לא התפלק לו, למפכ"ל

"לא הבנתם למה התכוון", אמר הבן של המפכ"ל רוני אלשייך כשיצא להגנתו לאחר שזה התבטא על פשיעת אתיופים כמהגרים. לי נדמה שדבריו היו בהירים ומכוונים, הגם שניסוחם אולי קמעא מתעתע: אלשייך מגדיר מחדש (ואולי בעצם מחזק) את גבולות הגזרה (ואולי תורת ההפעלה והאתיקה) של המשטרה. אך ייתכן, עם קורטוב של חמלה כלפי האיש החדש בשכונה, שניתן להבין את דבריו אחרת: אולי פשוט, כמי שחסה תמיד באפלה שמאפשרת אך מסתירה הכול, לא הכיר מקרוב את אופני ההתנהלות בשדה הפתוח, במיוחד זה הפוליטי, הדמוקרטי.

כך קרה בשנות ה-70 גם למי שקדם לו כמפכ"ל שמונה מבחוץ: הרצל שפיר, שזוכה ממני לכבוד רב על המהפכה שחולל תוך 5 חודשים מופלאים ומרתקים במשטרה באמצעות צוות תכנון רב שנתי ראשון מסוגו במשטרה (לו הייתי שותפה) ודגש בלתי מתפשר על אתיקה של אמון ואמת. שפיר הופל לא רק בגלל תיק אפרסק (תיק החקירה כנגד המפלגה שבראשה עמד השר בורג), לא רק בגלל ששדרת הפיקוד עשתה הכול כדי להכשילו, אלא (גם) משום שלא הבין את המערכת הפוליטית לאשורה: הוא נלחם עם מרקוביץ', מנכ“ל משרד הפנים ומנהל אגף המשטרה, איש אמונו של השר בורג, על סמכויות וגבולות. ובמלחמה כמו במלחמה: נוקטים בצעדים קיצוניים. שפיר שלח, כך נודע בזמנו, בלש משטרתי בלבוש אזרחי להקליט את מרקוביץ בשיחה עם אנשי משטרה (ואולי עיתונאים, כבר אינני זוכרת). זה כנראה היה הקש ששבר את גב הגמל.

עם קורטוב החמלה ההיא, אולי אוכל להבין כי אלשייך – אמנם מספרים שהוא משכיל, מנוסה, ערמומי ונבון – פשוט אינו מבין את הפוליטיקה הציבורית שבה פועלים וזועקים נשים, אתיופים, ערבים ואחרים כנגד אלימות השוטרים, כנגד גזענות וסקסיזם של שוטרים, וכי כלל הציבור שבע ממחדלי המשטרה ומביע עמדתו על כך באופן חופשי  – נוהג שכנראה זר לבוגרי שב"כ.

אולי. בכל זאת, לפני שנוכל להביע חמלה, מן הראוי לראות כי חוט לא דק במיוחד שמקשר בין התבטאויותיו, במיוחד בכמה מקרים בולטים. הבולט שבהם הוא אולי הפיגוע בדיזנגוף שביצע נשאת מלחם, כאשר לדעת מפקדים בכירים במשטרה, אלשיך לא טרח לשמוע את דעותיהם בעניין ולא התנהל דיון ראוי בצרכים המבצעיים ובדרך הנכונה ליידע את הציבור בהתפתחויות. בנוסף, מפקד מחוז תל אביב ניצב בנצי סאו סבר לאחר הפיגוע כי קצין בכיר צריך לפנות לציבור דרך התקשורת ולתת לו מידע עדכני על מצב החיפושים אחרי החשוד.  "הצורך לתת מידע לציבור הוא לא יחסי ציבור", אמר קצין במשטרה, "הצורך לתת מידע לציבור בימים כאלה הוא קריטי, מבצעי, הכרחי לחיי היומיום של התושבים".

סודיות הפעולה כמו בשב"כ, שתיקתה של המשטרה ברגעי בהלה קריטיים, הובילו לחרדה ציבורית גדלה והולכת,  אך שתיקה זו הופכת כנראה למדיניות במקרים מסוימים: באוגוסט האחרון התפרסם כי המשטרה נמנעת במכוון מהודעות על מקרי אונס ומעשים מגונים משיקולי תדמית וכדי לא לגרום בהלה בציבור. חבל שהמפכ"ל שלמד קרימינולוגיה במסלול מחקרי, התעלם ממקרה שארע בטורנטו לפני מעלה מעשור והפך לפסק דין תקדימי ומפורסם נגד המשטרה: מתלוננת שנאנסה בביתה, הגישה תביעה כנגד משטרת טורונטו על שמשיקולי "פחד מהיסטריה של נשים" לא פרסמה את דבר קיומו של  האנס המסתובב באזור כדי להזהיר נשים. המתלוננת (שהתיידדתי איתה בהמשך) זכתה בתביעה , קיבלה פיצויים גדולים אך גם השמצות וניסיונות פגיעה מצד אנשי משטרה. משטרת טורונטו, ובעקבותיה משטרות אחרות, שינו את נהלי העבודה שלהן בהתאם.

למיטב זכרוני, היה מקרה דומה גם במרכז תל אביב לפני שנים רבות, שעליו דיווחה בעיתונות רק חנה קים. שוב, מקרה של אי הבנת הציבור ותפקיד המשטרה בציבוריות. אלשייך לא מבין כי המידע אינו רכוש המשטרה והוא נועד לתועלת הציבור, במקרה זה הנשים "המבוהלות".

הסובלנות שמגלה אלשייך נמשכת עם חשש להטרדות מיניות של שוטרות – וראש להב 433 נותר במקומו ואילן מור נשלח לוושינגטון כנציג המשטרה (מה הוא מייצג שם בדיוק?)אך ויתר על המינוי "מסיבות משפחתיות" על רקע הביקורת הציבורית. במילים אחרות, המפכ"ל קובע: לא כל אמירה סקסיסטית היא הטרדה מינית או בעיה מוסרית ופיקודית, במיוחד למי שסבור כי יש להיזהר מתלונות אנונימיות של שוטרות – בדיוק כמו שרוב אנשי המשטרה מאמינים בתלונות שווא של נשים על אלימות למרות שהמידע מעיד כי אין כמעט כאלו תלונות. מפקד הוא טוב גם כשסרח פה ושם – ובלבד שהוא ”מוערך“, ”מקצועי“, "נערץ" (אולי אלשיך יזמין את ניצב בדימוס אורי בר לב, אחד המפקדים המוערכים ביותר, לשוב לפקד על המחוז הדרומי? הוא כנראה מתאים לדפוס הזה שאלשייך מעודד).

אלימות כלפי אחרים, לא רק נשים, גם היא נסבלת: השימוש  בפרופיילינג, למשל: "טבעי שחושדים יותר באתיופים" ולמרות לחצים וביקורת חוצת גבולות, לא מצא אלשייך מקום להתנצל על דבריו המטעים והבלתי מקצועיים. מנכ"לית משרד המשפטים ויו"ר הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה, אמי פלמור, אמרה כי בניגוד לדברי אלשייך, הנתונים שהוצגו בפני חברי הצוות מלמדים על קיומה של גזענות ממסדית כלפי יוצאי אתיופיה — ולא על נטייה לעבריינות מצדם. באופן לא מפתיע, המשטרה בראשות אלשייך, סירבה לאמץ שלוש המלצות של ועדת טלמור: בנושא נהלי שימוש באקדח "טייזר", הגברת השימוש בדין המשמעתי, ותיעוד בוידאו של חקירות קטינים – שלושתן חשובות למרחב סמכויותיהם של השוטרים והאפשרות (או הגבלתה) לפקח על עבודת השוטרים.

למרות פרשת  סלמסה ז"ל והשימוש הבלתי מרוסן של שוטרים באקדח הטייזר המסוכן והפוגעני, כשעדיין כלל לא ברור כי השוטרים יודעים להשתמש בו באיפוק כיאה לנשק "אל-הרג", החליט אלשייך לרכוש אקדחים נוספים בהיקף כמה מיליוני שקלים.

המסר שעובר לשוטרים כתוצאה מהמדיניות הנקוטה לנוכח אירועים כאלו: מכת טייזר – לא נורא; גיבוי לשוטרים גם כשטועים; סובלנות לאלימות שוטרים, במיוחד מפקדים בכירים שסרחו; נשים ואתיופים חשודים מלכתחילה.  אלשייך לא רק שאינו מערער על התרבות המשטרתית הידועה (למרות שבאופן לא מפתיע קיים מחקר מקיף בנושא בעולם – אך לא בישראל) באלימות, בגזענות, בסקסיזם, בטיוח ובחיפוי; הוא אף מחזק את המסורת המשטרתית – כולל כוחות שיטור שלצידם –  שכבר נגלתה לנו באין ספור מקרים כשהם חשים שכוחם בלתי מוגבל ואין עליהם יראת הציבור, החוק או בתי המשפט : יחידת עוז, שהוקמה כדי לטפל בהגירה בלתי חוקית ובעובדים זרים, פעלה למעצרם של פעילי שלום בינלאומיים הנמצאים בשטחי השטחים הכבושים, הגם שסמכותה שם מוטלת בספק. באותה צורה, המשטרה איננה מהססת מלזנוח את "הנחישות והרגישות" שהפעילה כה היטב במהלך ההתנתקות מרצועת עזה, כאשר היא שולחת 1500 (!) אנשי משטרה חמושים היטב להרוס כפר בדואי שלם ולסלק את תושביו מהאזור – מהלך קיצוני ובלתי מקובל כשלעצמו, וגם מעלה תהיות, שכן התבצע במהלך דיון משפטי.

השוטרים כנראה יודעים שהם משוחררים אפילו ממרות בית המשפט – כפי שמעיד המקרה הבא (שפורסם בעיתונות): שופט שלום בתל-אביב, דן מור, החליט לשחרר חשוד ממעצר במטרה להבהיר למשטרה, שאין היא רשאית לערוך לחשוד מסדר זיהוי בלא נוכחות סנגור.  על כך הגיב מפקד התחנה: 'אני לא מתרגש מההחלטה. הוא כולה שופט שלום'. בנוסף הדגיש סגן הניצב עד כמה צדקה המשטרה, שערכה את מסדר הזיהוי בלא נוכחות פרקליטו של החשוד, ואף הבטיח שלא להימנע מכך גם בעתיד.

במקרה אחר מסתבר שהמשטרה מגבה חוקרים שפברקו ראיות בתיק אונס. למרות שבית המשפט המחוזי כינה זאת  'ליקוי מאורות' בשורותיה, הודיעה  המשטרה, כך על פי ידיעות עיתונאיות, כי אין בכוונתה לנקוט הליכים נגד השוטרים המעורבים, וכי היא נותנת להם סיוע וגיבוי מלא. זאת, לפחות עד למיצוי כל ההליכים המשפטיים בפרשה.

אחד משיאי היהירות המשטרתית התבטא בגיבוי מקיר לקיר של המשטרה, של מפקדיה ושל השר הממונה עליה, שנתנו לשוטר שחר מזרחי, שהורשע בהריגת גנב רכב פלסטיני, ובביקורת שמתחה המשטרה על החלטות בתי המשפט. התנהגות יהירה זו ללא תקדים הביאה לביקורת חד-משמעית מצד היועץ המשפטי לממשלה, אלא שככל הנראה לא ננקטו צעדים ממשיים לבלימת התופעה.

אלשייך ממשיך את המסורת המשטרתית הזו. יתרה מזאת: הוא עד כה מפכ"ל מצליח משום שהוא מצליח לעמוד ביעדיו כפי שהוא קבע לעצמו (ואולי אף בתיאום עם השר והרוה"מ הממונים). ונדמה לי שהוא מצליח לסחוף אחריו שוטרים רבים שהאתוס החדש-ישן הזה מתאים להם כמו כפפה ליד. משום שזה האתוס שכה הכה שורש במשטרה: השאיפה לסמכויות רחבות ככל שאפשר, זלזול במערכת המשפט, גיבוי וחיפוי לשוטרים שסרחו, בצד אלימות, גזענות, סקסיזם, כוחנות שכבר תש כוחנו מלחזות בה.

המפכ"ל אלשייך נראה כממשיך כיוונים אלו: אם היו עד כה קונטרוברסאלים, אלשייך היום מחזק אותם והשוטרים – איך לא? – שמחים לקראתו. בעצם, יש כאן דוגמא נוספת, הגם שמעוררת חלחלה רבה יותר, למתח בין התבהמות הכוח (בלשונו של בוגי יעלון) לבין החייל אזריה וכל הנוהים אחריו. אך אלשייך, כמפקד העליון המגובה על ידי המערכת הפוליטית, נוטה לחלוטין לכיוונו של אזריה.

האם החלטותיו מוסריות? האם הן משקפות התבהמות? האם הן מייצרות/מחזקות תרבות ארגונית קיימת? אלו שאלות שאינן מעניינו. לפחות, הוא לא מתבטא לגביהן.

ד"ר אראלה שדמי היא קרימינולוגית המתמחה בחקר משטרת ישראל  וסנ"ץ בדימוס. שדמי היא גם פעילת שלום ופעילה פמיניסטית. ספריה האחרונים: "ארץ מאובטחת: משטרה, שיטור והפוליטיקה של הביטחון האישי (הקיבוץ המאוחד 2012); דרך אם (רסלינג 2015)