כשבריונים לבנים באים לעשות חינוך

תהליכים עדינים ומאומצים של חמש שנים, שהתקיימו בבית ספר אחד בשכונה מוחלשת אחת בהובלת מנהלת נחושה ומסורה אחת, ייגדעו בקרוב באחת – כשבאותו מקום ממש יוקם בית הספר של היהדות הרפורמית וימחק את בית הספר הקיים. הכל במסווה של הצלת השכונה
אורלי אלכסנדר וגל לוי

איך והיכן נוצרות עוולות חינוכיות? לרוב העינים נשואות מעלה, אל הפוליטיקאים קובעי המדיניות והפקידים המוציאים לפועל את המדיניות, אם באופן העולה בקנה אחד עם רצונו של השר ואם באופן הנובע מתוך השגרה הביורוקרטית. האם עוולות נוצרות מלמעלה ביד מכוון או שהן פרי הבאושים של מערכת שאינה מפקחת על עצמה או נותנת דין וחשבון אמיתי לאזרחים אותם היא אמורה לשרת? האם ההורים (כשלוחיהם של ילדיהם) הם תמיד הקורבנות שעל גבם פועלת מכונת המערכת או שהם חלק מהמכונה המייצרת את עוולותיה? מי ההורים והילדים הנמצאים באיזה צד של המכונה? היכן מתקיים המפגש הסמוי מהעין לרוב בין אותם הורים שבכוחם לשנות לבין מי שאוחזים בכפתורים המפעילים את המכונה?

החינוך כידוע נמצא בפרטים. במפגש היומיומי בין מורה לתלמידה, בין חומרי הלימוד למה שנאמר בכיתה ומחוצה לה. לרוב, אנו מצפים מבית הספר לפצות על הקשיים המתקיימים מחוצה לו, בחברה. לרוב, הציפיה הזו מוגזמת. אם בית הספר הוא חלק מהחברה, לא ניתן לראות בו אי בודד שבכוחו לתקן את מה שהחברה מקלקלת. ועדיין, מורות ומנהלות רבות מגיעות מדי יום לבית הספר על מנת להשפיע ולשנות. למתבונן מהצד השאלה אינה למה הן לא מצליחות, אלא כיצד הן לא מתייאשות. במיוחד במקומות בהם החברה מראש מתייאשת. במקומות עליהם החברה באמצעות המדינה ורשויות החינוך מוותרת.

הסיפור הבא הוא סיפור על מקום כזה. מן הסתם יש אחרים. מן הסתם, הסיפור אינו מיוחד מדי או חריג מדי, אולם כוחו בתיאור התנאים והסביבה בהם נשות חינוך פועלות. כן, נשות חינוך בלשון נקבה כי כך החברה קבעה את מקומו של החינוך בחברה ואת כוחו מול מוסדות המדינה – כמקום נשי ושולי. זהו סיפורן של נשים שמבקשות להילחם במכונה ולהציע לילדות וילדים בשכונה מוחלשת עתיד אחר מזה שנגזר עליהם. הסיפור אולי קצת ארוך, אבל חשוב מספיק כדי שיהיה לו מקום. הוא לא הכלל ולא היוצא מהכלל. הוא הסיפור של החינוך במקום שאותו החברה הגדירה כשוליים, ולכן חשוב שהוא יישמע גם כאן.

הסיפור – מפיה של אורלי, מורה שליוותה בעבר את בית הספר המדובר – מלמד אותנו על הקשר בין חינוך ושוליוּת. שוליוּת זה לא מצב נתון, אלא יחס שנולד מפטרונות עיוורת לעצמה. כפי שאורלי מציינת בצדק, כל מעשה חינוכי הוא פטרוני, ועל זאת אפשר להוסיף כי כל פעולה חינוכית מכילה את יסודותיו של הסדר הקיים. לכן, אחריותה של המחנכת, ושל כל הורה המדבר בשם החינוך, להיות מודע לפטרונות ולבחור להכיר במקום ממנו הוא או היא באים. בהיעדרה של מודעות כזו, מי שהוגדרו כשוליים ייוותרו שם, ומי שרואים עצמם מרכז ימשיכו להנות מהפריבילגיות אותן הם השיגו בכוח. את הדרך לשינוי חברתי-חינוכי צריך לחצוב מלמטה.

(גל לוי)

cc by-Cheryl Williams
החינוך כידוע נמצא בפרטים. במפגש היומיומי בין מורה לתלמידה, בין חומרי הלימוד למה שנאמר בכיתה ומחוצה לה. לרוב, אנו מצפים מבית הספר לפצות על הקשיים המתקיימים מחוצה לו, בחברה. לרוב, הציפיה הזו מוגזמת. צילום: cc by-Cheryl Williams

כך נראית עוולה חינוכית

אורלי אלכסנדר

זה כמו לכתוב במים על שמן, הכול צף ברגע שהיד רושמת. מבחינתי, שהכול יימחק, הסימנים שיישארו על הדף חשובים. זה סיפור קטן המתאר עוולה חברתית מושרשת כל כך עד כדי שקיפות מוחלטת – לא רואים, לא שומעים. אני מרגישה מחויבת לתת דיווח על מה שקרה, לפרט את הסבך המתסכל והמייאש של מערכתיות המכילה בתוכה גזענות ובריונות לבנה ובנוסף לכתוב מילים אוהדות, למנהלת שבחרה בחירה כואבת לפרוש מתפקידה בשל כל אלו.

*

אני עוסקת בחינוך כמעט עשרים שנה, ההכשרה שלי ברובה נעשתה בבתי ספר דמוקרטיים. הכשרה מבורכת על הצד הפדגוגי שלה והן על הצד הפוליטי שלה. ההחלטה שלי כיום (החלטה פוליטית, כלכלית ורגשית) היא ללמד בבתי ספר ממלכתיים ציבוריים. בחרתי בקטנים שבהם, אלו שנקראים הזדמנות שנייה. בדחילו ורחימו, אני עוסקת בחינוך ומודעת היטב לפריבילגיות של צבע עורי הלבן ושל מעמדי כמורה.

במהלך עבודתי החינוכית ליוויתי מנהלים/ות ועם אחת מהן קשרתי קשרים אמיצים. זיהיתי באינטואיציות הדקות שלי (אינטואיציות לזיהוי בריונות לבנה, אותן פיתחתי בבתי ספר הדמוקרטיים) שהמנהלת ר', מנהלת בית ספר שכונתי של תלמידים מגן ועד כיתה ט', בשכונה מוחלשת, מדברת ופועלת ממקום כן, מעמיק, חושב ומחזיקה בדעות, רגשות ודרכי פעולה שמבררות, בודקות ומנסות לא ליפול בשבלונות של חשיבה. אין סיסמאות בבית ספרה. היא משקיעה שעות רבות בהיכרות עם תרבויות שונות המרכיבות את אוכלוסיית בית הספר, בהיכרות אישית עם התלמידות ובעבודת צוות הופכת קרביים שמאלצת את צוות לברר את זהותו. בניהולה הצוות תוסס, מתווכח, ומעז להביא תפיסות עולם שונות וחובר לבסוף יחד תחת זיהוי המכנה המשותף של איכפתיות ומתוך הבנה שחינוך זה מנגנון מסליל. לפי הגישה הרווחת בבית הספר, אם לא נצליח לדרבן את התלמידים והתלמידות – שהם או הוריהם הגיעו מאתיופיה, טורקמניסטן, רוסיה, אוקראינה וממשפחות מזרחיות ותיקות – לקחת אחריות על חייהם, לא יהיה מי שיעשה זאת. להגמוניה נוח, כלכלית ומעמדית, שהם יבלו את חייהם כעובדים בסופרים של 'חצי חינם' במקרה הטוב או בכלא במקרה הרע.

לפי הגישה הרווחת בבית הספר, אם לא נצליח לדרבן את התלמידים והתלמידות – שהם או הוריהם הגיעו מאתיופיה, טורקמניסטן, רוסיה, אוקראינה וממשפחות מזרחיות ותיקות – לקחת אחריות על חייהם, לא יהיה מי שיעשה זאת. להגמוניה נוח, כלכלית ומעמדית, שהם יבלו את חייהם כעובדים בסופרים של 'חצי חינם' במקרה הטוב או בכלא במקרה הרע

לרוב, גישת הצוות אינה פטרונית – למרות שקשה לחמוק ממנה בחינוך, ואני מזהה אותה לצערי הרב, גם בכתיבה שלי – ומתבטאת ברצון להכיר את התלמידות והתלמידים ולומר להם: זו השיטה ואלו השנים שאנחנו כאן יחד בין הגדרות, אז בואו ניקח את הזמן הזה ונכיר את השיטה לעומקה; נלמד להשתמש בה ונפעל לשנותה באמצעות יצירת אמון וקרבה ותרגול שפתי מעמיק ומתוך מוטיבציה פנימית. הגישה הזו הצליחה חלקית בבית הספר. היא דורשת זמן, משאבים וכסף חסרים; ציוני המיצ"ב עדיין נמוכים; ועדיין יש בריונות. אבל מנגד, חיי היומיום מתנהלים בנינוחות יחסית, בכבוד ובאכפתיות המאפשרת גדילה וצמיחה איטית.

המנהלת ר' ניסתה גישות שונות: שיעורי בחירה, דיאלוג לצד הצבת גבולות, הכנסת מגשרת אתיופית, צירוף מורים לתמיכה לימודית ורגשית בתלמידים, פתיחת מגמות בחטיבת הביניים, סיוע של מנחות חיצוניות המגיעות משיח פדגוגי ביקורתי להשתלמות בית ספרית, האחרונה בהן היא דר' מיכל שלייפר המתמחה באוכלוסייה האתיופית והנגשת העברית כשפה שנייה. לטענת דר' שלייפר עבור ילדים מכל משפחה במצב סוציו-אקונומי נמוך, העברית הבית ספרית תהיה שפה שנייה. במעמד זה, לרוב אין ספרים בבית, אין שיח מערכתי, אוצר המילים חסר (גם אם עבור ההורים העברית היא שפה ראשונה), ומכאן המוכנות הנמוכה של ילדיהם לבית הספר הקיים.

בית הספר הדמוקרטי בזכרון יעקב. צילום: אתר בית הספר
בית הספר הדמוקרטי בזכרון יעקב. צילום: אתר בית הספר

לבית הספר ניתנה הכותרת 'דמוקרטי', אך הוא אינו דומה בהתנהלותו לבתי הספר הדמוקרטיים המוכרים. בית ספר דמוקרטי בשכונה מוחלשת לא יכול להציע לתלמידותיו בחירה גורפת כמו בדמוקרטיים הרגילים, שם הבית יכול להציע תמיכה אם הילדים בוחרים לא ללמוד. אולם הגישה החינוכית והפדגוגית לקוחה מהחינוך הדמוקרטי. היא רואה בילדה ובילד אדם לכל דבר עם נקודות חוזק ונקודות צמיחה; היא מאמינה בדיאלוג עם התלמידים ובמתן אחריות לילדים בוועדות ובפרלמנט; והיא רואה את הלמידה כמתקיימת לא רק בשיעורים, אלא בכל פעילות בבית הספר. גישה זו מבחינה בסוגים למידה שונים – חברתית, קוגניטיבית ורגשית – והצוות שם דגש מיוחד על בניית אמון עם הילדה ומשפחתה ועל העלאת הביטחון עצמי. לתלמידי בית הספר השכונתי זו ההזדמנות היחידה כמעט לצאת עם התעודות המקובלות ועם הידע והכישורים הנדרשים כיום להתערוּת בחברה.

מלכוד 22

המלכוד בניהול בית הספר הוא רב ממדי, ועיקרו, על מנת להוכיח את יתרונו של בית הספר לגבור על השיטה הקיימת המותירה את תושבי השכונה מאחור ולהגדיל את הישגיו, את זקוקה למשאבים ולתמיכה שלשם קבלתם עלייך להציג הישגים מדידים באמות המידה של השיטה הקיימת.

1. תלמידי בית הספר השכונתי מחויבים באותם ההישגים במיצ"ב ובבגרות להם מחויבים תלמידי בתי ספר אחרים. כלומר, נקודת הסיום זהה למרות שנקודת הזינוק שונה. זו משמעות ההסללה.

2. רבים מתושבי השכונה מאמינים שכדאי לילדיהם ללמוד מחוץ לשכונה, מהסיבות הבאות: כדי שלא יסתבכו בפשע שקיים בשכונה, כדי שיתחברו עם ילדים ממשפחות חזקות, כי יש יותר מדי שחורים בבית הספר השכונתי וכי בית ספר שנמצא מחוץ לשכונה הוא בוודאות בית ספר טוב יותר.

3. בית הספר השכונתי ייחשב כסמכות היררכית, לא משנה כמה פתוח וקשוב הוא יהיה. הזעם שמצטבר בגיל ההתבגרות בכלל ובגיל ההתבגרות של נוער מופלה בפרט הוא עצום. הזעם עלול להתבטא כעבריינות כלפי בית הספר עצמו, ויש להציב מולה גבול ברור.

4. כמנהלת המבקשת לקדם את בית הספר ממצבו הנתון, את נדרשת לחזר על הפתחים בבקשה לתוספת משאבים. כאשר התהליך הבית ספרי הוא ארוך, מתמשך וכרוך בניסוי וטעייה, לכי תבקשי תוספת תקציב ושעות ותמיכה, כאשר מנהל החינוך העירוני דורש קבלות והוכחות.

כמנהלת, נסי להוכיח שאת עושה את הדבר הנכון, שהצוות רציני ועובד בתיאום, שהתלמידים בוחרים בבית הספר, וממשיכים לכיתה ז' למרות שעומדת להם האפשרות לעזוב. כמנהלת, לכי תוכיחי שהירידה בהרשמה לגנים היא כי נפתחו שני גנים חדשים בשכונה, וכי משפחות שמגיעות לבית הספר נבהלות מכמות השחורים.

כמנהלת, לכי תוכיחי שזה לא קשור בשם בית הספר – 'הדמוקרטי' – אלא במלכוד המתואר כאן. במיוחד, כאשר אף אחד לא מעוניין בהסברים או בדיון מפורט באג'נדה החינוכית אם זו לא מלווה בתוצאות מדידות. כמנהלת, נסי להשמיע את קולה של אוכלוסייה שקופה שלא בהכרח מעוניינת שתשמיעי את קולה.

5. הלוואי שתושבי השכונה היו אמונים על החינוך ושותפים לדרך חינוכית שתעזור לילדיהם להגיע למיצוי יכולותיהם, אבל תושבי השכונה ברובם עובדים ימים ארוכים ולא פנויים לתת דעתם על בית הספר. מה גם שבית הספר מחדד את הפער בינם לבין ילדיהם (במיוחד במשפחות מהגרים) – כך יוצא שמי שמנתב את האג'נדה החינוכית בשכונה הם לא תושבי השכונה אלא מי שמגיעים ממעמד אחר לגמרי.

children in School
צילום: cc by-buck82

האבסורד המקומם או: בריונות לבנה

כל המכשולים האלה אינם ייחודיים או חדשים במצבים האלה, והם לא נסתרו מעיניה של המנהלת ר' כאשר היא הגיעה לבית הספר לפני חמש שנים. הסיפור הזה גם לא היה מסופר לו ר' ומנהלת אגף החינוך העירוני היו רואות את הדברים עין בעין. אבל מנהלת האגף לא התעניינה בבית הספר. היא דרשה הישגים במיצ"ב וגידול בהרשמות לבית הספר, ונראות עירונית משובבת (למשל, שיתוף פעולה עם אמן מצליח ששר עם אתיופים). היא רצתה תוצאות מיידיות ולא תהליך ארוך שנדרש למשאבים והרבה סבלנות. היא לא התעניינה בבית הספר, לא העמיקה להבין את המבנה השכונתי המורכב על תרבויותיו השונות. היא לא ביקשה לשמוע את המתווה החינוכי שר' פירטה בפניה, אלא ביקרה את רמת ההישגים הנמוכה ודיברה בחוסר ההערכה על מה שנעשה בבית הספר. היא לא הקשיבה ועשתה הכול כדי שיהיה ברור ל-ר' שזמנה קצר, ויותר מכך, שזמנו של בית הספר במתכונתו הנוכחית אוזל.

במקביל, התקבצה בעיר קבוצה של משפחות חזקות מהמעמד הבינוני ומעלה שהתאגדה סביב תפיסה חינוכית ראויה בפני עצמה של היהדות הרפורמית. לאחר שהתגבשה קבוצה, היא חיפשה מקום לעגון בו, בעודם מאמינים שיעשו טוב לכל בית ספר שאליו יגיעו. מספר פעמים הם ביקשו להשתלב בבית הספר השכונתי ו-ר', בישירות האופיינית לה, ענתה להם שהם מוזמנים להתארח, אבל הפוקוס שלה כמנהלת הוא על הצרכים של האוכלוסייה המקומית. הקבוצה בחרה שלא להצטרף ומצאה אירוח ארעי ופחות מאתגר בשכונה אחרת מבוססת יותר. מדובר, כאמור, בקבוצת א.נשים אינטליגנטיים, רחבי אופקים, מקושרים, דעתניים וכמובן – לבנים. הם בנו קשר טוב עם אותה מנהלת אגף החינוך והנה הסתמן פתרון: קבוצת ההורים המובילה חינוך יהדות רפורמית תיכנס בתשע"ח לבית הספר השכונתי 'הכושל' בהישגיו, בית הספר יתחזק כי תלמידיו יגיעו ממשפחות חזקות מחוץ לשכונה, תוצאות המיצ"ב יעלו, ההישגים יראו, תושבי השכונה יוכלו לרשום בחופשיות את ילדיהם לבתי ספר מחוץ לשכונה (והרי זה מה שהם רוצים). פתרון מנצח.

קבוצת א.נשים אינטליגנטיים, רחבי אופקים, מקושרים, דעתניים וכמובן – לבנים, בנו קשר טוב מנהלת אגף החינוך והנה הסתמן פתרון: קבוצת ההורים המובילה חינוך יהדות רפורמית תיכנס בתשע"ח לבית הספר השכונתי 'הכושל' בהישגיו, בית הספר יתחזק כי תלמידיו יגיעו ממשפחות חזקות מחוץ לשכונה, תוצאות המיצ"ב יעלו, ההישגים יראו, תושבי השכונה יוכלו לרשום בחופשיות את ילדיהם לבתי ספר מחוץ לשכונה (והרי זה מה שהם רוצים). פתרון מנצח

חשוב לחזור על זה. קבוצה מבוססת לבנה בשיתוף עם אגף החינוך העירוני תכבוש את בית הספר השכונתי במסווה של הצלת השכונה; רוב התלמידים מהשכונה יפוזרו לכל עבר ללא דגש על הצרכים המסוימים שלהם; הצוות המסור של בית הספר בחלקו יעזוב; הנה כך נראה טרנספר שקוף שלא יעורר מחאה או צעקה ויתבסס "בשטח" כמו עוולות חברתיות אחרות המושרשות היטב בהיסטוריה של המדינה. כי בריונות לבנה היא בריונות אשכנזית סמויה שעוברת מתחת לרדאר. מדובר בא.נשים אשכנזים, רובם ממעמד חברתי בינוני עד גבוה, המחזיקים במשרות/מעמד המאפשרות בעזרת נתינת תקציבים ותמיכה עירונית/מדינתית או השתייכות לאליטה מבוקשת, את עיצוב פני החברה על-פי דרכם.

חשוב לומר גם את זאת. המידע המובא כאן אינו שקוף. הוא לא נמסר לא לר' המנהלת, לא לצוות, לא לתושבי השכונה, ובטח שלא לתלמידים והתלמידות. אם נבקש תגובה, יבעטו בנו לכל הרוחות ויאמרו שמדובר בשמועות. אבל זהו מידע מבוסס לחלוטין. זו התוכנית. כאשר ר' הבינה זאת היא הגיעה למסקנה הכואבת שהישארותה בבית הספר לא תועיל. שמאבקה על עתידו של בית הספר נידון לכשלון. היא הבינה שהיא לא תוכל לנהל בית ספר ללא אופק, ללא תקציב, ללא תמיכה, ושבית הספר נפגע גם הוא בשל כך. בהחלטה שקשה לתאר את קושייה, היא הודיעה על פרישה (לצערם הרב מאד של הצוות והתלמידים/ות ומן הסתם לשמחת מנהלת אגף החינוך). לבית הספר מונה מנהל חדש ואני יודעת, מניסיוני, שהחיים ימשיכו כאילו מעולם לא היו חמש השנים בהן ר' ניהלה את בית הספר השכונתי בעניין ובתשוקה, מתוך שאיפה להתאימו לתושבים. המערכת תמיד מנצחת במקרים האלה. וכך, בעוד שנה, אם הכול ימשיך כמתוכנן, יוקם בית הספר של היהדות הרפורמית בשכונה המוחלשת וימחק את בית הספר השכונתי הקיים.

ייתכן ובית הספר החדש יביא אור גדול לשכונה. והרי מה זה משנה, הם או אנחנו, כולנו לבנים המגיעים לשכונה ומאמינים בכוחנו לעזור (פטרונות כבר אמרתי). ייתכן, אבל הכול שאלה של עומק הפטרונות, זיהוי הפטרונות, האינטרסים הגלויים והסמויים שמובילים אותנו והמחירים שהחברה משלמת עליה. בית הספר שניהלה ר' כוּון לצרכי השכונה וניסה לזהות את הצרכים של התלמידים. הצוות השקיע זמן בצנעה ובעבודה קשה ומסורה בניסיון לצמצום הפערים בתוצאות מתונות ולא גרנדיוזיות. באופציה אליה נשואות העיניים, של בית ספר בניהול הורים, יש תקווה להצלחה. תלמידיו יגיעו מבחוץ, מ"האליטה", ותלמידי השכונה בחלקם ישארו ואולי אף יטמעו בקבוצה הלבנה החזקה. אך חשוב לראות שמדובר בטרנספר גזעני ומסוכן מעין כמותו, בחברה שלא למדה דבר מהעבר וממשיכה בהתעלמותה האטומה מתושבי השכונה, קשי היום, העניים, המהגרים. הסכנה הגדולה ביותר שהמהלך הזה, כמו קודמיו בעבר, הוא לבן וסמוי, וסופו לשמור על הסדר החברתי ההגמוני הקיים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    מתיש, זחוח, וחסר ביקורת עצמית בהיקפים שגדולים אפילו על העוקץ. לבנים, הבנתי. מה צבעה של המנהלת ההיא? ומה בעניין הפוליטי? האם שוב קרסה תכנית לחינוך שונאני?

    בנוסף, באמא שלך, מורתנו. האם יתכן שהתלמידים נכשלו כי המנהלת קצת עפה על עצמה? שההורים – פשוטים קשי ימצח ונמוכי מצח שכמותם – צודקים בביקורתם על בית הספר והתהליכים המיותרים שהוטלו על התלמידים? שיש סיבה לכך שגננות מוכנות להמר ולפתוח שני גנים חדשים ליד אמפריית הדומקרטיה הזוהרת? שברובד השטחי הסיבה קשורה לאי שביעות רצון הורית עוד וכבר מהגן, כלומר שהגנים החדשים נפתחו לא כמכת טבע אלא בעקבות תלונות הורים על ביצועי הגן הקיים ? שברובד המעט יותר עמוק, כל מה שקורה נעוץ בבוז עמוק לכל מי שאינו מאנ"ש? את והמנהלת חולקות את סוד החינוך הנכון. ההורים, העיריה, התושבים החדשים ומסורתם הרפורמית בת מאות השנים (בהנחה שנתעלם משורשיה הספרדיים של ה'רפורמה'), כולם טועים ותועים.

    מחוץ לבית הספר ה'דמוקרטי' יד דמוקרטיה אמיתית. היא אולי לא מקובלת על המחנכים ה'דמוקרטיים', אבל נראה שכמה ילדים ניצלו. מזל.

    1. גל לוי

      זה קטע כזה להגיב על מה שלא יודעים, נכון? מה אתה יודע על הביקורת של ההורים על בית הספר? מה אתה יודע על התהליכים הקורים שם? האם העובדה שהילדים בוחרים להמשיך בבית הספר למרות האפשרות לעבור לא מלמדת דבר? נכון שקשה יותר להכניס את הילד לבית הספר כי מסתבר שכאשר את חי בשכונה שכולם עסוקים בלשכנע אותך שהיא על הפנים, תעדיף לשלוח את הילד שלך החוצה ולו רק בשל התדמית. אולי אין תלונות על "ביצועי הגן"? אולי דוקא הבוז הוא של העיריה ולא של צוות בית הספר?

      1. סמולן

        אני יודע רק מה שכתוב במאמר, ובעצם גם בתגובתך: שההורים (השחורים, האותנטיים, המדוכאים) לא מתלהבים מבית הספר. אתה מנסה להסביר את זה דרך הבניה חברתית, אבל כנראה שלא מתנגד לכך שהם לא אוהבים את התהליכים העדינים. לגבי הילדים המתמידים להרשם, גם כאן הייתי שמח לראות נתונים, כולל השוואתיים: האם ילדים נוטים לעזוב בתי ספר כושלים? האם ילדים יוותרו בשמחה על חברויות שנקשרו שם? עד כמה ילדים מודעים לרמת בית הספר, לא משנה לפי איזה קריטריון? אני לא יודע את התשובות (חלק מהיבשת הגדולה של דברים שאני לא מבין בהם), אבל גם כאן, נראה שיש חלקי טענות שמובילות מהר מדי ורחוק מדי.

  2. ליכודניק

    א. 5 שנים נשמע לי פרק זמן מספיק כדי להביא לתוצאות מדידות. במחילה, אם אחרי 5 שנים אי אפשר לראות הבדל אצל תלמידי כיתה י' שלמדו תחת השיטה מאז כיתה ו'- אז אולי דוקא השיטה הדמוקרטית לא מתאימה לבני השכונה, וכפייתה היא-היא הפטרונות? אולי היה עדיף להשקיע את המרץ בשינון עברית, תנ"ך, מתימטיקה וכו' למידה ישנה, משעממת ומסורתית?

    ב. בחיאת, זה בית ספר יסודי. אם אני זוכר נכון, בגיל הזה אין בכלל מגמות. אז ההנהלה מתחלפת ומגיעים תלמידים חדשים. אז מה- המורים יפסיקו להתיחס לרוב התלמידים, בני השכונה? איך בדיוק? למה לא להניח שהקבוצה החדשה תמשוך את כל ביה"ס למעלה, ושהתקציבים והמעורבות של ההורים הרפורמים ייטיבו עם כל התלמידים?

    נשמע לי שהצוות ניסה לכפות את השיטה הדמוקרטית מבחוץ, בסביבה שלא מעוניינת בה ולא פנויה אליה.

  3. דני

    הלבנים האלה, יימח שמם! קצת לא קולט את הקטע של התייחסות גזענית מוצהרת לאנשים. תארי לך איך זה היה נשמע אם היית מדברת על זה שה"שחורים" באים לנו לשכונה והורסים אותה. נשמע די גרוע לא? אבל כשאומרים את זה על "לבנים" זה לא נשמע יותר טוב. ודרך אגב, מה לגבי אלה בצבע בז', איך הם בסקאלה שלך, בסדר או לא?

    1. נתן

      אני מתפלא שמשרד החינוך מאפשר לגזענית שמקטלגת אנשים לפי צבע עורם לעבוד כמורה.
      בעצם אני לא מתפלא – יתכן שהמשרד מבין שגזענות כלפיי "לבנים" יכולה לקדם ולהכשיר את הגזענות הרצויה באמת (כלפיי הערבים) ככתוב במקורות : שלא לשמה נעשה לשמה.

      1. חזי

        מה רע בשער הקופאית ( ביחס להשקעה בשנות לימוד וכו')?

  4. טלי

    אני לא מבינה משהו – למה ברור שהקבוצה הרפורמית החדשה תדחק החוצה את התלמידים הקיימים? חבל מאוד על התפטרות המנהלת, אבל זעקות השבר נשמעות לי קצת מוקדמות מדי, ולמען האמת קצת מקוממות. כמי שלמדה – כחילונית – בבי"ס של רשת תל"י (תגבור לימודי יהדות) הרפורמית אני יכולה להעיד שמדובר בחינוך דמוקרטי ופלורליסטי באמת. זה יופי של דבר. חבל שאתם לא רואים את הצדדים החיוביים שבעניין. תכלס, זה נשמע לי כמו win win situation.

  5. שלומפי

    מה רע בלהיות קופאית בסופר? איזה התנשאות!

    1. עמי

      שלומפי – מלכתחילה אין פסול בלהיות קופאי בסופר, כמו שאין פסול להיות ״איש היי טק״ שעובד באתר הימורים. כולם מנסים להתפרנס.

      לשאלתך ״מה רע״ בלהיות קופאי – התשובה היא אחת: השכר

  6. רחלי שוחט

    מאמר חזק מאוד ומסביר היטב מהי ביריונות לבנה במערכת החינוך.
    עצוב, זה בית ספר שמחק בית ספר בחסות המוסדות. נולד בחטא ..
    אבל זה קורה ברגע זה ממש בתל אביב יפו בעוד בית ספר ואף אחד במערכת בחנוך העירונית והארצית לא עוצר את התהליך הנוראי הזה.
    כי ככה זה אם אתה לבן אתה חזק אתה תנצח ואתה גם תכתוב את ההיסטוריה איך עשית זאת לטובת החלשים..

  7. רחלי שוחט

    מאמר חזק מאוד ומסביר היטב מהי ביריונות לבנה במערכת החינוך.
    עצוב, זה בית ספר שמחק בית ספר בחסות המוסדות. נולד בחטא ..
    אבל זה קורה ברגע זה ממש בתל אביב יפו בעוד בית ספר ואף אחד במערכת בחנוך העירונית והארצית לא עוצר את התהליך הנוראי הזה.
    כי ככה זה אם אתה לבן אתה חזק אתה תנצח ואתה גם תכתוב את ההיסטוריה איך עשית זאת לטובת החלשים..

  8. עירוני ז

    כמעט הייתי בטוח שהסיפור נכתב על בית הספר שלי רק עם שינוי הדמויות כדי לא לעורר גלים.
    אבל מנהלי החינוך בעיר הזאת לא מודאגים ממאמר שכזה – הם מניחים שהאוכלוסיה ה"מודחת" לא תבין את מה שכתוב. הבריונים יודעים שהם כאלה והמנהיג בוודאי ג'ינג'י או אחיו הגדול שמחכה שכולם יפלו כדי שהוא יזהר.
    מה זה משנה… יש בחירות לראשות עוד שנה וקצת… לא לשכוח לשים את הפתק הנכון…

  9. גל לוי

    יופיין של שלוש התגובות למעלה שהן מאששות אחת לאחד את הנאמר בפוסט הזה. א) לבנים מלאכתם נעשית בידי אחרים; ב) שכנראה אין גבולות לחוסר המודעות העצמית.

    1. חזי

      מודעות עצמית כמו ב"קטע אירוני ומודע לעצמו"?

  10. מבט מבפנים

    קורא את התגובות ומצוי בתחושה שחלקנו מפספסים את הנק' העיקרית. אין פה אף ביקורת על רשת חינוכית כזו או אחרת (ייתכן ואף ההיפך מכך) הביקורת היא על הדרך הכוחנית בה בחרה הרשות העירונית לפעול: בהיעדר שקיפות, ללא שיתוף פעולה ואף בהפרחת אמירות לא אחראיות לגבי עתיד ביה"ס בפני הצוות החינוכי. שלא נטעה, מדובר במהלך פוליטי שאמור לשרת קב' חזקות שעתידן להעלות את צינוי המיצ"ב ובעקבות כך את מחירי הנדל"ן באזור. לא חסרים מבנים בחולון לשכן בהם את תלמידי תל"י, פשוט שקל לעשות זאת על ראשם של האוכלוסיות החלשות. הג'נטרפיקציה אינה חדשה במחוזותינו ויש לה פנים רבות. לצערי היא נתקלה בניסיון חלוש למנוע אותה, ניסיון שלא צלח אך איפשר עיסוק בו בפורומים כאלו או אחרים וזה כבר משהו חשוב.
    ומה לגבי תלמידי השכונה? ברגע שהם יהוו כ-30% מסך התלמידים בביה"ס (ע"פ דרישות תל"י) הם עדיין יישארו קב' האוכלוסיה החלשה יותר- בתוספת חבטה לחווית הדימוי העצמי שלהם. שום מחקר לא מוכיח את השפעתה החיובית של האינטגרציה על קב' תלמידים בסדר גודל שכזה, בטח לא כשמדובר בתלמידים עולים הבאים מרקע תרבותי שונה בתכלית. אז נכון, לא בטוח שחינוך דמוקרטי הוא הפיתרון לכך- ייתכן אף ושהוא מאתגר יותר ומתנגש ערכית עם אוכ' ביה"ס במובנים מסויימים- אך עדיין, הוא מאפשר עיסוק בסוגיה בצורה דיאלוגית, קשובה ופתוחה.
    אנחנו בעידן שבו כביכול הכל ניתן למדידה, אך את הדברים החשובים באמת לא תקבלו באיזשהי מפת מדידות ארצית של YNET. חינוך אמיתי (ובטח רב-תרבותי) מתקיים במפגש בין בני אדם, מפגש שדורש מכל אחד להכיר בקיומו של הצד השני. המפגש הזה התאפשר ובהצלחה רבה בין ילדים למבוגרים בביה"ס הנידון, לצערי עבור אנשים מסוימים זה לא מספיק… מישהו תמיד חייב לשלם את המחיר.
    זה לא אתם? אז כנראה שאתם ממוקמים בצד "הנכון"

    1. גל לוי

      תודה על התגובה הזו שלשם שינוי מתמודדת עם הטענה העיקרית שעולה מהסיפור הזה. שוב, זה לא סיפור ייחודי ואין כאן עניין לעסוק בגופם של אנשים אלא בגופו של העניין. אגב, לא כל כך צריך לפחד מהביטוי חינוך דמוקרטי, יתרונו במקרה הספציפי הוא בכך שהוא איפשר דווקא גמישות והענות לצרכים הייחודיים של התלמידים.

    2. סמולן

      תודה על התגובה, שלשם שינוי רומזת קצת יותר דברים קונקרטיים. אם זה המצב (אם הבנתי את הרמזים), אולי יש משהו בטענה שבטקסט המוזר למעלה.