אנו הפלבאים: טריבונית העם

בעת של שיתוק פוליטי, באין יריבים משמעותיים הקוראים תיגר על שלטונו של בנימין נתניהו ברפובליקה הניאו-ליברלית, עלתה לגדולה מירי רגב, לשעבר דוברת הצבא והצנזורית הצבאית הראשית וכעת שרת התרבות והספורט, בזכות התפקיד החדש שמטפח המשטר: טְרִיבּוּן העם. זוהי התשובה של נתניהו לתביעותיהם של היהודים המזרחים לשותפות שווה בשלטון כדי להשאיר את המצב כמות שהוא.

תפקידה של הטריבונית רגב, המזהה את עצמה כמייצגת קול העם, לא נועד להגן על הפלבאים מפני שרירות לבם של השליטים כמו הטריבון בעת העתיקה, אלא רק לבטא את רחשי לבו של המכנה המשותף הנמוך, התסיסה ״היצרית האותנטית״ של העם, להגביר אותה ולכוון אותה לפי דרישת השלטון.

במשטרו של נתניהו אין מקום ליוזמות חברתיות-כלכליות ומדיניות שאינן מוכתבות על ידו ועל ידי יועציו. כך שמה שנשאר לאנשי מפלגה כמו רגב הוא להתבלט במידת הנאמנות שלהם ולצבור מוניטין באמצעות התססה פוליטית של האוכלוסייה היהודית נגד כל מי שסוטה מהקו האידיאולוגי של השלטון, אותו היא מזהה בשם ׳המדינה׳, ונגד מי שאינו שייך לעם היהודי ונספחיו, כמו הפלסטינים או פליטים מאפריקה.

רגב אפילו מתגאה בכישרון ההתססה שלה. ״אני לא אעלה לנאום כמו עוד אחת, אלא אביא את ׳רוחי לעזה, יא חאינה׳ (׳לכי לעזה, יא בוגדת׳, שקראה לעבר ח״כ חנין זועבי). למה? כי אני מבינה שלך, כצרכנית תקשורת, יש המון מידע בהמון ערוצים, ואני רוצה שתקלטי אותי יותר מכל האחרים. איך תקלטי אותי? רק אם אביא משהו חד, עם צבע, שיחדור אותך״, אמרה בראיון למגזין ״את״. לפני היותה שרת התרבות היא זכתה לרייטינג גבוה בגלל ציד בוגדים ערבים, הקורבנות הכי זמינים בישראל, והשפלת מנהיגיהם – כמו במקרה זועבי, כאמור, או ח״כ ג׳מאל זחאלקה – כשאת האחרון היא מבקשת מסדרני הכנסת לסלק מישיבת ועדה במלים ״תעשו לו כיסא יום הולדת, 1,2,3, ותעיפו אותו לעזה״.

ואכן, האתר המקצועי של הפרסומאים בישראל מתפעל ומאשר שרגב היא פצצת רייטינג. כלומר היא, בדומה לאנשים המסתובבים כעת בפוליטיקה ובטלוויזיה הניאו-ליברלית, ניחנה בכישרון של הנראות העצמית: הכישרון לשווק את עצמך כל הזמן ולהפוך זאת לעיסוק המרכזי שלך. העניין הזה משותף גם לפנתרים המזרחים החדשים בתקשורת וגם לראש הממשלה, שחי במלוא חושיו את ההווה וכמיטב אנשי השיווק והפרסום מעודכן בכל טרנד – כולל הפופולריות העצומה של השיח על הקונפליקט האתני בתקשורת הישראלית – ושידך בגאוניות בין רגב לפנתרים המזרחים החדשים. במינויה של רגב לתפקיד שרת התרבות עשה נתניהו את אחד המהלכים המוצלחים ביותר בקריירה הפוליטית שלו, כשהשכיל להבין שהטרנד המזרחי הנוכחי רק יועיל לביצור שלטונו.

מה הוא יכול לתת לנו?

לפני מינויה לשרת התרבות, לא פצתה רגב את פיה בעניין המאבק המזרחי – לא לטוב ולא לרע. היא פשוט התעלמה ממנו. כעת היא הולכת לפי גבולות הגזרה שסימן נתניהו בקפידה: מאבק אך ורק נגד המאחזים בתרבות של אליטות מפא״י, אבל חלילה לא נגד המשטר האתני הנהוג בישראל ולא נגד אשכנזי הימין שבשלטון; לא שנתניהו רואה סכנה כלשהי לשלטונו מצד מפלגת העבודה, אלא שהוא תמיד זקוק לערוצי התססה נוספים עבור האזרחים בשכבות הנמוכות-בינוניות.

כמו לנתניהו, גם לרגב יש כישרון להדהד בדיבור את המכנה המשותף הנמוך בציבור. אבל יש הבדל: רגב משתמשת בכישרון ההתססה וההסתה שלה כשהיא מעמידה את עצמה כדוברת של המעמדות הנמוכים, ולאחר מינויה לשרה גם בשם המיעוט היהודי-מזרחי. ואילו נתניהו מסית בנשק ההפחדה מלמעלה כמנהיג העם היהודי וכאחראי על ׳בטחון העם׳, דהיינו האזרחים היהודים.

ההבדל בין נתניהו לרגב הוא בדיוק ההבדל האתני בין השולטים והנשלטים היהודים בישראל. לפוליטיקאי מזרחי אין אפשרות לדבר בשם ׳ביטחון העם׳ ולהתקבל ברצינות על ידי האליטה והתקשורת – גם אם מדובר בגירסה הציונית הכשרה וגם אם שימש כרמטכ״ל ושר הביטחון מטעם הימין כמו שאול מופז. נתניהו שהשתחרר מהצבא כקצין זוטר נתפס כ׳מבין׳ יותר בביטחון בעיני הממסד הישראלי, אבל בבחירות נגד ברק ב-99׳ כשהצהיר ״אני אספסוף גאה״ זה לא היה ממש משכנע, וכעת הוא השכיל ללהק קבלן ביצוע ׳אותנטי׳ יותר כמו רגב לתפקיד.

כשמשווים את השרה רגב לפרופ׳ שלמה בן-עמי, שחשב בזמנו כי המוניטין שלו כאינטלקטואל בינלאומי בעל גינונים אירופאים הנחשקים כל כך על האליטה הישראלית יפלסו לו דרך לתקשורת אוהדת, רואים ש״אסטרטגיית העממיות״ של רגב כיהודייה מזרחית בישראל כדי לקדם את עצמה למעלה משתלמת יותר. בשנות התשעים כשרץ בן-עמי במפלגת העבודה לראשות הממשלה, התקשה יועצו ״להחדירו כמגיב לאירועים מדיניים ובטחוניים, כיוון שזה קוטלג כמגיב בנושאים החברתיים בכלי התקשורת״, כפי שנכתב בזמנו ב״עין השביעית״ בכתבה מאת אבנר הופשטיין.

גדי סוקניק, שדר פופולרי בטלוויזיה המסחרית של שנות התשעים, ניסה להסביר להופשטיין מדוע בן-עמי אינו ״פצצת רייטינג״: ״אנשים תרבותיים ואינטליגנטים שלא מוכנים לתת כותרות הם מצרך נהדר, והייתי רוצה אותם בפוליטיקה. הפרדוקס כאן הוא שהם לא כל-כך מעניינים, וכדי להיבחר עושים גימיקים. איכשהו הוא לא עונה על הצרכים של הטלוויזיה, שדורשת גימיק מיוחד, או בוטות, או השפעה. אני מבין את תוכניות האירוח. הם שואלים, מה הוא יכול לתת לנו? אני מאמין שלבן עמי זה קשה, אבל הוא חייב ללמוד לסגנן דיבור, לעשות פרובוקציות. אדם שרוצה תקשורת צריך לצאת מגדרו בשביל לבלוט״. בן-עמי האמין בכל לבו, כמו אנשים מוכשרים רבים מקרב היהודים המזרחים, לכפל הלשון הציוני-מריטוקרטי המשותף לשתי המפלגות השולטות כי למי שמכנה סוקניק ״תרבותיים ואינטליגנטים״ סלולה הדרך בישראל – ללא קשר למוצא האתני. רגב, לעומת זאת, מאמינה לאינסטינקטים שלה בלבד.

קחו אותי, אני הראיסה

רגב שמחה להתקדם במסלול ׳המנהיג העממי׳ המאותת כניעות וחנופה לאשכנזי השלטון, ואפילו מוכנה לכנות את עצמה ככזאת, על אף שזה כינוי שמנהיגים מזרחים בזמנו גם בליכוד וגם בעבודה היו תופסים כמעליב. היא אומרת באותו ראיון ב״את״: ״אנשי הליכוד הם אנשים חמים שאוהבים שנוגעים בהם. אני מסוגלת לייצג את הקול שלהם בלי להתייפייף. חסר להם המנהיג העממי, וזו אני״. הדיכוי העצמי שחושפת רגב במילותיה קשור לכך שאין להבין את הביטוי ׳עממי׳ בישראל מבלי הזיהוי הבלעדי שלו כאתניות מזרחית. זהו כינוי המבנה את היהודים המזרחים כ׳המון העם׳. רגב מאמצת את הסטריאוטיפ ה׳עממיות המזרחית׳, ואפילו מתגאה בו, למרות שאין בו אמת: חלקם הקטן יחסית של היהודים המזרחים באוכלוסייה אינו מאפשר לייצר מהם מבחינה מספרית רוב ׳עממי׳ כלשהו, שלא לדבר היותם מיעוט קטן בקרב יהודי העולם. ביטוי זה אינו מקושר כלל לרוב העממי של נניח מחזיקי האידיאולוגיה הציונית בקרב היהודים מכל העדות. אלו לא נחשבים ל׳עממיים׳ כלל.

גם נתניהו לא נחשב בישראל לעממי, אלא לאליטיסט. זאת למרות היותו בן של פליט מפולין המייצג למעשה את הרוב העממי האתני בישראל מבחינה אידיאולוגית ומספרית (הן יוצאי מזרח אירופה הוותיקים והן החדשים שהגיעו משנות התשעים של המאה הקודמת). רוב אתני זה בישראל אינו נחשב ׳עממי׳ כלל כי הוא הרוב האתני השולט. מה שמכונה ׳עמך׳ של יוצאי העיירות במזרח אירופה, עליהם מתבססות יצירות המופת של עגנון, בשביס-זינגר, שלום עליכם ומנדלי מו״ס, אינו קיים כלל בישראל. כולם נבלעו במהירות בבטן ה׳אליטה׳ האשכנזית, ואפילו ניצולי השואה המוקצים על ידי הציונים התקבלו לבסוף.

הקישור בין ׳המון העם׳ לבין המזרחים מקנה לפוליטיקאי המזרחי התבלטות אוטומטית כיחיד סגולה, כאשר את המזרחים הוא מנמיך לדרגת ׳הפשוטים׳. זהו איתות של קבלן קולות לשלטון: קחו אותי – אני ׳ראיסה׳ ויש לי המוני אנשים לשנע באוטובוסים לקלפי. בפריימריז של הליכוד רואים את רגב עומדת זורחת ליד ראש עיריית נצרת עלית לשעבר, שמעון גפסו, המחמר בחברי הליכוד כדי שיצביעו לרגב ונוהג בהם כבבהמות: ״כל אחד יקבל פתק, בפתק הכל יהיה כתוב… מי שסומך עלי… לא צריך לשאול שאלות״.

למרות שרגב מבססת את דמותה כ׳עממית׳, מעשיה אינם מראים כי היא לצד ה׳עם׳, כלומר לצד המעמדות הנמוכים. רגב היא ניאו-ליברלית נלהבת החותמת על כל מהלך כלכלי ומדיני שמחליט עליו מנהיג מפלגתה ומצביעה בוועדות הכנסת ובממשלה לטובת בעלי ההון, חברות כוח האדם וחברות הגז. סקר של ׳המשמר האזרחי׳ שהתפרסם לפני כמה חודשים אודות פעילותם של חברי כנסת, המבוסס על הצבעותיהם בהצעות חוק כלכליות וחברתיות, מגלה כי בתחתית המדד החברתי נמצאים רגב, סגן שר הפנים ירון מזוז, וסגן השר לשיתוף פעולה אזורי איוב קרא. רגב התנגדה להצעות חוק רבות שנועדו להגן על החלשים בחברה, כמו הרחבת הפיקוח על מעונות יום או ביטול המע״מ על מוצרי מזון בסיסיים, מה שמשייך אותה למעשה לחברי הכנסת האנטי-חברתיים. לאחרונה אפילו יצאה נגד החלטת השר משה כחלון להפסיק את פעילות מכונות ההימורים של מפעל הפיס בפריפריה.

נאמנות וציות

מקור הכוח של רגב מתחילת הקריירה הציבורית שלה הוא הצהרותיה על נאמנותה למשטר ולאידיאולוגיה הציונית. הצהרות הפומביות וטקסי הנפת דגל מכפרים על השוליות האתנית שלה כיהודייה מזרחית. זוהי גם האסטרטגיה של אביגדור ליברמן, שהגיע לישראל כמהגר בגיל 20 והגה את ״בלי נאמנות אין אזרחות״, סיסמה שרגב חוזרת עליה בהתלהבות. כך, מי שנחשד באי-נאמנות הוא בוגד, כינוי שהיא משתמשת בו כלפי חברי הכנסת הערבים: ״אחמד טיבי וחנין זועבי הם סוסים טרויאנים, בוגדים״, אבל לא רק כלפיהם; אפילו השר כחלון שפרש מהליכוד והקים מפלגה זכה ממנה לתואר בוגד.

אם נשווה אותה לפוליטיקאית אחרת מהימין, ח״כ לשעבר אורלי לוי אבקסיס שהמסגרת הפוליטית בה הייתה פעילה היוותה עבורה קונסטרוקציה חיצונית בלבד כדי להגשים את מטרותיה החברתיות, הרי שרגב מייחסת למפלגה ממד של קדושה. היא גם יזמה הצעת חוק שבועת אמונים של חברי הכנסת למדינה היהודית בהיותה חברת כנסת, וכשנבחרה כשרת הספורט והתרבות קבעה כי ״אאפשר ספורט הגון לכל המגזרים בתנאי שתהיה נאמנות למדינה״. מכל שלל ההבטחות שהצהירה עליהן עם כניסתה לתפקיד השרה, בינתיים אושרר בפברואר חוק ״נאמנות בתרבות״ שיזמה.

כשהיא מבקשת את ציותם של אנשי התרבות בישראל לשלטון בתפקידה הנוכחי, היא נותנת דוגמה מעצמה: ״כשאני הייתי בצבא לא רציתי לעשות את ההתנתקות, אבל יש מדינה שקובעת״. אין אצלה כלל אבחנה בין חיילות בצבא לאזרחות שיוויונית במשטר דמוקרטי. כל התנגדות ואופוזיציה לשלטון פירושם בעיניה בגידה.

שיח הנאמנות מאפשר לרגב להחזיק בידיה כוח שליטה עצום: ה׳נאמנות׳ זהה עבורה ל׳מדינה׳, והיא המדינה כי היא הנאמנה. אלא שמדובר כאן במסלול נאמנות חד-צדדי, שבו רק היא, ׳המדינה׳, המהווה בלעדית את הצד שעלולים לבגוד בו, קובעת את גבולות הנאמנות שלהם יש לציית. נאמנותה של רגב עצמה ושל חבריה לשלטון כלפי אזרחים – שהיא כלל בסיסי בדמוקרטיה – לא עולה כלל על דעתה, והוקעתם כבוגדים מאפשרת לה להוות איום מתמיד לכל אופוזיציה כלשהי. כשהיא טוענת למשל כי על הבדווים להיות אסירי תודה על תוכנית ׳פראוור׳ נחשף העיקרון השלטוני שלה, לפיו קבוצות אזרחים הנמצאות במעמד של חולשה חברתית צריכות להודות לשלטון על נדיבות לבו. אפשר לסכם לפי קביעותיה של רגב את הערכים בהם היא מאמינה: היררכיה חברתית, זלזול במעמדות הנמוכים, הערצת החזקים, פטרונאז׳, קונפורמיות והעלאה על נס את הציות למשטר.

רגב אפילו מצהירה בגאווה שהיא כשרת התרבות מגלמת את רצון העם ואת מאווייו: ״הציבור הרחב איתי, הם רוצים שאשמור על הקונצנזוס של מדינת ישראל״. כלומר דמוקרטיה לפי פרשנותה היא הכוח הנמסר בידי פוליטיקאים המקבלים רוב בבחירות להטיל את רצונם ללא סייגים או מגבלות. קשה למצוא דמוקרטיה מערבית אחת שמתנהלת לפי העקרונות הללו – אבל משטרים אוטוריטריים בהחלט יש.

הקבוצה אליה היא משתוקקת

מקור ההשפעה לאנטי-ליברליות ולאנטי-דמוקרטיות שרגב מפגינה הם האליטה הציונית האשכנזית, אותה קבוצה אליה היא משתוקקת כל חייה להיכנס בדלתה. הספרים לצד מיטתה מעידים על רצונה ללמוד ולחקות כמה שיותר את המעמד השליט כדי להצליח להימנות עליו: ספרים של נער הזהב האשכנזי יאיר לפיד ושל סגנו עופר שלח, ספר על נוער הכיפות הסרוגות וספר של איין ראנד – אלילתם של נתניהו והמתעשרים החדשים בישראל. לא לחינם זכתה ב-1982 רגב בתואר המרושע ״צברית השנה״ מטעם עיתון נוער; התואר, שרגב גאה בו מאוד, ניתן בזמנו לילדים מצטיינים של היהודים המזרחים שביצעו בהצלחה את התנתקותם מקבוצת ההשתייכות שלהם והשתלבו בממסד האשכנזי-ציוני.

אפשר לראות בבירור כי רגב בנתה את עצמה בדיוק מרבי לפי הפוליטיקאים האשכנזים המאכלסים את המפלגות הגדולות בישראל, אם נשווה את דבריה לדוגמה עם נאום הבכורה המצמרר של לפיד בכנסת אחרי שקיבל 19 מנדטים. לפיד, דמות חיקוי עבור רגב, מבכה את ״שלטון המיעוטים נגד הרוב״ וקורא לזה ״משבר הממלכתיות״. הוא נוקב בשמות המיעוטים: החרדים והערבים. ההבדל היחיד ביניהם הוא שלפיד משתלח בדמוקרטיה, בערבים ובחרדים ורגב משתלחת בדמוקרטיה ובערבים וכעת עם שדרוגה לשרה גם באליטה של מפא״י. לזכותה ייאמר כי רק בגלל מעמדו האתני-חברתי הגבוה של לפיד דברי ההסתה והבורות שלו אינם מסעירים כלל את הציבוריות הישראלית. הם גם אינם מפריעים לו להיות מועמד ריאלי לכהונה כראש ממשלה, שהרי כדי לשפוט את דבריך בישראל חשוב לדעת מי את/ה ולא מה את/ה אומר או מה אתה עושה.

אם מתבוננים ברטוריקה של לפיד רואים שהיא עשויה משתי שכבות: כדי למצוא חן בעיני הקהל שלו בשכבות החזקות והמיינסטרים הישראלי הוא מלטף את האגו הלאומי ומחניף לציבור על היותו מתון והגיוני. את הרטוריקה המתלהמת לעומת זאת הוא שומר לנתינים הפלסטינים ולמודרים בחברה הישראלית: ״קבוצות אינטרסים סחטניות, חסרות בושה, חלקן אפילו לא ציוניות, שעושות שימוש לרעה בשיטת המשטר העקומה שלנו כדי לשדוד את כספו של המעמד הבינוני״. כלומר לדעתו הוא-הוא המדינה ולקבוצות המודרות באוכלוסייה כמו החרדים, הערבים והעניים של ש״ס לא מגיע ייצוג ותקציב כמו במדינה דמוקרטית ראויה. עמדותיו האנטי-ליברליות והאנטי-דמוקרטיות של לפיד מזכות אותו לתמיכה גורפת ביישובים המבוססים והאשכנזיים של ישראל.

ולכן הבעיה עם שרת התרבות כלל אינה ״חסך תרבותי״, בגלל ״שהמדינה מנעה באופן שערורייתי תרבות מהקהילה שבה גדלה״, כפי שטוענת פרופ׳ אווה אילוז ב״הארץ״, אלא דווקא האינדוקטרינציה הציונית המוצלחת שעברה. הקונפורמיות של רגב וההפנמה האדוקה שלה את שיטות השלטון בישראל – כאשר היא מוגשת חשופה בלי כפל הלשון הדמוקרטי-ליברלי הנהוג במדינה מיום היווסדה, על ידי אחת שבאה ממה שנחשב בעיני ההגמוניה כשוליים החברתיים ובלי מערכת דימויים מופרכים ומגוחכים של נאורות שדמויות פוליטיות עולות כמו לפיד עוטפות בה את עצמן – אכן נשמעת מבהילה. אבל זאת רק בגלל שרגב אכן מממשת ״ציונות ללא מרכאות״, כמאמר הסיסמה הטרחנית והפופולרית מהעבר.

טיפוח משרתי השלטון

למרות שרגב היא ציונית אדוקה, עדיין חלק גדול מהביקורת נגדה, עוד לפני שהתמנתה לשרת התרבות ולפני שלראשונה בחייה בשנה שעברה הגתה בפומבי את המילה ׳מזרחים׳, קשורה למוצאה האתני וכורכת אותה תמיד עם ביקורת על התרבות/הגנים הלא משהו-משהו של כלל המזרחים/מרוקאים בישראל. אין ביקורת בישראל על נתניהו או לפיד, המקשרת את המגרעות שלהם למוצאם האתני או לגנים שלהם. כל פוליטיקאי מזרחי ללא קשר לעמדותיו הוא תמיד נציג המיעוט המזרחי בישראל – משקולת אתנית ממנה משוחררים לחלוטין הפוליטיקאים האשכנזים. גם חוסר הלגיטימיות של ההכרעה הפוליטית ב-1977 מתבטא רוב הזמן רק דרך ביקורת על חלקם של היהודים המזרחים בניצחון. אין יום בו הם לא ננזפים על ידי העיתונות ועל ידי טוקבקים מחנכים ומאמרים גזעניים בעיתונות ופוסטים בפייסבוק, כאילו הם המון מוסת שרק עכשיו חזר סמוק לחיים מהנאום של בגין ואינו מבין שום דבר מהחיים שלו.

באופן מוזר, אין ביקורת על הציונות הדתית או על קבוצת הבורגנות העשירה של אמנון רובינשטיין וד״ש/שינוי יחד עם בעלי ההון והתעשיינים הסובבים אותם, שתמכו בליכוד וממשיכים ברובם לתמוך בו עד היום. אותם כמובן לא מאשימים בחוסר אינטליגנציה/גנים קלוקלים ואף פעם לא באים איתם חשבון למרות חלקם החשוב בהחלפת השלטון. הביקורת נגד האתניות של רגב והאתניות של הקהילה שלה נאמרת בגאון וללא מורא גם על ידי פונקציונרים בכירים בהגמוניה ובתרבות הישראלית. ביקורות אלו המנוסחות בשפה ביולוגית נחשבות אמנם לסטנדרט לגיטימי בציבוריות של מדינות כמו רוסיה, הונגריה, פולין ושאר מזרח אירופה, אבל בדמוקרטיות ליברליות מערביות הן תחשבנה כדברי גזענות עמוקה האומרים בדרך כלל רק אנשי שוליים פאשיסטים.

אכן יש קשר בין מוצאה האתני של רגב לבין התנהלותה, אבל הקשר אינו תרבותה או האינטליגנציה שלה כפי שנטען בפוסטים וטוקבקים גזענים – אלא דווקא שהיא שטופחה על ידי השלטון לייצג את היהודים המזרחים, במקרה הזה שלטון הליכוד. גם המתחרים שרוצים את סוף שלטונו של נתניהו מתנהגים בדיוק באותו אופן, וזאת הייתה גם ההתנהגות כלפי פוליטיקאים מזרחים במפא״י לדורותיה – קיצוץ הכנפיים למוכשרים בעלי תודעה עצמאית וטיפוח משרתי השלטון.

מלכתחילה הקשר בין שתי קבוצות היהודים התבסס על תשתית לא שוויונית: קבוצה אתנית שרצתה לשלוט חיפשה עם נטול מנהיגים לשלוט בו. ולכן אם נחזור להתרברבות של נתניהו בפני פרופ׳ בן-עמי עוד בשנות ה-90, כי ״היהודים המזרחים הם הציבור שלו״, הרי היא מכילה אמת היסטורית עמוקה ומתמשכת המהווה בסיס ליחסים בין הציונים האשכנזים לבין היהודים המזרחים עד היום. כבר במפגש הראשון בגלות הדיחו הציונים את ראשי ההנהגה של היהודים המזרחים מתפקידם, וזה נמשך כשהגיעו המזרחים לישראל בדיכוים ביד קשה של המנהיגים במעברות ובשכונות העוני שהתמרדו נגד השלטונות. הטקטיקה של איגוף מהפריפריה וסילוק המנהיגים ממשיכה עד היום, כי דשא מטופח צריך לקצץ כל הזמן. המזרחים (וגם האתיופים) בישראל הם הקבוצה האתנית שהממסד שולל ממנה באופן קבוע ובהצלחה מרובה את האפשרות להצמיח מנהיגים עצמאים – מרגע שהגיעו לישראל הממסד לא מפסיק לספק להם מנהיגים ובמקביל לא מאפשר צמיחה של מנהיגים מהשטח. העברת הבעלות על המזרחים ממפא״י לליכוד הצטמצמה בתקופה האחרונה לנאמנות אישית לנתניהו. שיטות קואופטציה אלו לא עובדות היטב על תושבי המדינה הערבים (ובטח לא על הנתינים הפלסטינים בשטחים) בגלל היותם מוגדרים כאויב ולא מחובקים כ״אחים״, והם אכן אינם נופלים לרגליו של סגן השר איוב קרא מהליכוד אלא מתעקשים דווקא על מנהיג זקוף קומה כמו ח״כ איימן עודה.

לכן, התקוות שתולים היהודים המזרחים במריטוקרטיה כדרך להיחלץ ממשקולת האתניות השלילית שלהם בישראל, כמו הרפורמה הדמוקרטית שבזמנו הביאו חברי מרכז חירות המזרחים, לא תתגשמנה. כי אין כלל בכוחה של המריטוקרטיה לסלק את המשטר האתני בישראל.

מובן מאליו שאנשים צריכים להיות מוכשרים כדי שיצליחו בפוליטיקה, אך צריך עוד כמה תנאים חשובים עליהם כתבתי בזמנו. שהרי נתניהו כמו שציינתי בעבר, לא הצליח בגלל מנת המשכל שלו למרות השמועות המופרזות שהוא מפיץ בעניין, אלא בגלל בסיס הכוח הפוליטי העצום שאפשר לו להגשים את תוכניותיו. הוא התחנך במוסדות עילית בארצות הברית עם בניהם של העשירים והחזקים, השכיל לקשור איתם קשרי ידידות ואף כמוהם החל מסלול של עבודה הנחשבת יוקרתית בעיני המעמדות הגבוהים בכל העולם, בחברות בינלאומיות לייעוץ אסטרטגי. נתוני פתיחה אלו הניבו עבורו בסיס כוח פוליטי שלא עומד בשום פרופורציה למתחריו בישראל ואפילו למנהיגים רבים בעולם הדמוקרטי, והוא נובע מכך שהכוחות שבידיהם נתון רוב העושר בעולם תומכים בנתניהו, כמו למשל בעלי ההון הרפובליקנים בארצות הברית התומכים בו איתנות בגלל שהוא נאמן בעקביות וללא ערעור להשקפתם הפוליטית-כלכלית.

מזרחים לא הולכים אחרי מזרחים

ומה הוא בסיס הכוח של מנהיגים מזרחים עצמאיים בישראל? בדרך כלל בסיס הכוח של המוחלשים בחברה הוא התקוממות. אבל התקוממות מעולם לא הייתה אפשרות עבור מזרחים, אפילו לא בשנות החמישים והשישים. למרות השיטות הברוטליות והשימוש בכוח נגדם, לא פרצה מלחמת אזרחים בישראל – ולא רק בגלל חולשתם כמהגרים חדשים המפוצלים לעדות מזרחיות שונות שלא הכירו אחת את השנייה וחסרי יכולת התארגנות בארץ החדשה, אלא בגלל האתוס החזק של כלל היהודים כאחים מאות בשנים, ובגלל שישראל בשנותיה הראשונות לחמה מלחמת קיום שלא אפשרה ליהודים המזרחים להתבדל. אחרי 67׳ ממילא כבר ירדה האפשרות הסבירה להתקוממות, כשנפתחה בפני החזקים המזרחים הדרך למוביליות חברתית חלקית שפירקה את האפשרות לסולידריות ופעולה ביחד עם אלה שנשארו מאחור.

התארגנויות על בסיס פעילות פוליטית שבהן מזרחים הם המובילים, גם כשאינן מפלגתיות נדונו לכישלון ולחיים קצרים. תנועת המחאה של הפנתרים השחורים מירושלים שקמה ב-71׳ חרוטה היטב בזיכרון כי הצליחה להקהיל אלפי יהודים מזרחים להפגנות לשיפור מצבם החברתי-כלכלי, אבל היא לא נתמכה על ידי מזרחים מהמעמדות היותר חזקים ולאחר שנתיים כבר תש כוחה. בבחירות של 73׳ שתי התנועות שצמחו מהפנתרים לא עברו את אחוז החסימה. בישראל נוצר מצב של נתק שבו היהודים המזרחים לא ילכו אחרי מזרחים מוכשרים ככל שיהיו, כדבר מובן מאליו שהיה בגלות. כלומר, בסיס הלגיטימציה של האליטה המזרחית נשמט בישראל. מדובר בקהילות שעברו פירוק פנימי עוד בארצות המוצא כתוצאה מהתערבות הציונים, כאשר מנהיגים יהודים מזרחים נגפו בפני השליחים הציונים. הסוכנות היהודית הצטיירה בעיני מנהיגי הקהילות הקטנות, כפי שכתבה חוקרת יהדות עיראק ד״ר אסתר מאיר על הקהילה בבגדאד, כ״גוף בינלאומי עם עוצמות פוליטיות וכמנהיגת העם היהודי, ולכן לא העזו להתעמת איתו״. במשך כל שנות המדינה גם תמכו רובם של בעלי הון מזרחים בחו״ל במועמדים אשכנזים לשלטון, בהכרה את כוחם הפוליטי-פיננסי בעולם.

אפשר לראות כי גם בשנות השמונים והתשעים, חסרי האמצעים המזרחים שאכלסו את המעמדות העניים בישראל יחד עם הערבים, לא איימו על הממסד במרד אלא בחזרה בתשובה. כלומר הנשק הכי חזק בעיניהם היה להתפקד לש״ס, מפלגה מזרחית שבסיס הלגיטימיות שלה בישראל היא הדת היהודית ולא המזרחיות שלה ותמיד שיתפה פעולה בקואליציה עם מפלגות השלטון. מבחינה זו, אפילו מפלגת כולנו עשתה היסטוריה בבחירות האחרונות כשמשה כחלון המזרחי שהקים אותה ועמד בראשה קיבל 10 מנדטים – בלי להישען על בסיס דתי כמו תמ״י או ש״ס. כחלון הצליח כי היה לו תו תקן ליכודי, כלומר הוא לא בא להציע רפורמות מרחיקות לכת של המשטר בישראל. מפלגתו המציעה ניאו-ליברליזם רך נחשבת לכל היותר לליכוד ב׳.

אשת שוליים

ומה קורה כשמנהיג ממוצא מזרחי מגיע כאדם זקוף קומה שאינו מתבטל בפני האשכנזים? פרופ׳ בן-עמי נכנס לפוליטיקה בשנות התשעים ממקום של אדם המכיר בערך עצמו ובמעלותיו, שהיו אף ניכרות בדיבורו העשיר, העומד בניגוד לדיבורו הצחיח של נתניהו שאין בו דבר חוץ ממכונת תעמולה משומנת להמונים, או לדיבורו של שמעון פרס אותו הוא טורח לקשט בפרזות כמעשה אדם תרבותי. בן עמי אף כתב ערב כניסתו לפוליטיקה חזון סוציאל-דמוקרטי מקיף למדינה ובה פירט בהרחבה את הפרוגרמה הפוליטית שלו, עניין נדיר בקרב הפוליטיקאים בישראל. אבל מעלותיו אלו של בן-עמי היו בדיוק אלו שהרתיחו את דמם של מנהיגי מפלגת העבודה, הגנרל הניאו-ליברל אהוד ברק ומתחתיו השר שמעון פרס. בן-עמי יורט משם אחרי קדנציה פוליטית קצרה. לבוא מבחוץ ולהתחרות על ראשות הממשלה, בבסיס הבית של המנהיגים האשכנזים שאנשיהם נטועים בכל פינה כבר עשרות שנים, זו כבר התאבדות פוליטית.

עבור מיעוטים מופלים, ייצוג סימבולי הוא עניין משמעותי ביותר, הצורך באנשים משכמם ומעלה מאותו מוצא אתני שיהוו סמל ויזקפו את קומתם של המנושלים, הוא עניין חשוב מאין כמוהו. דמויות מופת אלה עוזרות להם לא להיכנע לדימוי השלילי שמשיתים עליהם השולטים בעזרת מרותם התרבותית-אידיאולוגית. בינתיים לא מראה השרה רגב כי היא נחנה בזקיפות הקומה מהסוג של בן-עמי. והכוונה כלל לא לעמדותיו האידיאולוגיות-פוליטיות, אלא לעמידתו הזקופה מול השולטים כפוליטיקאי ממיעוט אתני במעמד אזרחות שנייה.

למעשה, כשרגב אינה מדברת ממרכז הכוח היחיד שלה – הנאמנות לציונות ולמדינה, ומנסה גם היא להשתלב בטרנד הפופולרי של המזרחים החדשים, היא מתגלה דווקא במלוא חולשתה מאחר שהיא נכנעה לדימוי השלילי של עצמה כיהודייה מזרחית ולדימוי שלה על העליונות האשכנזית. גם כשרגב מנסה להסביר על מה היא נלחמת במשרד התרבות, היא מדברת כאחרונת התלמידים הדחויים והמבולבלים מעלבון בכיתה. הנה שוב היא מתדפקת ללא הצלחה על דלתו של המועדון הסגור: ״שיפסיקו לחיות באליטה… מה שמותר להגיד לאשכנזי אליטיסט להגיד אסור כמובן להגיד לספרדי״. או: ״לא תהיה אליטה שיש לה עליונות, אתן ביטוי לכולם… השיח הוא פתוח, אבל יש גם גבולות לשיח״. כך גם הסבירה לעיתונאי אמנון לוי בראיון ביוני האחרון: ״זאת אליטה מאוד סגורה וקשה לנפץ אותה… גילדה סגורה״.

הרעיון המרכזי של המזרחיות הפוליטית ממנה מנסה כעת בתפקידה החדש השרה רגב לשאוב כמה סיסמאות, עומד בניגוד גמור לתיאור זה. המחשבה אינה כלל לדפוק על דלתו של מועדון סגור אשכנזי כלשהו בתחינה להיכנס, אלא בדיוק ההיפך – להביא דמוקרטיזציה ולשבור את האתניות כעקרון-העל של המשטר בישראל.

למעשה מחשבתה של השרה רגב היא כשל אשת שוליים. הכוונה אינה כלל שהגיעה מהפריפריה הגיאוגרפית בישראל, שהרי גדולי עולם רבים הגיעו מבתים עניים וממקומות נידחים, וגם לא לכך ששיטת העבודה שלה היא התססה פוליטית. גם כלל אין הכוונה למה שהסאטירות המטופשות והפרימיטיביות נגדה מבקרות שוב ושוב – דברים טריוויאלים כמו נימוסיה, מחיאות כפיים והצרחות שלה. שהרי מה שחשוב לבדוק הוא למי רגב מוחאת כפיים, והיא מוחאת כפיים למשטר ולערכיו כפי שמנינו אותם למעלה. חשוב גם נגד מי היא מתסיסה פוליטית, שהרי אילו הייתה פעילה למען העניים והחלשים בחברה, ואילו הייתה מתסיסה פוליטית את המדוכאים בחברה נגד החזקים והמדכאים, הצעקות שלה היו דווקא מאוד חשובות לדמוקרטיה. אבל אם כשהיא באה כאורחת לרגע לדרום תל אביב, כדי להתסיס את הסובלים שם נגד אלה שנמצאים מתחתם, הפליטים האפריקאים, וכל זאת רק כדי שלא יזעמו על השלטון שהיא חלק ממנו ויפנו כלפיו דרישות מוצדקות, הרי שזוהי ההתססה הפוליטית של היצרים האפלים והפנייתם לקורבנות המשטר במקום לאלה נושאים באחריות שלטונית.

רגב היא אשת שוליים בגלל שהתמקמה בשמחה כנושאת כלים של השלטון. כלומר היא אפילו אינה חשה מבוכה ומנסה להסתיר זאת כמו פוליטיקאים מזרחים רבים ששמשו בתפקיד זה בעבר.

חסך תרבותי

התביעה לסדר יום תרבותי חדש צריכה שיתקיים בה סבסוד ציבורי הוגן של התרבות, דמוקרטיזציה וגישה שווה לתרבות שתכלול את כל האוכלוסייה בישראל על גווניה ותפסיק את המדיניות של תקצוב מפלה אתנית של מוסדות תרבות ואמנים. מדיניות שבה קבוצה אתנית אחת לוקחת לעצמה את רוב המשאבים התרבותיים ואת ההחלטה על חלוקתם. תביעה כזאת אמורה להיות מובנת מאליה ללא קשר פרסונלי לשרת תרבות זאת או אחרת. קשה להכיל את העוול, הבורות וצרות המוחין שהפגין משרד התרבות לדורותיו כלפי היהודים המזרחים והערבים. הנה, רק בשנת 2000 יצאו שני דוחות המסכמים את מצב התרבות בארץ, אחד מטעם משרד התרבות כשבראש הוועדה עמדה פרופ׳ זוהר שביט, ואחד מטעם קרן ברכה שיצא לאור על ידי מכון ון-ליר. המסקנה של שניהם הייתה כי יישומה של הרב-תרבותיות בישראל הנו שגוי! כלומר שצריך להמשיך במדיניות האתנית הנהוגה בתרבות בישראל.

בסקירה של שני הדוחות כתב הסוציולוג פרופ׳ יהודה שנהב כי התפיסה עליהם מתבססים כותבי הדוחות כמובנת מאליה אינה ״קונספציה של ׳טוב כללי׳ הנתון לדיאלוג ולמו״מ, אלא ליבה קבועה מראש, מוכפפת ומהונדסת מלמעלה, מחוזקת על ידי המדינה ומהווה את הקריטריון לתגמול הקבוצות החברתיות על פי קרבתן למודל הלאומי״.

נראה אם כן כי רגב היא תלמידה שקדנית והולכת בדיוק לפי הפרוטוקול הציוני. גם את מלחמתה באליטת מפא״י היא עושה לפי קריטריון ציוני: הם צריכים להוכיח לה את נאמנותם למדינה ואת ציוניותם. מה ההבדל בכלל בין ה׳חסך התרבותי׳ של השרה רגב לזה של פרופ׳ שביט, שקבעה כי רב-תרבותיות היא גזענות ואמרה כי ״לפני שאנחנו דואגים לכך שילדי ישראל יכירו את מחמוד דרוויש ואת סמי מיכאל, שללא ספק כדאי שהם יכירו אותם, היה כדאי שהם יכירו גם את נכסי התרבות הישראלית מביאליק, דרך עגנון ועד יהודה עמיחי״.

אלטלנה מזרחית

האם אכן פעילותה התרבותית של רגב מהפכנית ותביא לחלוקה הוגנת של משאבי התרבות, ספינת הדגל שלה? קרוב לוודאי שהיא תעביר גם תקציבים לפעילותם של תומכיה המזרחים החדשים (וכבר מספקת להם כמה משרות, כמו שהיא עושה ממילא כל הקריירה הפוליטית שלה כדי לטפח את נאמניה וקבלני הקולות שלה). ועכשיו כשהמתווה הליכודי החדש יוצא בהבטחות לתוכנית חומש עם תקציב גדול לאזרחים הערבים, הרי שממילא יקבלו גם מוסדות תרבות ערבים בין שאר יותר כסף. אבל צריך לשים לב כי עניינה של רגב הוא לכוון ולפקח על התרבות כדי שתעמוד בערכים שהיא הצהירה עליהם: נאמנות למשטר העכשווי. יתר על כן שיטתה של רגב כמו זו של נתניהו היא שיטת הפטרונז׳ (״יתנו-יקבלו״), היא מדברת על תקציב משרדה כאילו היא גבירה רבת חסדים המחלקת את מעותיה לציבור לפי גחמה שלה.

נורמות שלטון אנטי-דמוקרטיות אלו מקובלות בישראל מאז ומתמיד, כולל בתחום התרבות. רגב לא המציאה אותן. אבל ייתכן שפגיעתן תהיה רעה עכשיו דווקא עבור אמנים מזרחים וערבים ולאו דווקא נגד תרבותניקים אשכנזים. שהרי השרה לא רואה את תפקידה כמשרתת הציבור, אלא כבעלת שררה וכוח, ולכן המתוקצבים החדשים יהיו מחויבים לה אישית – בניגוד לאלה האשכנזים שימשיכו לקבל תקציבים ללא מחויבות אישית לשרה. בשנה שעברה בחר ״פורבס״, מגזין אמריקאי ניאו-קפיטליסטי, ברגב כאשה המשפיעה ביותר בישראל, כאשר מקום אחריה דורגה מנכלית פייסבוק בישראל. רגב גאה בבחירה הזאת ומציגה את הראיון שנעשה איתה בראש עמוד היוטיוב שלה. בראיון היא לא מהססת להצהיר: ״אני מייצגת כוח וכסף. אתה בוודאי יודע שכוח שווה כסף כשאנשים משפיעים. אנשים בעלי ממון וגם אנשים שמחלקים את הממון – רוצים להיות בקרבתם״.

ניקח לדוגמה את מפעלו הייחודי בשנות השמונים והתשעים של דודי מעיין, המחזאי והבמאי המהולל גם בעולם, שהקים תיאטרון אלטרנטיבי מפעים בעכו עם שחקנים יהודים וערבים, ואחר כך הקים גם את מרכז התיאטרון האלטרנטיבי בשלומי. מפעלו המרשים של מעיין היה עומד על מסלול התנגשות מיידי עם שרת התרבות ולא היה עוזר לו שהוא בא ממשפחה מרוקאית דלה מעכו ולא זה שמפעלו הוא בפריפריה. כך גם לגבי התרבות הערבית – אמנים רבים ימנעו מלעבור את המסלול המשפיל הזה וממילא אמנים ומוסדות ערבים רבים לא יעמדו בקריטריוני הנאמנות של רגב כך שלא בטוח שיהנו כלל מהתקציבים.

מרכבת הניצחון שועטת

ובינתיים, עד שיגיעו התקציבים המובטחים, אפשר לראות כי רגב ממשיכה את העוול הנעשה ליהודים המזרחים בתחום התרבות. מסתבר כי תהליך ״השיבה הביתה למזרחיות״ לא גרם לה ולפנתרים חביבי הממסד להתגבר על הביטול העצמי שלהם. הפקת הדגל שהיא יזמה כשרת התרבות ושודרה כמופע יום העצמאות המרכזי בערוץ טלוויזיה מסחרי, היתה חיבור בין עינת שרוף לבין זמרי האופרה הישראלית. אמנון לוי שליווה את האירוע בונה את הכתבה על רגב ושרוף כ״ניצחון על האליטה״: ״ערב אחד היא מזמינה אותי למקום הכי אליטסטי, לאופרה״, השרה מעזה להגיע ל״גוב האריות״ כנציגת העממים המזרחים ולהתקומם נגד על ״ברוני״ התרבות האשכנזים. לוי אף פונה למנהלת האדמיניסטרטיבית של האופרה כאל נציגת האליטות והטעם הטוב עלי אדמות, ומקנח במשפט: ״ברוני התרבות יכולים לצקצק אבל האופרה זכתה לחשיפה דווקא בגלל העממיות״.

ייצוג מקומם ומסולף זה של תרבות היהודים המזרחים, אם היה מוצג על ידי עיתונאי אשכנזי, היה מגונה מיד – ובצדק. אירועים מסוג ׳אופרה בטריבונה׳ וה׳פילהרמונית בג׳ינס׳ קיימים כבר שנים רבות, ובהם ניסיון להנגיש לקהל הרחב מוזיקה קלאסית ואופרה על ידי שילובים שונים, כאשר הפופולרי מביניהם הוא דווקא הז׳אנר של שרוף – הזמר העברי. לשרוף, השרה בהתלהבות שירים פטריוטיים ומכנה את עצמה ׳הכוהנת הגדולה של השירה בציבור׳ ממש כמו שרהל׳ה שרון בזמנו, אין כל קשר למוזיקה מזרחית למרות מוצאה המזרחי. נכון הוא שכעת הוסיפו לרפרטואר בז׳אנר הזה גם שירים של יוצרים מזרחים, אבל זה לא מועיל לפופולריות שלו בקרב הקהל המזרחי. שרוף אהודה דווקא בקרב אשכנזים המבלים בפאבים ומועדוני זמר והמעריץ מספר אחת שלה הוא בכלל יאיר לפיד.

אמנון לוי לא טורח לשאול חובבי מוזיקה מזרחית מה דעתם על האירוע הזה, שהרי התגובות שלהם היו חריפות בעניין שרוף יותר מאלו של האשכנזים שאיתם הוא נועץ בענייני ״טעם טוב״. מה מהפכני ביוזמה אישית של רגב להפקת אירוע למארגנת שירי מולדת בציבור, שהיא חפצה ביקרה, כשהאמנית מצידה מתחנפת אליה שהיא תנופף בסוף האירוע בדגל ישראל?

זאת ״מלחמה בין הלא משכילים למשכילים״ היא אומרת ללוי המקבל את דבריה במלואם בלי להעיר דבר. האמנם? בניגוד לתעמולה כוזבת זאת, המהווה אבן יסוד בחשיבה הציונית על יהדות המזרח, שרגב, לוי ומזרחים חביבי הממסד ממשיכים להפיץ, היו וישנם כעת אמני עילית מזרחים, היתה וישנה אליטה תרבותית מזרחית, היו וישנם אינטלקטואלים מזרחים שלמדו במיטב האוניברסיטאות במערב וחלקם אף חזר לישראל. שלטון מפא״י ואחריו גם הליכוד התעלמו בעבר מקיומם של אמנים ואנשי רוח מזרחים, לא חשבו כלל לתקצב אותם ופעמים רבות אף דיכאו אותם. אמנים ואנשי רוח אלה גם אינם חביבים כעת על הטלוויזיה הניאו-ליברלית המעדיפה אך ורק את הסוג שמניב רייטינג כמו מוזיקת פופ מזרחית.

על המאסטרים של המוזיקה המזרחית הקלאסית שהגיעו לישראל ונמקו בדלות כבר כתבתי בעבר. אבל גם אם ניקח לדוגמה את האמנות הפלסטית, נראה כי יש אמנים מזרחים רבים הנחשבים טובים וביניהם בכיר אמני ישראל, פנחס כהן-גן יליד מקנס, ואמנים עטורי תהילה עולמית כמו האמן צדוק בן דוד שבישראל לא הכירו בזמנו בגדולתו בגלל מוצאו האתני. אמנים פלסטיים מזרחים/ערבים רבים נתונים בקשיים כלכליים מחוסר מלגות קיום ונאלצים רוב הזמן להיות טרודים בפרנסה ולא לעסוק ביצירתם החשובה. כך נוצר מצב בישראל שרבים מאלה העוסקים באמנות פלסטית הם בכלל חובבים הבאים ממשפחות אשכנזיות עשירות. כלומר אם רוצים לתקן עוול תרבותי מתמשך כלפי היהודים המזרחים/ערבים שלרוב בגלל מעמדם הכלכלי אין הפרוטה מצויה בכיסם, יש לעודד ולתקצב מקרבם את האמנים המוכשרים ורחמנא ליצלן, האליטיסטים.

זאת אומרת שרגב והפנתרים החדשים שלה צריכים להתחיל להכיר בכך שיש אליטה מזרחית שדוכאה בתחום התרבות, במקום לדבר על ״המזרחי הגנרי, הפשוט והלא ממותג, מציע את מזרחיותו הישירה והטבעית״, אם נצטט את אחד מהמזרחים החדשים המהלל את היהודי המזרחי כפרא אציל הנעדר מטען תרבותי. כי מהי תרבות אם לא פעילות אליטיסטית. ומהי תרבות אם לא האמנים ואנשי הרוח היוצרים אותה. ואליטיסטים יכולים להיות עניים, לגור בפריפריה גיאוגרפית ולהיות בסולידריות עם הנדכאים – אבל הם עדיין אליטיסטים.

בהמשך לתפיסה המעוותת הזאת אפשר לראות את הנטייה של אצל רגב והפנתרים שלה להילחם את המלחמות של אתמול בחירוף נפש, בנושאים שהפכו כבר מזמן לקונצנזוס בישראל כמו העלאתו על נס של הפופ המזרחי, כאילו שטייקוני הפופ המזרחי צריכים עידוד בקריירה שלהם.

בפברואר השנה אישר היוע״מש את חוק הנאמנות של רגב ובמקביל נדחתה בכנסת בקריאה טרומית הצעת החוק של ח״כ יוסף ג׳אברין להקצאה שיוויונית של תקציב התרבות לחברה הערבית. הצעת חוק זאת משמעה עיגון הזכויות התרבותיות בחוק מבלי להיות תלויים בחסדיו של השר הממונה זה או אחר. היהודים המזרחים כמיעוט מופלה היו אמורים לתמוך בחוק לא רק עבור הערבים, אלא גם עבור עצמם – שהרי ייתכן מאוד כי בעתיד יאיר לפיד יהיה ראש הממשלה ויתחשק לו לשביעות רצון בוחריו לתקצב בנדיבות את התרבותניקים האשכנזים, על חשבון תקציבים לפרויקטים של אמנים מזרחים; ומי יודע, אולי ימנה שוב את פרופ׳ שביט חברת מפלגת ׳שינוי׳ של אביו כיועצת לענייני תרבות. לכן לא בטוח שהשארתם של האזרחים הערבים כיחידים במאבק דמוקרטי זה, כלומר ויתור כעת על המאבק המזרחי לדמוקרטיזציה של ישראל, רק כדי לשבת במרכבת הניצחון השועטת של רגב, ישתלם בעתיד ליהודים המזרחים.

לקריאת החלק הראשון של אנו הפלבאים – הפטרון