ללא הבדל מוצא, דת וגזע

אם הדאגה לחירות הנשים היא אכן זו שעומדת בראש מעייניהם, אני ממליצה לראש ממשלת צרפת ולחבר מרעיו, כולם אגב גברים, לעשות בדק בית ולבחון את מגוון הפרקטיקות המוטמעות במרחב הצרפתי והמשעבדות את גופן, נפשן ושפתן של נשים צרפתיות. מאיה מיכאלי כותבת מפריז
מאיה מיכאלי

לפני כארבע שנים, בערך בתקופה שבה עברתי לגור בצרפת, לכדה את עיניי פרסומת של רשת האופנה קוקאי שהתנוססה על קירות המטרו ותחנות האוטובוס. בפרסומת נראתה אישה יפה ומטופחת, רזה מאד, מלקקת יוגורט מכפית, מבט ספק חושני ספק חששני בעיניה, לצידה מקרר אדום התואם את צבע חולצתה, פתוח למחצה, וממנו מבצבצים עלים ירוקים, ברוקולי או חסה. הכיתוב שליווה את התמונה מעוררת הזיכרונות הקשים בקרב מי שכמוני וכמו רוב הנשים שאני מכירה סבלה בתקופה זו או אחרת, באופן קשה יותר או פחות, מהפרעות אכילה, ומצאה עצמה פעמים רבות רעבה מול מקררים פתוחים שתכולתם ריקה או מלאה מדי, היה: Hungry but chic.

הפרסומת הזאת, שבזמנו הכעיסה אותי מאד וגרמה לי להחרים את רשת קוקאי לאלתר (מאז אני מסרבת אפילו להציץ בחלונות הראווה שלה), עלתה בדעתי בימים האחרונים עם התלהטות סוגיית הבורקיני. דומה כי הסוגיה שעלתה לא מכבר לכותרות, לא רק בצרפת אלא גם בישראל, יכולה הייתה להעלות לדיון נושאים חשובים לכל אשה. למרבה הצער, דיכוי המתבטא בנטילת חופש הבחירה על פרקטיקות הכרוכות בגוף, בלבוש, בהתנהגות ובמיניות הוא עדיין מנת חלקן של נשים, תהא דתן אשר תהא. אלא שהמילים "דיכוי" "חופש" ו"בחירה" הן כמובן דנוטציות שמנעד הקונוטציות שלהן כה רחב עד שלפעמים נדמה שלא ייתכן כי שני דוברים המשתמשים בהן לא ייקלעו לשיח חירשים.

כך, למשל, פיקוח על גופה של אשה באמצעות לבישת בורקיני נתפס כ"כפייה", כפי שהגדיר זאת הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי או כ"דיכוי" כפי שהיטיב לבטא זאת ראש ממשלת צרפת מנואל ואלס, התומך בראשי הערים שהטילו איסור זה בחופיהם. אך המילים "כפייה" או "דיכוי" יכולות להיות מובנות גם, כפי שהציגה זאת שרת החינוך נג'אט ואלו-בלקסאם, כשימוש בהירתעות ממראה הבורקיני כדי לכפות לבוש מסוים על נשים שבחרו אחרת ויתרה מכך, כדי לאפשר התבטאויות גזעניות. ואלס שמיהר להגיב לדברים טען כי זו "פרשנות לא נכונה" וכי הקנסות הכספיים שהוטלו על לובשות הבורקיני אך מבטאים התנגדות ל"שעבוד נשים" ולפיכך יוצאים נגד הפגיעה ב"סדר הציבורי" וב"ערכי הרפובליקה". מריסול טוראן, שרת הרווחה, השיבה לו, תוך שימוש באותן מילים בדיוק, כי התנגדות ל"שעבוד" כמו גם רצון לשמירה על "הסדר הציבורי" ועל "ערכי הרפובליקה" פירושם הקפדה על כך שכל אחת תתלבש כראות עיניה ובהתאם לאמונתה. כך, גם המילה "פרובוקציה" שבפי הפוליטיקאי ברונו לה מאר שימשה על מנת לתאר את הלבוש השמרני בלב ממלכת זכויות האזרח, יכולה להתפרש בדיוק כמעשה הפשטת הנשים, הנתפס בקרב רבים מהציבור כאקט ראוותני של איסלמופוביה.

Kookai
הפרסומת של קוקאי. דיכוי המתבטא בנטילת חופש הבחירה על פרקטיקות הכרוכות בגוף, בלבוש, בהתנהגות ובמיניות הוא עדיין מנת חלקן של נשים, תהא דתן אשר תהא.

ואולם, בשונה משיח פילוסופי שיש בכוחו להתפלפל לנצח על נזילות הגדרותיהן של מונחים שונים, הרי שבענייני חוק ומדינה סופן של אי הבנות בהכרעה משפטית: ואכן, בצהרי יום שישי פסק בית המשפט המנהלי כי האיסור על הבורקיני אינו חוקי וכי לבישתו לא יכולה להתפרש בשום אופן כהפרעה ל"סדר הציבורי". בראיון לליברסיון הסביר דידיה מאוס, משפטן וראש עיר בעצמו, כי איסור בחוק על לבישת הבורקיני יחייב שינוי חוקתי משמעותי אשר יגרור שינויים נרחבים נוספים, למשל בסעיף הראשון המבטיח שוויון של כל האזרחים בפני החוק "ללא הבדל מוצא, גזע או דת" ושלפיו "הרפובליקה מכבדת את כל האמונות הדתיות". בנוסף, לדבריו, האיסור על לבישת בורקיני בחופי הים יחייב לאכוף איסור דומה גם על כמרים המשתזפים ביושבם על כסאות נח על החוף בגלימה ולקנוס אותם בשל כך. נדמה כי בשונה מ"חוק הבורקה" שהתקבל ב-2010 ואסר על כיסוי הפנים בציבור ו"חוק הרעלה" שאוסר מאז 2004 על סממנים דתיים כמו רעלות, אך גם כיפות, מגני דוד ואפילו צלבים בבתי ספר, יהיה יותר קשה למהול הפעם את הרצון למגר את נוכחות האסלאם מן המרחב הציבורי בנימוקי "חילוניות" כלליים ובנימוקים פמיניסטיים בפרט.

burkini
דידיה מאוס: האיסור על לבישת בורקיני בחופי הים יחייב לאכוף איסור דומה גם על כמרים המשתזפים ביושבם על כסאות נח על החוף בגלימה ולקנוס אותם בשל כך
מיסייה ואלס מוזמן, למשל, להשקיע את משאביו בקעקוע האבחנה המיושנת שעודנה שגורה בשיח הציבורי בין "מדמואזל" ל"מאדאם" והדורשת מנשים לאפיין את עצמן לפי מצבן המשפחתי, או גילן, ובכך הופכת פרמטרים אלה לכרטיס הביקור המרכזי של זהותן

ולבסוף, אם הדאגה לחירות הנשים היא אכן זו שעומדת בראש מעייניהם, אני ממליצה לראש ממשלת צרפת בהווה, לנשיא צרפת בעבר ואולי גם בעתיד, ולחבר מרעיהם, כולם אגב גברים, לעשות בדק בית ולייצר שינוי ממשי במגוון הפרקטיקות המוטמעות במרחב הצרפתי והמשעבדות את גופן, נפשן ושפתן של נשים צרפתיות, ללא הבדל מוצא, דת וגזע. כך, מיסייה ואלס מוזמן, למשל, להשקיע את משאביו בקעקוע האבחנה המיושנת שעודנה שגורה בשיח הציבורי בין "מדמואזל" ל"מאדאם" והדורשת מנשים לאפיין את עצמן לפי מצבן המשפחתי, או גילן, ובכך הופכת פרמטרים אלה לכרטיס הביקור המרכזי של זהותן.

בדומה לכך, אם רק יחפצו, יכולים הפוליטיקאים הנרעשים מדיכוי הנשים להפעיל לחץ על האקדמיה ללשון הצרפתית כדי שתכניס לשימוש פעיל מקבילה נשית ממשית למילים "פרופסור" או "סופר" הקיימות בשפה הצרפתית עדיין רק בתצורתן הגברית ומחייבות להגדיר נשים העוסקות במקצועות אלה בשמות תואר גבריים. ואם ב"סדר הציבורי" עסקינן, נדמה לי שמן הראוי היה כבר לפני ארבע שנים לקנוס את רשת קוקאי על הפצת פרסומות פוגעניות המפיצות דימויים שהשפעתם השלילית והמסוכנת על גופן של נשים הוכחה לא אחת. היכן היו, אני תוהה, הפקחים העשויים ללא חת בכל הנוגע לפרובוקציות שמחוללות נשים הטובלות בים בעת שגופן מכוסה בצניעות, בתקופה בה פרסומת המציגה דימוי של אשה מורעבת ליד מקרר כמוצג אופנתי, חושני ומעורר מינית, גרמה לי להשפיל את מבטי במבוכה ולהתכווץ בכאב?

מאיה מיכאלי היא ד״ר להיסטוריה מטעם אוניברסיטת סיאנס-פו בפריז, חוקרת ספרות ותרבות ומתרגמת

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עידו לם

    וואה וואה וואה שמישהו יקרא לאמבולנס! השפה הצרפתית יש לה כללים שלא מתיישבים עם הקפריזות הפמיניסטיות! זוועת עולם! עצרו את העולם המדכא אני רוצה לרדת!. אלוהים איזה עולב, כאילו אפשר להשוות פרקטיקות מדכאות בעולם השלישי לכמה מאפיינים שוביניסטים בשפה, אבל בואו נתבכיין עוד קצת על הגבר הלבן ונתעלם מהפיל הלבן בחדר.

  2. ליכודניק

    מעניין מאוד.
    ההנחה שלי, מישראל הרחוקה, היתה שהעיניין התוא תגובה לפיגועים של מוסלמים בצרפת, כולל בניס- ושהפמיניזם/חילוניות הוא רק תירוץ.

    – האם כך זה נתפס בצרפת? אם כן- למה המאמר..?
    – האם יש בכלל קשר בין בורקיני לטרור? בסריקה שטחית המחבלים בצרפת נראים לי פרודים או רווקים, עם עבר פלילי קל והרגלים חילוניים לעילא (למשל סלאח עבדלסלאם, שסייע בארגון ההתקפות של נובמבר 15' בבטקלאן, ניהל בר, ביקר במועדונים הומוסקסואליים ומכר סמים)- לפחות עד ש-"התחזקו" זמן קצר לפני התקיפה.

    במילים אחרות, לא בדיוק הטיפוסים שיקפידו שבת-זוגם תלך לים בסוף השבוע עם בורקיני.