• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

מינימום 5,000: נאבקים למען שליטה בפנסיה שלנו

הפנסיה שנקבל לעת פרישה היא תעלומה שפתרונה תלוי במשתנים רבים – שכמעט ואין לנו שליטה עליהם. עמי וטורי מפרק את המספרים והאינטרסים שמרכיבים את הפנסיה שלנו ומסביר מדוע המאבק הנוכחי על מינימום 5,000 ₪ כל כך חשוב

פנסיה היא אחד המרכיבים המרכזיים במדינת הרווחה. האוכלוסיות הגדולות ביותר הנטולות הכנסות מעבודה במסגרת המדינות המתועשות הן מבוגרים, לרוב מעל גיל 65, וילדים מתחת לגיל 18. במאה ה-19, ילדים מן המעמדות העובדים נכנסו בשערי המפעל בגיל שבו כיום הולכים לבית הספר היסודי ואף פחות מכך. ואילו המבוגרים עבדו למעשה כמעט כל חייהם – אלא אם פיסית לא יכלו יותר לעבוד, ואז בני משפחתם תמכו בהם בשנותיהם המאוחרות. הזמנים ה״מאושרים״ הללו חלפו בהדרגה במהלך סוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20, כאשר עבודת ילדים נאסרה או הוגבלה ברוב המדינות המתועשות ועובדים מבוגרים יכלו בגיל מסוים, לרוב 70, לפרוש ולקבל קיצבה לא גבוהה. יציאתם של הילדים והמבוגרים משוק העבודה אפשרה עלייה בשכרם של מי שנותרו בו, שאפשרה לחסוך לעת פרישה ולגדל ילדים שהולכים לבית הספר ולא למפעל.

מדינת הרווחה המודרנית שצמחה במדינות אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, הגדילה את ההוצאות החברתיות ועימן את עלות השכר ואת חלקם של העובדים בעוגת התוצר. חל גידול בהוצאות לטובת מי שפרש מעבודה ולטובת ילדים, הן בדרך של הגדלת קצבאות והן בדרך של שירותי חינוך ובריאות חינם. ביטוח אבטלה, גמול ימי מחלה, לידה וכדומה המשמשים אוכלוסייה בגיל העבודה עלו אף הם בתקופה זו, אך חלקם בסך ההוצאה הציבורית של מדינות הרווחה היה ונותר קטן מסך ההוצאה על האוכלוסיות שאינן בגיל העבודה. כאמור, המימון בא ברובו מגידול בעלות העבודה, בין בדרך של גידול בתשלומי מעסיק ומיסי ייצור ובין בדרך של עליית השכר ברוטו ובמקביל אליו גידול במיסים והתשלומים הישירים מן השכר. מי שאיפשר את התהליך הזה לצד המדינה וחוקיה הם בעיקר ארגוני העובדים, שפעלו לגלגול עלות החוקים על המעסיק. כוחה של העבודה המאורגנת, שצמח במהירות בארצות אירופה בשנות ה-50, ה-60 וה-70 הוא אם כן זה שאיפשר את בנייתה של מדינת הרווחה.

בשנות ה-80 וה-90, החלו הלחצים לשחיקת מדינת הרווחה. הלחצים לוו כמובן בניסיון, מוצלח לעתים, להקטין ולהחליש את העבודה המאורגנת. אחד התירוצים המרכזיים לפגיעה באותה מדינה היה "הזדקנות האוכלוסייה" – טיעון סרק בעיקרו, מאחר שלצד גידול באוכלוסיית הפנסיונרים, קטן ברוב הארצות מספר הילדים מתחת לגיל 18. עם זאת, בעוד התמיכה בילדים היתה כמעט תמיד בסכומים אבסולוטיים נתונים (לרוב כקצבאות) או בדרך של שירותים ציבוריים, התמיכה באוכלוסייה בגיל הפרישה הייתה לרוב בדרך של אחוז מהשכר, מה שיצר מנגנון של גידול אוטומטי בגובה הקיצבה. כמו כן ההוצאה על מבוגרים הייתה תמיד גדולה יותר – מה שהפך אותה למטרה מובהקת יותר לקיצוצים.

למען ההגינות, צריך לציין שבניגוד לקצבאות הילדים השוויוניות יחסית, הסדרי הפנסיה ברוב ארצות אירופה לא היו מאוד שוויוניים. הפנסיה התלויה בגובה השכר ובמספר שנות הצבירה יצרה פערים גדולים בין מי שקיבל שכר גבוה יחסית והיה מובטל תקופות קצרות, לרוב עובדי צווארון לבן, לבין למי ששכרו נמוך יותר ותקופות האבטלה שלו ארוכות יותר, לרוב עובדי צווארון כחול. הרפורמות בפנסיה במרבית מדינות אירופה בשנות ה-90 ובעשור הראשון של המאה ה-21, חתרו מחד ליצירת בסיס שוויוני יותר לפנסיה, אלא שבדרך גם קטנה משמעותית הפנסיה הממוצעת הצפויה לפנסיונרים החדשים. כך למשל, בצרפת, הרפורמה בפנסיה הביאה לכך שגם תקופות שבהן המבוטח קיבל דמי אבטלה או אובדן כושר עבודה, וכן תקופות של גידול ילדים, מזכות בצבירה פנסיונית. מנגד, הפנסיה הצפויה, כ-50% מהשכר הקובע עבור מי שצבר צבירה ממוצעת, עומדת כיום על בסיס נמוך יותר מבעבר כאשר גם גיל הפרישה עלה. יחד עם פנסיה מתוקף הסכם קיבוצי כללי החל כמעט על כל השכירים, אמורה הפנסיה עבור רוב השכירים להיות כ-60%-62.5% מהשכר הממוצע בתקופת העבודה, ובשוליים, המערכת הצרפתית מספקת הגנה דלה יחסית למי שלא בילו זמן רב בשוק העבודה או השתכרו שכר מאוד נמוך.

דוגמה נוספת: אם נתבונן במצב במדינות הסוציאל-דמוקרטיות המובהקות, ארצות סקנדינביה, שבהן ממשיכה העבודה המאורגנת להיות חזקה מאוד, לא נראה הרעה כתוצאה מהרפורמות בפנסיה. בארצות סקנדינביה, השינויים בהסדרי הפנסיה מגבירים את השוויוניות ואינם פוגעים בפנסיה בפועל של בעלי ההכנסות הנמוכות יחסית והבינוניות-נמוכות. לעומת זאת, בעלי הכנסות בינוניות-גבוהות והכנסות גבוהות צריכים להיסמך יותר על פנסיות פרטיות אם ברצונם לשחזר את הפנסיות של הדור הקודם. בשבדיה, הרפורמה בפנסיה הרחיבה מאוד את בסיס הצבירה: הצבירה בפנסיה הממשלתית הצוברת מתוקף חוק היא על כל שנות העבודה, על כל שנות הלימוד באוניברסיטה, על תקופות של קבלת דמי אבטלה או קצבה אחרת וגם על תקופות של גידול ילדים וחופשת לידה. המדינה מחשיבה שנות צבירה ללא הכנסה בפועל ככאלו שבהן התקבל שכר מינימלי ומעבירה לקרנות הפנסיה תקבולים בהתאם. הפנסיה עצמה אינה נקובה מראש באחוזים, אלא מבוססת על סך הצבירה + ריבית חלקי תוחלת החיים במועד הפרישה, העומד באופן רגיל על 65.

אולם מאחר שהתשואה קבועה ומובטחת מראש עבור רוב הצבירה הפנסיונית, ומאחר שדמי הניהול נמוכים מאוד ואחידים, ניתן לחשב בדיוק רב את שיעורה של הפנסיה הממשלתית מתוקף חוק, העומד על כ-50% מהשכר הממוצע בתקופת העבודה. לכך נוספת פנסיה מתוקף הסכמים קיבוציים החלה על כ-90% מהשכירים בשבדיה והמביאה את הפנסיה הכוללת לשיעור ממוצע של כ-62% מהשכר הממוצע בתקופת העבודה. בניגוד לצרפת, רשת הביטחון השבדית גבוה מאוד. פנסיית המינימום נטו כולל סיוע בדיור עומדת על כ-53% מההכנסה הפנויה הממוצעת ל"נפש סטנדרטית".

המערכת הדנית שוויונית עוד יותר. לכ-85% מהשכירים הדנים יש פנסיה צוברת מתוקף הסכמים קיבוציים. כאשר בנוסף, הביטוח הלאומי הדני מבטיח לכל תושב פנסיית מינימום נטו כולל סיוע בדיור בשיעור של כ-64% מההכנסה הפנויה הממוצעת ל"נפש סטנדרטית".

הפנסיה בישראל: מערכת מלאת חורים וחוסר ודאות

ומה קורה בישראל? המערכת הישראלית היא במידה רבה שילוב של הרע בין כל העולמות. בבסיסה, מערכת הפנסיה הישראלית היתה מאוד לא-שוויונית. בשיא כוחה, שנות ה-70, כללה ההסתדרות כ-36% מתושבי ישראל (שיעור דומה לאחוז התושבים החברים בארגוני עובדים בשבדיה כיום), וככל הנראה כ-70% מהשכירים (שוב, שיעור דומה לשבדיה כיום) – אולם לפנסיה לכל היא לא דאגה. ההסכמים הקיבוציים מאותה תקופה וגם משנים מאוחרות יותר, משרטטים שונות גדולה מאוד בהסדרי הפנסיה וגם אי-כיסוי של אוכלוסיות רבות. שיעור הכיסוי הממוצע בדור הנ"ל עמד על כ-50% בלבד ואולי אף פחות, ובין המכוסים התקיימו הבדלים גדולים בין בעלי "פנסיה תקציבית", בעלי פנסיה צוברת ברמות שונות ועוד.

לאחר 1995 נסגרו קרנות הפנסיה הצוברת הוותיקות, שבהן הצבירה הינה בשיעור מהשכר הידוע מראש. במקומן נפתחו קרנות פנסיה המבוססות רק על הצבירה בפועל חלקי תוחלת החיים בעת הפרישה – קרנות שהופרטו בראשית המאה הנוכחית ע"י שר האוצר נתניהו. הקרנות החדשות הפכו את ישראל למדינה המצליחה לקצץ גם לפנסיונרים וגם לילדים

לאחר 1995 נסגרו למעשה קרנות הפנסיה הצוברת ה״ותיקות״, שבהן הצבירה הינה בשיעור מהשכר הידוע מראש. במקומן נפתחו קרנות פנסיה המבוססות רק על הצבירה בפועל חלקי תוחלת החיים בעת הפרישה – קרנות שהופרטו בראשית המאה הנוכחית ע"י שר האוצר בנימין נתניהו. הקרנות החדשות היוו קיצוץ בשיעור הפנסיה באחוזים בפועל, מה שהפך את ישראל למדינה המצליחה במסגרת ממשלת שרון-נתניהו-לפיד, להיות מדינה שממשלתה דואגת לקצץ גם לפנסיונרים וגם לילדים.

עם זאת, ב-2008 חל שיפור שאין לזלזל בו. צו ההרחבה הפנסיוני מאותה שנה יצר לראשונה סטנדרט מינימלי אחיד של ביטוח פנסיוני צובר. כיום כמעט כל שכיר מבוטח כך שסכום השקול לפחות ל-17.5% משכר היסוד שלו הולך לצבירה פנסיונית. אולם עדיין מדובר במערכת עתירת חורים ואי-ודאויות. ראשית, בסיס השכר בישראל שממנו מתבצעות ההפרשות הפנסיוניות נותר כפי שהיה עוד משנות ה-60 וה-70, כלומר חלקי ביותר ושונה מעובד לעובד – סוג של תרגיל שמטרתו לחסוך בעלויות השכר של המעסיקים. ע"פ צו ההרחבה, שכר עבור שעות נוספות, עבודה בחג וסופי שבוע, גמול שעות נוספות, גמול עבודת לילה, שבת וחג, החזרי הוצאות ועוד, אינם כלולים בשכר הפנסיוני. זאת בניגוד להסדרים הקיימים בארצות סקנדינביה, כמו גם בגרמניה וצרפת, שבהן כל השכר עד לתקרה מסוימת נחשב כשכר פנסיוני. אצל עובדים רבים, בעיקר במקצועות הצווארון כחול, לרבות מי שמכונים ע"י "דה מרקר" כ"מחוברים", השכר הפנסיוני הוא לעתים פחות מ-50% משכרם בפועל.

בניגוד לארצות סקנדינביה שבהן כל קרנות הפנסיה המשמעותיות הן בבעלות המדינה ו/או ארגוני העובדים, בישראל כל קרנות הפנסיה ה״חדשות", הן בבעלות של חברות ביטוח פרטיות ובתי השקעות פרטיים. עיקר הכנסתם של אלו היא מדמי הניהול שהן גובות מהמבוטחים, מה שיוצר שוק פרוע למדי של עמלות שונות בהתאם לכוח המיקוח של המבוטח או קבוצת המבוטחים. נושא זה מטופל חלקית ע"י ברירת מחדל זולה שהונהגה לאחרונה ע"י משרד האוצר, אולם חלק גדול מהפער כבר נוצר ע"י החיסכון בשנים עברו. בעיה חמורה עוד יותר היא שיעור תשואה לא ידוע: בקרנות הפנסיה החדשות התשואה משתנה בהתאם למצב השוק ולאיכות הניהול של קרנות הפנסיה. שיעור התשואה הוא בעייתו של המבוטח ושלו בלבד. קרן הפנסיה מתפרנסת בעיקר מדמי הניהול המושפעים רק באופן שולי ביותר מגובה התשואה בפועל.

מינימום 5000
צילום: עמוד הפייסבוק של מאבק ״מינימום 5,000״

הביטוח הפנסיוני בישראל הוא כמובן ביטוח רק למי שעובד. מי שמובטל, מי שאינו עובד עקב מחלה, נכות, גידול ילדים, או מי שהופך לעצמאי, אינו מבוטח. בשוק העבודה הישראלי נטול הקביעות זה אומר שייתכן כי חלק גדול משנות העבודה גם של מי שנכנס לשוק העבודה לאחר 2008, יהיו ללא צבירה פנסיונית. ואם לא די בכך, קרנות הפנסיה הן ביטוח פרטי, ואנשים הנקלעים למצוקה כלכלית עלולים להתפתות למשוך את הכסף שנצבר בהן לצורך צרכים דוחקים למרות הקנסות והמס ולמעשה לאפס בכך את החיסכון הפנסיוני שלהם.

בניגוד לארצות סקנדינביה שבהן כל קרנות הפנסיה המשמעותיות הן בבעלות המדינה ו/או ארגוני העובדים, בישראל כל קרנות הפנסיה ה״חדשות", הן בבעלות של חברות ביטוח פרטיות ובתי השקעות פרטיים. עיקר הכנסתם של אלו היא מדמי הניהול שהן גובות מהמבוטחים, מה שיוצר שוק פרוע למדי של עמלות שונות בהתאם לכוח המיקוח של המבוטח או קבוצת המבוטחים

התוצאה היא שהפנסיה שנקבל לעת פרישה היא תעלומה שפתרונה תלוי במשתנים רבים, כאלה שכמעט ואין לנו שליטה עליהם. הפנסיה שלנו תלויה בחלוקה הפנימית של השכר שלנו בין "שכר יסוד" ל"תוספות". היא תלויה בכושר המיקוח שלנו על גובה דמי הניהול – נושא מורכב שלרבים מאתנו אין מושג כיצד לטפל בו. היא תלויה במזל טהור שיקבע האם השנים האחרונות לפני יציאתנו לפנסיה יהיו שנים עם ריבית נמוכה או גבוהה – שנים פנסיוניות גרועות לעת פרישה יכולות להקטין את הפנסיה כאשר גם האיזון הצפוי בטווח הארוך כבר לא יהיה רלבנטי עבור מי שפרש. הפנסיה תלויה גם בתוחלת החיים ובמגדר שלנו – תוחלת החיים לצרכי חישוב הפנסיה בישראל נקבעות על פי מינו של המבוטח, מה שאומר קצבה נמוכה יותר עבור נשים. בהערכה סבירה ניתן לומר שמי שהחל לעבוד היום וירוויח במהלך שנות עבודתו את השכר החציוני במשק (כ-6,700 ₪), צפוי לקבל פנסיה של פחות מ-2000 ₪ לחודש במחירים של 2016. כמה פחות? זה כאמור תלוי בכל הגורמים הנוספים שצוינו לעיל.

במערכת כל כך חסרת ודאות, רשת ביטחון היא הכרח. בישראל מדובר בביטוח הלאומי – וזאת אינה רשת ביטחון נדיבה במיוחד. סכום קצבת הזקנה מביטוח לאומי כולל השלמת הכנסה ליחיד עומד נכון לשנת 2016 על 2,981 ₪ למי שגילו בין 65-70 ועל 3,041 ₪ למי שעבר את גיל 70. מי שיש להם הכנסה נוספת מפנסיה או עבודה יוכלו לקבל עד 1,852 ₪ נוספים בלי פגיעה בהשלמת ההכנסה. כלומר, מי ששכרם היה סביב השכר החציוני או מתחתיו, יצטרכו לחיות מפחות מ-5,000 ₪ לחודש במחירי 2016. מי שאין להם פנסיה צוברת (כ-50% ממי שפרשו בעשר השנים האחרונות), יצטרכו להסתפק בכ-3,800 ₪ נטו כולל סיוע בדיור – סכום השווה רק לכ-38% מהכנסה הפנויה הממוצעת ל"נפש סטנדרטית" בישראל ובהגדרה פחות מקו העוני היחסי. מי שבכל זאת צברו פנסיה מסוימת יוכלו בהנחה שאין להם דירה והם זכאים לסיוע מקסימלי בשכ"ד, לקבל קצת יותר – ועדיין יהיה זה פחות מ-5,000 נטו לחודש, אם מדובר במישהו שהשתכר בממוצע שכר חציוני וצבר על רובו פנסיה במהלך עד 20 שנה. כלומר, חלק גדול מאוד גם ממי שעתיד לצאת לפנסיה במהלך עשר השנים הקרובות ושהיה מבוטח פנסיונית החל ממועד החלת צו ההרחבה של 2008.

הבטחת מינימום פנסיוני של 5,000 ₪ נטו מכל מקורות ההכנסה, צמוד כמובן לשינויים בעליית השכר הממוצע, תביא למעשה את רשת הביטחון בישראל לשיעור של 50% מההכנסה הפנויה הממוצעת ל"נפש סטנדרטית" בישראל – שיעור הנמוך רק במעט מהמינימום הקיים בשבדיה והנמוך בפער לא גדול מהמינימום הקיים בדנמרק. האם זה ריאלי? הממשלה אינה רוצה בזה. היא מעדיפה הורדות במס חברות והמשך הרפורמה במס הכנסה. זה כנראה מועיל הרבה יותר למי שבלאו הכי יקבל פנסיה נאה מהכנסת או יצבור הון כמשרת בכיר של הטייקונים.

לכן זהו התפקיד של העובדים המאורגנים בישראל, של השמאל המעמדי ושל מי שמבין שלעשירון העליון הוא כבר לא הולך להצטרף, להיאבק על זה. רק מאבק יכול להביא את הממשלה שמבצעת רפורמות חברתיות בעיקר תחת לחץ (ראו העלאת שכר המינימום) לעשות זאת.

לעמוד הפייסבוק של מאבק מינימום 5,000 على الأقل

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דני

    מ- 5,000 ש"ח אפשר לחיות בכבוד???????????

  2. יוסי נשר

    העובדים המחוברים דווקא מקומבנים לאללה. ראשית…משום שמחציתם מיותרים לגמרי. שנית..משום הקביעות. שלישית..בגלל ההטבות האחרות והפינוקים. רביעית..הקביעות שרבים נהנים ממנה. אז הרשה לי שלא לרחם על כל עובדי הוועדים הגדולים כולל עובדי עיריות ורשויות. מוניציפליות. אפילו המקופחים ביותר שבהם יוצאים לפנסיה לאחר ששנים לא עבדו יותר מדי..פנסיה צנועה של 4 עד 6 אלף שח…לעומת 2000 שיקבל אזרח עלוב שהיה בעל עסק כל חייו.

  3. יוסי נשר

    את ה 5000 מינימום האלו אתה תשיג רק אחרי שיפטרו רבבות על רבבות של פקידונים ועציצים מיותרים שחיים על כספי מדינה. לאחר שתקצץ את הפנסיות והתנאים המרהיבים של המקומבנים בשירות המדינה לדורותיו. רק אם כל החזירים המיותרים והנפוחים מכספי מיסים יוותרו על תנאיהם החזיריים…יהיה מספיק כסף בעוגה כדי לחלק שווה בשווה. עובדי מדינה המיותרים..ואיני מדבר על רופאים ואחיות.גוזלים את כי הציבור העובד בדיוק בדיוק כמו הטייקונים שאתה מתעב כל כך. מקורות. חברת חשמל. איגוד ערים. רשויות מקומיות ומועצות דתיות. מפעל הפיס הגנב שהוא עאלק גוף פרטי. למראית עין. עובדי עיריות עציציים. משרדי ממשלה. בית הנשיא. הצבא. תעשיה אוירית. קרן קיימת. הרבנויות וכל שירותי הדת..אם אתה רוצה למצוא מיליארדים על מילארדים של דולרים גנובים…תתחיל שמה.

  4. יוסי נשר

    הגנבים הכי גדולים בישראל הם העובדים המאורגנים. משום שהם אירגנו רק את עצמם…וחיים כטפילים על גב השוק הפרטי. בורקסים וקייטרינג..מורה לשפות שונות..סמינריונים וטיולים ונופשים והרצאות…ימי חופש כל חג ומועד…שעות עבודה מינימליות ולא מפוקחות..קביעות..החתמת כרטיס במרמה..שוחד…חוסר יעילות..העברת תקציבים מיד ליד. כל המארות ומה שיביא למפלה הבלתי נמנעת של מדינה ארורה זו יגיעו מצד עובדי מדינה מיותרים וחזיריים ומצד טייקוני השוק הפרטי. אלו נבלה ואלו טרפה..ועל אלו וגם אלו הפוליטיקאים מגנים בחירוף נפש.

  5. נעה

    גם בפנסיות הוותיקות שינו את הכללים באמצע המשחק, ולא מדובר ב -"הצבירה הינה בשיעור מהשכר הידוע מראש". בעיצומה של האינתיפאדה השנייה כשידוע איפה היה הראש של כולם, נוסף פרמטר לחישוב שמכניס את השכר של אותן שנים לממוצע החישוב לצרכי פנסיה.
    בגלל האינתיפאדה והמיתון שגרמה ירד שכרם של שכירים רבים בדיוק באותה תקופה.
    בכיוון שהחוסכים בקרנות הוותיקות היו רובם קרובים לפנסיה – החישוב פשוט מאוד. לחלקם נחתכו 30% מהפנסיה.