נתניהו אוהב ילדים ערבים - מסרט למציאות

בשביל עפר צדדי פילסה שיירת נתניהו-בנט לבית הספר היסודי, להפגין קצת ״אהבה״ לילדים הערבים. בפנים, חילקו לילדים דגלי ישראל וציוו עליהם לחייך. ביקורו של נתניהו בטמרה ביום הראשון לשנת הלימודים מעלה זכרונות ילדות על ימי הממשל הצבאי, וגם כמה שאלות על הפערים העצומים בתקציבים בין החינוך הערבי ליהודי
אבו לילא (סמיר אלאחמד)

נולד בכפר קרע אל תוך מציאות הממשל הצבאי. את לימודיו האקדמיים סיים באוניברסיטת תל אביב. פעיל פוליטי לשעבר ופעיל חברתי בהווה. כיום הוא מנהל עסק משלו, לומד לטבען עוגיות שהוא אוהב לאפות ומחדש את ההיכרות עם אלוהים

כנראה שאין גבול לציניות המקאברית ולניצולם של ילדים קטנים ומפוחדים כדי לכונן את מיתוס "נתניהו אוהב ילדים ערבים הנוהרים לבתי ספר". לבי לבי על ילדי טמרה אלזועביה שנאלצו לחוות סיוט נוראי כזה ביום הראשון של שנת הלימודים, שמן הסתם ילווה אותם שנים רבות ויתרום לא מעט לעיצוב האישיות והתודעה שלהם.

אנחנו, שנולדנו בתקופת הממשל הצבאי – תקופה ששום דבר לא היה בטוח בה, גם לא החיים עצמם – זוכרים עד היום את האירועים הגדולים המכוננים שעיצבו וגבשו את התודעה האנושית-הפוליטית-החברתית והערכית שלנו. השנה הייתה 1970, וגם אז זה היה בספטמבר -השבועות הראשונים של פתיחת שנה הלימודים. ביום שלישי, 29 בספטמבר, הגענו לכיתה ה’. הפנים של המנהל המפוחד והמורים המבולבלים בישרו לנו שמשהו עומד להתרחש, משהו גדול שמצליח להטיל אימה על המורים שלנו, אפילו יותר מן האימה שהיה מטיל עליהם ביקור נציג השב"כ במשרד החינוך הממונה על מינוי ופיטור מורים ערבים. ישבנו בכיתות בציפייה מורטת עצבים לקראת מה שעומד לבוא.

וזה לא איחר לבוא. השיעור הראשון הסתיים איכשהו, כאשר את רובו בילה המורה בהצצה מפוחדת דרך החלון עם הזכוכית השבורה. בהמתנה בין שני השיעורים הבחנו שתלמידי כיתה ו' נוטשים את הכיתות בצהלה גדולה עם הילקוטים שלהם. מבלי להבין דבר, מיהרנו אף אנחנו לקחת את הילקוטים ולעזוב את הכיתה. בחצר התאספו עשרות גדולים מהתיכון וארגנו אותנו בשורה. ראיתי את חאתם הגבוה מטפס על גג משרד המנהל ומוריד את הדגל בכחול-לבן. המנהל והמורים הסתגרו בפנים ואנחנו החלנו בצעדה שקטה ברחובות הכפר, שבראשה נישא ארון מתים עטוף בשני דגלים: דגל מצרים ודגל פלסטין.

ג'מילה השחורה הייתה האישה הראשונה שהצטרפה אלינו ועמדה בראש התהלוכה. הסתכלתי עליה, על גופה הדק והמחוטב, מטפחת צבעונית על ראשה, שמלתה פרחונית ושרווליה מופשלים. ידיה עם צמידי זהב היו מוכתמות עדיין בשאריות הבצק שכנראה לשה דקות ספורות לפני כן. "סלימה, עזבי הכל ובואי מיד", "אמינה, יא משחרה, עזבי את הכביסה מיד ובואי", "היי את אם עלי, בואי אחותי לידי" – הייתה ג'מילה השחורה צועקת ליד כל בית שעברה לידו תהלוכת האבל של ההלוויה הסמלית, קוראת לנשות הכפר להצטרף. זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי את האמהות שלנו נוטשות כל מלאכה, עומדות בראש הפגנה וצועדות יחד איתנו ברחובות הכפר. התהלוכה עצרה ליד המסגד. הגדולים הכניסו את הארון ואנחנו אחריהם. קיימנו תפילת המת ויצאנו להמשיך בתהלוכת האבל ברחובות הכפר. זה היה יום אחד אחרי פטירתו של מנהיג האומה הערבית ג'מאל עבד אל נאצר.

ביום שלישי, 29 בספטמבר, הגענו לכיתה ה’. הפנים של המנהל המפוחד והמורים המבולבלים בישרו לנו שמשהו עומד להתרחש, משהו גדול שמצליח להטיל עליהם אימה, אפילו יותר מן האימה שהיה מטיל ביקור נציג השב"כ במשרד החינוך הממונה על מינוי ופיטור מורים ערבים. ישבנו בכיתות בציפייה מורטת עצבים לקראת מה שעומד לבוא

כמה חודשים לפני האירוע המכונן הזה, בשבוע הראשון של חודש מאי, עסקנו כל תלמידי היסודי במירוק רצפות וחלונות הכיתות ובקישוט הקירות בשרשראות של דגלים קטנים ומשונים. רק כעבור כמה שנים הבנו שאלה דגלי יחידות צבאיות של צבא הכיבוש ודגלי המדינה היהודית. כמו בכל שנה ביסודי, גם השנה בחודש מאי ציוו אותנו המורים לנקות, להבריק ולקשט את הכיתות וללמוד את השיר "בעיד אסתקלאל בלאדי" (ביום עצמאות ארצי). דגלים גדולים נתלו מעל משרדי המנהל. אחרי הלימודים נפגשנו כולנו, כמו בכל יום, במערה שבאיזור "אלמפאחר" בכפר. לא זוכר מי מאתנו הגה אז את הרעיון הגאוני "לחזור לכיתה". שישה או שבעה ילדים היינו. נכנסו לכיתה דרך החלון השבור. אבראהים וסעיד ראש כרוב החלו לקרוע את הקישוטים שעל הקירות ולדרוך ולירוק עליהם. כולנו הצטרפנו אליהם. ואז עמד ראש כרוב במרכז הכיתה, הפשיל מכנסיים, כרע, וצעק "יאללה עושים את זה". כולנו הפשלנו מכנסיים ו"עשינו את זה" על רצפת הכיתה, ניגבנו בדגלונים הקטנים ועברנו לעוד ארבע או חמש כיתות נוספות להשלים את המבצע הצבאי הראשון שלנו.

בשבילנו, ילדי הממשל הצבאי, אלה היו שני האירועים הגדולים המכוננים. אירועים שאין ספק שהעצימו אותנו יותר מכל דבר אחר וגיבשו את התודעה הלאומית שלנו.

עברו השנים, גדלנו לא מעט וכולנו הצטרפנו למפלגה הקומוניסטית ולפעילות שלה. אני זוכר שלמדתי על מקרה אחר, אירוע ציני מפחיד, האופרה ״ברונדיבר״ של מקהלת הילדים היהודים, ששולבה בסרט התעמולה הנאצי של הבמאי היהודי קורט גרון משנת 1944. עם פתיחת שנת הלימודים הנוכחית, נזכרתי בעניין. ובכן, ב-1 בספטמבר 2016 עוצר, או כמעט עוצר, הוטל על הכפר טמרה אלזועביה. רחובות נסגרו, הוקמו מחסומים וכוחות ביטחון כבשו את הכפר מחדש. בשביל עפר צדדי צעדה שיירת נתניהו-בנט ופילסה את דרכה לבית הספר היסודי בכפר, להפגין את אהבת נתניהו לילדים הערבים. אנשי ביטחון חתומי פנים ומפחידים בדקו את תיקי התלמידים המבוהלים טרם נכנסו בשער בית הספר. בפנים, חילקו לילדים דגלי ישראל וציוו עליהם לחייך. הילדים לקחו את הדגלים בכניעה, אך לא הצליחו לאלץ את החיוך לבצבץ. נתניהו הרביץ תורה בילדים הערבים בשפה העברית ופקד עליהם להיות "אזרחים נאמנים".

בשביל עפר צדדי צעדה שיירת נתניהו-בנט ופילסה את דרכה לבית הספר היסודי בכפר, להפגין את אהבת נתניהו לילדים הערבים. בפנים, חילקו לילדים דגלי ישראל וציוו עליהם לחייך. הילדים לקחו את הדגלים בכניעה, אך לא הצליחו לאלץ את החיוך לבצבץ. נתניהו הרביץ תורה בילדים בשפה העברית ופקד עליהם להיות "אזרחים נאמנים"

ובאתנחתא קלה מהסיוט והסצינה המבוימת של "נתניהו אוהב ילדים" נחזור לרגע למציאות. נחסוך מהאוזן והעין הרגישות את מכלול המציאות שלנו, אנחנו הערבים, תחת שלטונה של מדינת היהודים, ונתמקד לרגע במציאות של אותם ילדים/תלמידים ערבים שהמנהיג האחד והיחד מעמיד פנים שהוא אוהב. מדוח של עמותת סיכוי (המבוסס על דוח של משרד האוצר של נתניהו), מתברר כי ל-5,200 ילדים ערבים בנגב אין גן ילדים למרות חוק חינוך חובה; המדינה משקיעה בתלמיד יהודי המוגדר חלש על פי מדד הטיפוח של משרד החינוך 31,956 שקל בשנה לעומת 18,289 בתלמיד ערבי דומה – כלומר 75% יותר בתלמיד היהודי. זאת, בנוסף למחסור החמור בכיתות לימוד במערכת החינוך הערבי (כ-4,000 כיתות בחינוך היסודי והחטיבה העליונה), אחוזי נשירה גבוהים כתוצאה מהאפליה וההזנחה (14% בקרב תלמידים ערבים לעומת 8% בקרב יהודים), ואחוזי זכאות נמוכים לתעודת בגרות (47% בקרב יהודים לעומת 23% בקרב ערבים). עד שנת 2014 לא בנתה המדינה מעונות יום לגיל הרך ביישובים הערביים, וכתוצאה מכך רק 6% מבין הילדים הערבים נמצאים במסגרת חינוכית, לעומת 23% מהילדים היהודים בגיל הרך. אפליה מבנית זו היא שקובעת את עתידם של התלמידים – אז אולי יפסיק האדון נתניהו לאהוב את הילדים הערבים, ויתחיל להשקיע בהם ובחינוך שלהם?

בתמונות שהופצו לכל אמצעי התקשורות רואים את הילדים נושאים דגלים, יושבים תלושים ולא מבינים את תפקידם בסצינה האבסורדית הזאת שנכפתה עליהם. רק דבר אחד חסר: במאי ערבי מפורסם שילהק את התלמידים האלה לסרט העתידי "נתניהו מעניק חינוך לילדי טמרה אלזועביה במתנה". אין לי ספק שרוב הילדים האלה התלוננו עוד באותו הלילה על כאבי בטן עזים, וסבלו מנדודי שינה ומסיוטים. הלב נקרע למראה פניהם העצובות ביום הראשון ללימודים, ולא נשאר אלא לקוות שהם יצליחו לשרוד את החוויה בלי משקעים ותסביכים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליכודניק

    גמאל עבד אל נאצר יכול לחייך בשמיים. מורשתו חיה וקיימת בפלסטין.
    במצריים עצמה- לא כל כך.
    או שבעצם כן; א-סיסי מכר לסעודיה את טיראן וסנפיר, והוא שלח את הצבא המצרי להילחם לצד הסעודים בתימן, כמו בימים הישנים והטובים של שנות ה-60'. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כפארסה.

    במילים אחרות, מהי הלאומיות הערבית- חוץ מהשתובבות של בני נוער?

  2. שבתאי לוי

    נתניהו אוהב ערבים, כמו שהיטלר אהב יהודים. ביקורם הכפוי והמאיים של נתניהו וקציני משטרה, נועדו להפחיד, ולגייס עמילים וקוויזלינגים. צר לי על הילדים שהושפלו.

  3. א

    כמה כיף לקרוא את מאמרי השיטנה האלו של אנשים כפויי טובה שלעולם יכתבו כמה היהודים נוראיים אבל אף פעם לא יכתבו מאמר כמו למה אני לא לוקח ביטוח לאומי או דמי אבטלה. אחרי כזה מאמר אני שמח הרבה יותר שאני ימני.

  4. יוסי ברנע

    החינוך בתקופת הממשל הצבאי ביטא את האבסורד הפוליטי של אזרחות של לא יהודים המצויים במצב דיכוי. ניתן להבין את ההזדהות עם ג'מאל נאצר בהיותו מנהיג כריזמטי נושא בשורת פאן ערביות. אולם גם כיום ישראל אינה מדינה נורמלית. כדי להיות נורמלית היא צריכה להיות רפובליקה של כל אזרחיה ללא הבדל דת או מוצא אתני.
    ושני הערות שולים, קורט גרון היה גרמני יהודי שנרצח ע"י הנאצים ואת סרטיו עשה כי הוכרח לעשות. גם לפני שנים ביקר נתניהו בטמרה והבטיח מחשב לכל תלמיד. כולם קיבלו?