עברייה: מבחוץ שחורה מבפנים לבנה

בתקופה בה שיח הזהויות הופך מהותני יותר ויותר, מבקשת סיגלית בנאי לחזור אל הלבנטיניות הכהנובית, ומסרבת להכריע בין זהויות קטגוריאליות. אל מול הדרישה לקוהרנטיות בזהות אתנית, מעמדית, דתית או פוליטית היא טוענת לזכותה להגדרה עצמית גמישה. לקראת המופע הערב
רחלי סעיד

כותבת, עורכת, מתרגמת, פעילה בעמותת עמר״ם ומענטזת בשעות הפנאי

אֲנִי מְסַמֶּנֶת צוֹבַעַת שָׁחֹר וְלָבָן/ מֹחִי מְחֻלָּק לְאֻנָּה וְאֻנָּה/ לִבִּי חָלוּל בְּתוֹכִי יֵשׁ חוֹמָה/ מִבַּחוּץ שְׁחֹרָה/ מִבִּפְנִים/ לְבָנָה

(עיר שחורה)

המשוררת, הקולנוענית ואמנית הקול סיגלית בנאי פותחת את המופע "עבריה", המבוסס על ספר השירה באותו שם, בגילוי נאות על החצי האשכנזי שלה, את הצד המזרחי אין צורך להציג, הוא נוכח בשם המשפחה, בעורה השחום וברעמת התלתלים שנשארת נוכחת גם כשהיא קוראת 'אני רוצה ש"ס שיק, וכורכת סביבה מטפחת.

בתקופה בה שיח הזהויות הופך מהותני יותר ויותר, בנאי מבקשת לחזור אל הלבנטיניות הכהנובית, ומסרבת להכריע בין זהויות קטגוריאליות. אל מול הדרישה לקוהרנטיות בזהות אתנית, מעמדית, דתית או פוליטית היא טוענת לזכותה להגדרה עצמית גמישה.

אָז מָה אִם הַשִּׁירָה הַזֹּאת לֹא מְיַצֶּגֶת אוֹתִי/ אֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁירָה שֶׁמְּיַצֶּגֶת? אֶת מִי?/ אֲנִי רוֹצָה לְהַמְצִיא אֶת עַצְמִי/ אֲנִי חַיָּה בְּסֶרֶט/ סֶרֶט עֲרָבִי/ יְהוּדִי

(שיר תשובה)

בנאי כותבת שירה דוקומנטרית, דלה במטאפורות ובדימויים, מרובת התרחשויות, כמעט קולנועית אשר מובילה אותנו בלשון מיומנת אל הסיטואציה, המילים סוגרות פריים, מקרבות את המצלמה, מרחיקות אותה ועוברות בין נקודות מבט. מבלי מחויבות לנקודת מבט, אנו יכולים להתאבל על עובדיה יוסף, ולקנא במזל לוגסי שמציתה סיגריה בכיפור, לכמוה לאדמה עם ילד מפונה גוש קטיף ומיד לאחר מכן להגן על ילד פלסטיני.

במאמרה "ספרות של מוטציה חברתית" כותבת ז'קלין כהנוב על הייחוד של ספרות מהגרים ככזאת שאינה ניתנת לסיווג לאומי אלא מייצרת "בינלאומיות חדשה שפניה מפתיעות לא אחת, כשם שתרכובות כימיות יש להן תכונות משלהן השונות לחלוטין מן היסודות המרכיבים אותן." בעוד ספרות מהגרים מתקיימת תוך כדי ניתוק של הכותב מהשפה והאדמה בו גדל, בנאי מגדירה בדיוק את שני אלה כיסודות הקבועים בזהות שלה.

הָעוֹר שֶׁלִּי עִבְרִית/  וַאֲנִי אֲחוּזָה בָּאֲדָמָה הַזֹּאת בִּמְלוֹא צִפָּרְנַי/ וְאֵין לִי מָקוֹם אַחֵר/ אֵלָיו אוּכַל לְהַגֵּר

כִּי אֵיךְ אֶגְלֶּה מִתּוֹךְ שְׂפָתִי/ שֶׁבָּהּ בָּנִיתִי לִי בַּיִת/ בְּשִׁירִי

(העור שלי עברית)

בהשאלה, אפשר להתייחס אל השירה של בנאי כ"שירה של מוטציה זהותית". לא מדובר בשירה אוניברסלית לכאורה המתעלמת משיח הזהויות, זהויות אתניות, דתיות, מעמדיות ופוליטיות נוכחות בו בצורה ברורה ומפורשת, אולם סיווג ברור של היצירה אינו אפשרי.

הסירוב לקוהרנטיות הוא סירוב לנקיטת עמדה, סירוב להיררכיה חד משמעית, סירוב לעדיפות של נרטיבים, אל "אני צירוף מסוים של א, ב, ו-ג, ואני מסרב להקריב אפילו אחד מיסודות אלה." מצטרף הסירוב להיות נאמן אליהם ולזהות את עצמך באופן מוחלט עם אחד מהם. כך מתאפשר להביט נכוחה אך בלי נזיפה בפמיניסטית המראה חוסר רגישות לנפגעת אלימות מינית, במזרחית המודעת המטיחה "פרחה" באם בגינת המשחקים, וביחסי הכוחות המורכבים בין אוונס האמריקאי השחור לתקווה עמר מקריית גת.  במקום הזה, בהיעדר נאמנות לנרטיב, אנו נותרים עם חמלה.

אֲנָשִׁים קְרוּעִים/ לִגְזָרִים/ עֲקוּרִים/ תַּכְסִיתָם זִיזִים/ דּוֹקְרִים/

מִמַּעֲבֵה הַבָּשָׂר הֶחָשׂוּף/ נִגְלֶה הָרֹךְ/ שֶׁל פְּנִים/ הַגּוּף

גִּבְעוֹת חַמּוּקִים מְלַטְּפוֹת/ אֲדָמָה יְרֵחִית

כָּאן/ הַמָּקוֹם/ הֲכִי/ גָּבוֹהַּ/ בָּעוֹלָם

(השבר הסורי-אפריקאי) 

צילום: מיכה שמחון
צילום: מיכה שמחון

 

ההשקה של "עברייה" – ספר שירים ומופע מאת ובביצוע סיגלית בנאי, בבימוי חנה וזאנה גרינוולד, הערב (חמישי, 8.9) בשעה 20:30  בתיאטרון יפו – מפרץ שלמה 10, יפו

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.