סקס אחר או סתם קונפורמיזם

בהתאם לדקדוק הפנימי של משטר הרשתות החברתיות הנפוץ בימינו, שלל הרגשות שאי-אפשר להביע בפוסט או באימוג'י, נדחקים לטובת כלכלת חליפין חיוורת של לייקים וסטטוסים וסרטוני סקס במקום סקס. כי כמה חירות ואמת פנימית יכולות להיות בסקס מול מצלמה בשביל החבר'ה?
נטלי גרויסמן

אומרים לנו שיש סקס אחר. שהסקס הזה נמצא, למשל, בסרטוני הווידאו בכיכובו של גילי מוסינזון, כדורסלן, סלב ובן הזקונים של מייסד חסמב"ה, בהם הוא מתועד מקיים אקטים מיניים עם אנשים נוספים. היצירה המתועדת, צולמה ביוזמת מוסינזון, ולכאורה בהסכמת המשתתפים כולם. היא נועדה להפצה בקרב קבוצת פייסבוק סגורה של 30 אנשים, אך בטעות, לטענת מוסינזון, דלפו הסרטונים למרחב הפתוח של הרשתות החברתיות.

מבחינה קוסמית, זו לא הייתה טעות, כמובן. הנה, עייפנו מנשינו הבתולות, כדברי יונה וולך, ופתאום בא מוסינזון, האיש בעל אלף המקפים: ביסקסואל-כדורסלן-פוליאמורי שמאמין ביחסים "פתוחים", פורע את שיח המיניות המודרניסטי הדכאני ומראה לנו שאפשר לחגוג סקס ומיניות עד שייצא עשן.

כך, למשל, התייחסה לסרטונים אמיליה כהן במאמרה באתר זה. כהן יצאה כנגד הצביעות והמוסרנות בביקורת שנמתחה על מוסינזון בנוגע לחלקו בסרטונים. לדבריה, השיח הציבורי שנוצר סביב מוסינזון סימן אותו כ"מופקר" וכמי שניצל לרעה את תמימות הנשים שהשתתפו בסרטון. כהן, לעומת זאת, רואה בסרטונים ביטוי לפתיחות מינית פורצת גבולות ואת מוסינזון כמי שזוכה לגנאי רק משום שהוא "מאיים באמת על אושיות הסדר החברתי". זהו הסדר, אומרת כהן, שכופה עלינו להשאיר את המין "בארון" במקום להוציא אותו לאור, ומפקיר את נתיניו, כולל הילדים שבהם, לצפייה בסרטוני פורנו בסתר ולהדחקת האמיתות המיניות שלהם.

גילי מוסינזון. צילום: פייסבוק
גילי מוסינזון. צילום: פייסבוק

צודקת כהן שהתגובה הציבורית לפרשה הייתה נגועה בצביעות ובשמרנות מגוחכת, ודאי ככל שמדובר בסיקור התקשורתי של האירועים. גם לא נראה שיש הצדקה לפיטוריו של מוסינזון מעבודתו כמאמן כדורסל, על רקע הפרשה, כפי שקרה בפועל. אבל בניגוד לכהן, אני סבורה שחלק ניכר משיח הביקורתי ביחס לאירועים לא נבע ממוסרנות, צביעות או בהלה מסקס פרוע, אלא מאי-נוחות אחרת, ששרטה את תודעתם ומצפונם של רבות ורבים, שלא הצליחו להבין איפה ה"חגיגה" הגדולה בסרטוני הסקס המדוברים ומצאו בהם יותר דיכוי מאשר שחרור. אני שותפה לאי-הנוחות הזאת, והיא קשורה למציאות החברתית הרחבה שבתוכה נוצרו הסרטונים הנ"ל.

צד אחד של המציאות הזאת הוא השתלטות הפייסבוק והרשתות החברתיות בכלל על חיינו. בעיניי, ולהרגשתי הנוקבת והבלתי-נשלטת, הסרטונים המדוברים מבטאים צייתנות מוחלטת לכללי המשטר החדש שהתגבה סביבנו בשנים האחרונות באדיבות ובמסגרת הרשתות החברתיות: משטר של "נראות" אינסופית, שבו הכול נעשה למען יראו וייראו. התשתית למשטר הזה הונחה על ידי מייסדי ז'אנר ה"ריאליטי", אבל מרק צוקרברג וסוכניו שכללו את הכללים והרחיבו את תחולתם עד חורמה. במסגרת משטר הפייסבוק, כך אקרא לו, אנחנו מבלים חלק עצום מימינו כנתינים, שחשים מחויבים לייצר תוכן, תגובות ומחוות לשיפוטם ופיקוחם של אחרים ושבמסגרתו אנחנו חשים מחויבים להגיב כל העת לתוכן שמייצרים אחרים: בין אם זה פוסט פוליטי נשכני שכתבו, תצלום של הטוסט ההורס שהם הכינו לעצמם הבוקר או סרטון שמתעד את הילד שלהם מדבר מצחיק.

הסרטונים המדוברים מבטאים צייתנות מוחלטת לכללי המשטר החדש שהתגבה סביבנו בשנים האחרונות באדיבות ובמסגרת הרשתות החברתיות: משטר של "נראות" האינסופית, שבו הכול נעשה למען יראו וייראו. התשתית למשטר הזה הונחה על ידי מייסדי ז'אנר ה"ריאליטי", אבל מרק צוקרברג וסוכניו שכללו את הכללים והרחיבו את תחולתם עד חורמה

כן, זה נכון. פנים רבות לרשתות החברתיות וההשלכות החברתיות והפוליטיות שלהן, הן אולי גם חתרניות ומשחררות בחלקן. אבל בה בעת, בהגיונו העמוק, מדובר במשטר חברתי שמצמצם ומרדד את צלם האנוש שלנו, משתתפיו ונתיניו והופך חלק גדול מהחיים שלנו לאמצעי בלבד: משהו שעושים כדי להעלות לפייסבוק, כדי שאחרים יראו ויעשו לו לייק. יש לשער שבמובן זה, מישל פוקו היה רואה בפייסבוק עוד התגלמות בלהות של ה"פנאופטיקון" שדמיין לעצמו הפילוסוף הבריטי הליברל גר'מי בנת'ם. בית-הסוהר המודרני והשקוף שבנת'ם ראה כמבצר של חירות וזכויות אדם, מוצג על ידי פוקו כמשטר של פיקוח חברתי בלתי-פוסק שאין ממנו מילוט לנפש ולגוף.

המשטר הזה כל-כך פולשני וממוסד, שכאשר אדם מצלם הסקס שלו עם אחרים ומעלה את זה לרשת – בין אם התכוון ש-30 חבר'ה יצפו בזה או כל העולם – למול המגנים הפוריטנים מתייצבים גדודי הצייטגייסט המתייחסים לזה כאל חגיגה של מיניות ושחרור אנושי. המגנים מצידם לא טורחים להתייחס לכך שבעצם מדובר בקונבנציה חברתית. הרי הכול אנחנו מצלמים ומעלים לרשת, וגם טריטוריית המיניות נכבשה על ידי הדחף הזה. אלה גם אלה לא עוצרים לשאול: למה, בעצם, הוא עשה את זה? כשלעצמי, אני נוטה לתשובה הבאה: מוסינזון ושותפיו פעלו כפי שפעלו כי הם נתינים טובים וצייתנים של הסדר החברתי העדכני, אותו סדר שמחייב אותנו להפוך את חיינו לאמצעי במקום למטרה: כלומר, להפוך אותם למטבע עובר לסוחר ומושא ללייקים או דיסלייקים. במקום אותו איום על אושיות הסדר, שכהן מצביעה עליו, אני מוצאת כאן קונפורמיות מוחלטת לסדר הקיים.

הפייסבוק כהתגלמות הבלהות של הפיקוח החברתי
כמו הפנאופטיקון, כך הפייסבוק. מה שעשוי להידמות כמופת של קידמה וחירות הופך להתגלמות הבלהות של הפיקוח החברתי שאין ממנו מילוט

כן, אני רק אישה אחת מתוך האנושות. מדגם חסר חשיבות בעליל. אבל עוד לא פגשתי אישה או גבר שטענו שהפנטזיה המינית שלהם ומה שמגרה אותם ומענג אותם הוא לצלם את הסקס שלהם ולהפיץ אותו בפייסבוק. אולי יש כאלה שככה זה אצלם, אבל לא אצל רובנו. רובנו מעדיפות סביבה אינטימית, ללא פיקוח חברתי חיצוני, כשאנחנו עושות סקס. די לנו בפיקוח שכבר הפנמנו לתוך עולמנו הפסיכולוגי האישי. רובנו מעדיפים להתערטל פיזית ונפשית אל מול אדם קונקרטי שאנחנו בוטחים בו ולא כחלק ממפגן ראווה לחבר'ה שנקבל עליו לייק או סמיילי. כמה חופש ושחרור ואמת פנימית יכול להיות בסקס שאת עושה מול מצלמה בשביל החבר'ה? לא הרבה, מבחינתי. זה פשוט כל-כך, שכמעט אין דרך לכתוב את זה בלי להצטייר כנלעגת ופשטנית. אבל ככה זה בשכל הישר, באנושיות החוץ-פייסבוקית. כפי שאהבת הורים לילדיהם לא הופכת לאמיתית יותר וחזקה יותר ככל שהם מעלים יותר תמונות של הצאצאים לרשת, כך גם סקס לא הופך משובח ומשוחרר יותר ככל שהוא מוסרט יותר וככל שמפגינים אותו יותר ברבים.

וזה מביא אותי ל"נקודה הפמיניסטית", כלומר להיבט המגדרי של המציאות בתוכה נולדו הסרטונים של מוסינזון. הרדאר הפמיניסטי שלי מצפצף במקרה הזה לא רק ולא בעיקר כי יש חשד שהנשים בסרטון לא השתתפו בו מרצונן החופשי. הסיבה לכך בסיסית יותר. לצלם סקס, להראות לחבר'ה, לברוח מאינטימיות ולשים את אגו הרוצה להתפרסם במקום הראשון, כנראה לפני צרכיו הממשיים של הזולת, ובלי לברר אותם לעומק? ובכן, משום מה, לי זה מזכיר יותר את כללי המשחק הגבריים, אלה שיש להם משקל ניכר בעיצוב הסדר החברתי שבו אנו מתקיימים, ופחות את כללי המשחק הנשיים, שעוד לא הצליחו לטפס למעמד של קובעי סדרי עולם נכון להיום. לצלם סקס במקום סתם לעשות סקס? לצלם סקס ולהפיץ אותו בחבר'ה, במקום לבלות לילה שלם עם אהובתך או אהובך בעינוג מיני הדדי ובהפסקות לפטפט ולהתכרבל במיטה? לי זה נראה יותר "קטע" של גברים מאשר של נשים.

צילום: cc by-edu almonte
צילום: cc by-edu almonte

כל עוד המשתתפות בסרטון, ובהן דניאל הולצמן, טוענות שהן הסכימו לתיעוד וכן להפצתו בקבוצת הפייסבוק הסגורה, אין עילה להאשים את מוסינזון בעבירת מין כלשהי או בפגיעה בפרטיות. את החוק והמשפט נעזוב בצד וגם את שאלת ה"ההסכמה החופשית" במובנה הצר. בואו נתמקד במציאות החברתית כפי שאנחנו מכירים אותה. בואו נדבר על חופש ועל בחירה. אז לא הכרתי ולו אישה אחת שהביעה כמיהה להצטלם עם בן זוגה לסרטון סקס שיופץ לאחרים, ולא הכרתי אף אישה שסיפרה לי שמשהו מהסוג הזה מגרה אותה. לעומת זאת, כן הכרתי הרבה מאוד נשים שמרגישות שהן חייבות להשביע רצון, שהתחושות שלהן והצרכים שלהן לא חשובים מספיק, שמשהו בהן "חסר", שהן לא נראות מספיק טוב ושמילאו אחר דרישותיהם המיניות של גברים, כולל דרישה להצטלם בעירום או בזמן סקס, בניגוד לצו ליבן וגופן. אולי הולצמן ורבות אחרות לא נמצאות בקטגוריה הזאת, ואולי בחירתן ליטול חלק בפרויקט ההסרטה משקפת שחרור ועוצמה. עם זאת, בראייה חברתית רחבה, סביר יהיה לטעון שסרטוני סקס מהסוג שמוסינזון הפיק משקפים אג'נדה גברית יותר מאשר נשית ושהנשים שהשתתפו בהם חוו את ההתרחשויות אחרת מהגברים בתמונה. בכל מקרה, אין סיבה להניח שהסרטונים משקפים חופש ושחרור עבור כל משתתפיהם ושיחסי הכוח המגדריים שבתוכם חיים כולנו נשארו מחוץ לסרטונים האלה.

לא הכרתי ולו אישה אחת שהביעה כמיהה להצטלם עם בן זוגה לסרטון סקס שיופץ לאחרים, ולא הכרתי אף אישה שסיפרה לי שמשהו מהסוג הזה מגרה אותה. לעומת זאת, כן הכרתי הרבה מאוד נשים שמרגישות שהן חייבות להשביע רצון, שהתחושות והצרכים שלהן לא חשובים מספיק, שמשהו בהן "חסר", שהן לא נראות מספיק טוב ושמילאו אחר דרישותיהם המיניות של גברים, כולל דרישה להצטלם בעירום או בזמן סקס, בניגוד לצו לבן

לאחרונה אני ממלמלת לעצמי שלו שפרנץ קפקא, מגדולי כותבי הפרוזה שחקרו ותיעדו את בתי-הסוהר החברתיים שאנו כלואים בהם, היה חי היום, הוא לא היה כותב את "המשפט" או את "מושבת העונשין", אלא את: "הפייסבוק". אני מרשה לעצמי לנחש שקפקא, כדרכו העגומה, היה רואה ברשתות החברתיות הדיגיטליות מנגנון ממשטר וכובל לא פחות, ואולי הרבה יותר, מאשר הבירוקרטיה המדינתית, למשל. קצרה היריעה מלפתוח כאן חזית פילוסופית וסוציולוגית רחבה, שתנתח את שלל המשמעויות הפוליטיות של תופעת הרשתות החברתיות. אומר רק שהדקדוק הפנימי של משטר הרשתות החברתיות מתכתב, בעיניי, עם משטרים אחרים שחולשים על חיינו. בהתאם לדקדוק הזה, אינטימיות, חברות עמוקה, מחוות פיזיות, רגש כן ומתפרץ, שאי-אפשר להביע בפוסט או באימוג'י, נדחקים לטובת כלכלת חליפין חיוורת של לייקים וסטטוסים וסרטוני סקס במקום סקס.

אפשר לחשוב על אופנים רבים בהם הצייתנות שלנו לדקדוק הזה משרתת את האינטרסים של הקפיטליזם, של בן טיפוחיו, הניאו-ליברליזם ושל הפטריארכיה. כך לדוגמה, הסוציולוגית, ד"ר תמר ברקאי, הצביעה לאחרונה על הקשר בין הציווי הניאו-ליברלי למסחר ולמדוד כל היבט של החיים האנושיים לבין "מטריקס הרייטינג" המושל ברשתות החברתיות.¹ אבל אני רק רמז נוסף. אם במקום לחוות אינטימיות ולעשות סקס, אנחנו מצלמים סקס ומפיצים אותו, מתוך צמא ללייקים, כמה זמן, מוטיבציה ותודעה יישארו לנו בשביל להיאבק על אהבה, אינטימיות, סולידריות, שוויון, צדק וחירות: מינית או בכלל?

נטלי גרויסמן היא עיתונאית ובעלת תואר במשפטים ותואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב

¹ הנה קישור להרצאה שנשאה ברקאי בנושא זה בכנס הלקסיקלי ה-13 למחשבה פוליטית ביקורתית באוניברסיטת ת"א

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליכודניק

    במחילה, איך אפשר לתאר כקונצנזואלי וקונפורמי מעשה, שבסופו של דבר, משהתגלה, הביא לפיטוריו של אדם?!

    נראה שהקוד המקובל הוא "פנטז, אל תעשה". צפית בפורנו? נו נו נו. לא יפה. לא נורא.
    עשית פורנו? איכס.

  2. ניצה ברקוביץ

    טקסט מצויין – מדויק ומאיר עיניים. הוא רלבנטי לא רק להבנת משטר המיניות החדש אלא להבנת הכלכלה החדשה בכלל. אבל עכשיו אני מרגישה במילכוד. האנסטינקט הראשוני שלי היה לשתף בפייסבוק כי רוצה שהרבה אנשים יקראו אותו. אבל זה אומר שאני שוב עובדת בשביל צוקרברג ושבה ומאשררת את כללי הסדר ההחברתי החדש ואת כללי וכלכלת הרגשות שלו.

    1. נטלי

      ניצה, תודה. להניח את דעתך: הטקסט הזה נולד מתוך תגובה שלי בשרשור בפייסבוק, ואני עצמי, לאחר התחבטות, הכרעתי לטובת השיתוף :). אפשר לראות בכך עוד אחד מאותם פרדוקסים חברתיים רבים שאנחנו מתקיימות בתוכן. דרך נוספת למתן את הפרדוקס: להבחין בין סרטוני סקס וסטטוסים פורחים באוויר לטקסטים פוליטיים עם אורך נשימה.

  3. אמיליה כהן

    הי, התייחסות מגניבה לגמרי. מרגישה צורך לחדד כמה דברים:

    קודם כל, לא טענתי שסרטונים הם ביטוי של פתיחות מינית, אלא של חגיגת מיניות. אלו שני דברים שונים בתכלית. לדבר על "פתיחות מינית" זה חסר ערך לטעמי – כי זה בינארי ומשעמם, ואני גם לא בטוחה שיש דבר כזה. טענתי שהתגובות לסרטונים מדכאות מיניות – וזה לא טיעון עם קשר הפוך פשוט.
    כולנו חיים בתרבות ריאלטי פורנו פטריארכית. אין סקס אחר, התייחסות לסקס "כדבר" היא לא מעניינת. מה אנשים חושבים על הסקס שהם או אחרים עושים ואיך הם משתמשים בו בחיי היומיום שלהם – הוא המעניין. (וכולם מופנים לדוקטורט של ד"ר דנה קפלן.).
    דבר שני, לא טענתי שצילום סרטונים הוא "מעשה פמיניסטי". למעשה, לא התייחסתי כלל לנשים המצולמות ולדיאלוג הפנימי שלהן. המאמר שלי עסק ספציפית בתגובות למוסינזון. בהמשך לכך, לטעון "אני לא מכירה אף אישה ש.." אפעס, זה לא עובר כטענה וזה ממש לא פמיניסטי. בעיה שלך שאת לא מכירה. אני מכירה יותר מאישה אחת שמעוניינת שתמונות וסרטונים שלה יופצו – לקבוצה מצומצמת או באופן שאינו מאפשר לזהות אותה בקלות. אם כחוקרות חברה וכנשים נרצה לומר משהו חדש – אי אפשר להגיד כל הזמן שכולנו מדוכאות ומשועבדות לרצונות של גברים. לא כי זה לא נכון – תיאורית זה לא מקדם אותנו לשום מקום חדש. וגם זה דיכוי בפני עצמו.
    ולסיכום, כל דבר שאנחנו עושים/ות הוא תוצאה של דיכוי חברתי. אין דבר כזה "בחירה" באמת – יש ארגז חברתי של התנהגויות – לחלקנו ארגז כלים קטן ובסיסי ולחלקנו גדול ומשוכלל יותר, וזאת כתוצאה של מבנים חברתיים כאלה ואחרים. בתוך הארגז כלים הזה אנשים "רוצים" ו"רוצות" כל מיני דברים. זה לא הופך את הרצונות או המעשים שלהם לפחות אמיתיים או ראויים להתייחסות. זה העולם שלהם.

    1. נטלי

      תודה על התייחסותך שלך.

      פתיחות או חגיגה: מבחינתי, לב העניין הוא טיעונך לגבי האיום של מוסינזון על הסדר הקיים.

      "סקס": ודאי שאין מהות "אובייקטיבית" שהיא סקס. גם מסכימה שהחוויה הסובייקטיבית של המשתתפים (וקהלם) ביחס לפרקטיקות ה"סקס" שלהם רלוונטית מאוד ואולי בעיקר. אבל:

      א. אף אחת מאיתנו לא בחנה את החוויה הסובייקטיבית של הנפשות הפועלות. שתינו ניזונו מדיווחים תקשורתיים דלים והתייחסנו רק לקווי המתאר הכלליים של המקרה הקונקרטי. שתינו פירשנו את הפרקטיקות מבחוץ, לא מבפנים. ומותר לנו. גם אם לא חקרנו לעומק את הצד הסובייקטיבי, עדיין יש דברים מעניינים לומר על על הזיקה בין פרקטיקות "סקס" ספציפיות לבין המבנים/המשטרים/השיחים/יחסי הכוח שבתוכם הן משוקעות.

      את סימנת את האיום של מוסינזון על הסדר הקיים ובחרת לקרוא בסרטונים חגיגת מיניות החותרת תחת השיח המיינסטרימי של חיי משפחה למופת. אני טוענת שזו לא חתרנות מעניינת במיוחד, כי השיח הנ"ל הוא רק מעטה נרטיבי דק ודי פריך שמכסה על מבני עומק בעלי השפעה מכרעת על חיינו שתחתיהם מוסינזון אינו חותר, אלא מציית להם: מבנה העומק ה"פייסבוקי" הניאו-ליברלי ומבנה העומק הפטריארכלי.

      זה מתחבר לטענתך בדבר "רצונות" שמתקיימים בתוך דיכוי וארגזי הכלים המוגבלים שלנו: מסכימה מאוד. אבל עדיין אפשר להתייחס לרצונות מסוימים כחתרניים יותר או פחות מאחרים מנקודת מבט של שיחים/מבנים דומיננטיים. למשל, אם כולנו חיים בתרבות פורנו ריאליטי פטריארכית, כטענתך, אז איך ועד כמה בדיוק הסרטונים של מוסינזון מאיימים על אושיות הסדר החברתי?

      ב. גם אם נתמקד בפן הסובייקטיבי, שכאמור אין לנו מספיק מידע עליו: מדוע להניח שעבור מוסינזון, קהלו הצר וקהלו הרחב, הסרטונים מתפרשים כחגיגה של מיניות ולא, למשל, כשואו אוף לחבר'ה, כאקט של אשרור סחיות וכציות לנורמות שמעודדות להפגין סקס בפומבי? האם מוסינזון אכן קונה את השואו של עצמו כחגיגה של מיניות? האם צופיו קונים את זה? האם עבור כל המשתתפות והמשתתפים זו חגיגה של מיניות?
      הרי גם לכל סרטון באתר פורנו גנרי או לכל תמונת עירום שבת 13 או בן 15 שולחים בווטסאפ אפשר להתייחס כחגיגה של מיניות, ואפשר גם לראות שם דברים אחרים, כולל אלימות, דכאנות מינית והדרה של האפשרות לאינטגרציה בין סקס, אינטימיות ורגש. זה תלוי בהקשר, כמובן, ובמשמעויות שהסובייקטים מייחסים לפרקטיקות שלהם. העובדה שמדובר ב"בבוגרים" ובסרטונים שהופקו, לכאורה, שלא למטרות מסחריות ובהסכמה לא הופכת אוטומטית את ההפקה הזאת לחתרנות גדולה או לחגיגה של מיניות מבחינת המשתתפים או הצופים או הקהל הרחב.

      ג. "אני לא מכירה": שיערתי שהאפיסטמולוגיה הזאת לא תעבור בשקט. התכוונתי לקורפוס הידע שלי שהצטבר מתוך התנסות, היחשפות לידע של נשים אחרות לא-מעטות ולטקסטים רלוונטיים משלל סוגים, והחיים בעולם הזה. זו אפיסטמולוגיה אנתרופולוגית, של מדגמים קטנים אך לא מקריים, של החיים ושל שכל ישר ושל ידע סובייקטיבי מצטבר שלא נאסף אמנם במחקר רשמי אך מבוסס על תצפית משתתפת ומתמשכת על העולם. אפשר להתווכח עם טענותיי, ואני עצמי סייגתי את תקפותן. למעשה, אני נוטה להניח שיש נשים וגברים שיחוו סקס מצולם של עצמם שמיועד לפייסבוק כאושר גדול וכשחרור, אבל שוב, אני משערת שהם לא הרוב. כמובן, אם לא נבדוק את זה אף פעם ולא ניתן לסוכנות ולסוכנים הפועלים לדבר בשם עצמן, זה כבר יהיה בלתי-פמיניסטי.

      ד. אני פוסט-סטרוקטורליסטית בהגדרות שלי ביחס ל"סקס", אבל לא פוסט-סטרוקטורליסטית ולא רלטיביסטית עד הסוף בהגדרות שלי ביחס לסקס "טוב" לעומת "רע" או סקס "דכאני" לעומת "משחרר". אני לא מקבלת מבחינה ערכית כל הבניה חברתית של סקס, כפי שאני לא מקבלת כריתת דגדגנים כעוד פרקטיקה תרבותית ניטרלית. אם כולנו חיים בתרבות פורנו ריאליטי פטריארכית, אז באסה לנו, מבחינתי, ואני מסמנת איך התרבות הזאת מדכאת אותנו ומצמצמת את הנגישות שלנו לאופציות לא "מגניבות", לא מצולמות ולא מפוקחות ע"י החבר'ה של סקס מאוד מגניב.

  4. חזי

    קישור לסרטון בבקשה