לפמיניזם בישראל חסרות מילים רעננות

"אין אישה בעולם שהיתה רוצה שגבר יתנהג אליה ככה", "אני לא מכירה אף אחת שהיתה רוצה שגבר יגיד לה דבר כזה", "אין סיכוי שיש מישהי שמעוניינת ביחס כזה". כבר זמן מה שאני עדה לשימוש בטיעונים האלה על ידי נשים פמיניסטיות, בפרט בדיונים בסוגיות שנויות במחלוקת ביחסים בין גברים לנשים. הסיבה לשימוש בטיעונים מסוג זה היא ברורה: אפשר לחסל כך ברגע דיון עם פוטנציאל פגיעה גבוה. הבעיה היא שמדובר בטיעונים גרועים במיוחד, שלא רק שאינם מקדמים את הדיון בהטרדות מיניות, הטרדות על רקע מגדרי, אונס, וחופש מיני לנשים – אלא שיש בכוחם לעשות לא מעט נזק.

התחלתי לשים לב לשימוש הרווח בטיעוני "אין אף אישה בעולם שהיתה רוצה שגבר יתנהג אליה כך" סביב פרשת אלנבי 40 שבאה עלינו לרעה בשנה שעברה. לאחרונה עלה לכותרות מקרה קשה נוסף שהתרחש במועדון, של צעירה שנאנסה בשירותים בכוח, אבל הפרשה משנה שעברה היא זו שנחקקה בזיכרון הציבורי, בעיקר מכיוון שהיתה סבוכה בהרבה ממקרי אלימות מינית רבים שהופכים למוקדי דיון ציבוריים.

הפרשה הסבה מצוקה לנשים שמובילות חלק ניכר מהדיונים הפמיניסטיים בחברה הישראלית, מכיוון שהרבה מהרטוריקה הפמיניסטית ששימשה אותנו לאורך השנים התפוצצה לנו בפנים; מורכבות הפרשה פשוט לא אפשרה לאף אחד/ת לחתום את הדיון בכמה טיעונים פשוטים ומוכנים מראש, והוויכוחים בתקשורת ובפייסבוק הפכו לשדה קרב מדמם.

התחושה הרווחת הייתה שאם לאחר שנים של ניסיונות להסביר סוגיות פמיניסטיות בסיסיות בכל דרך אפשרית – בתקיפות, בהומור, באמצעות מאמרים ארוכים ואקדמיים, באמצעות פוסטים קצרים ומתומצתים, דרך קומיקס, סרטונים, ואפילו דרך השוואות למצבי חיים המוכרים לכולם (הדוגמאות בלינקים הן רק קצה הקרחון) – אנחנו שוב ושוב מוצאות את עצמנו באותו דיון בסיסי של "נו למה ציפית כשיצאת לבד בלילה לאלנבי 40?" אז מה, לעזאזל, אנחנו אמורות לעשות אחרת?

אבל האמת היא שהכישלון הוא שלנו, לפחות באופן חלקי. אחת הסיבות לכך שהפרשה הפכה למקור בלתי נדלה של אפשרויות להטיל בתנועה הפמיניסטית רפש, היא שלא הצלחנו לייצר סביב המקרה דיון מקיף וישר מספיק במיניות נשית. הרבה התפספס שם בדרך. הרבה נשים חכמות ומבריקות התקשו לעמוד בפרץ השנאה שהופנה כלפיהן, ופנו למחוזות של שימוש בטיעונים לא מספיק טובים, ובוודאי שלא תקפים. טיעוני ה"אין אף אישה בעולם ש…"

בין אלנבי 40 לטינדר

תופעות רבות אליהן נדרש הפמיניזם הישראלי נדרש לאורך השנים בהצלחה מסוימת, משתכללות כל העת ולובשות פנים חדשות שהכלים הישנים מתקשים להתמודד איתם. או במילים אחרות: טינדר. ואלנבי 40. והקשר שבין שני המרחבים האלה, שבאופן מוצהר חרתו על דגלם סקס בין גברים לנשים, והרבה ממנו.

מפחיד לקשור בין מקרה קיצוני וקשה כמו זה שקרה באלנבי 40 לבין אפליקציית היכרויות. מפחיד אותי בכלל לנסות לגעת במקרה הטראומטי הזה שוב, שכן מדובר בלא פחות מקו פרשת המים, שמפרידה בין תקופה בה כלים מסוימים שעמדו לרשות התנועה הפמיניסטית מיצו במידה רבה את הדיון באונס והטרדות מיניות, לבין תקופה בה ניכר שבר ברור בשיח הפמיניסטי – הן זה המתקיים בין נשים פמיניסטיות לבין עצמן, והן זה המתקיים בין פמיניסטיות לכלל הציבור.

אבל מה שהתפספס בדיונים על אלנבי 40, ממשיך ללוות אותנו גם עכשיו, בדיונים על אונס והטרדות במרחבים שונים בהן נשים משתתפות, ולכן חשוב לחזור ולדון במקרה. מה גם שהבקלאש עומד תמיד לפתחנו, ובא לשכונה בחור חדש, כמו טינדר. ובעוד דיונים על הטרדות במקום העבודה, בתחבורה הציבורית, במוסדות להשכלה גבוהה ואפילו בצה"ל, זוכים לטיפול פמיניסטי מוצלח שעונה על הצרכים שבשטח, יש מרחבים שמבלבלים אותנו ותופסים אותנו לא מוכנות: המרחבים האלה הם המקומות אליהם אנחנו הולכות כדי לעשות סקס, ושם, הכל מתחיל להסתבך.

אנחנו יוצאות למועדונים ופותחות פרופילים באפליקציות שמטרתן לספק לנו סטוצים תוך שאנחנו מכירות את הסכנות ומודעות להן היטב. אנחנו מגיעות – למועדון, לטינדר – כי אלה הם החיים שלנו: אם אנחנו רוצות לבטא את המיניות שלנו באופן בו מועדונים ואפליקציות מזמנים לנו, ההנאה תמיד מותנית בסכנה. תמיד. אנחנו חייבות לצעוד על החבל הדק מנשוא של הנאה שיכולה להסתיים באסון; להשתכר במועדון בדרום העיר או לתת לגבר זר שהתכתבת איתו במשך כמה דקות את כתובת הדירה שלך – כל הנשים שאני מכירה עושות את הדברים האלה או עשו אותם בשלבים שונים בחייהן.

הגיע הזמן שנפסיק להכחיש או להצטדק ביחס לזה. נשים עדיין מתביישות להגיד: אני רוצה (גם/רק) סטוצים ועל כן אני הולכת למקומות מהסוג הזה. הבושה המלווה את הבחירה הזו כרוכה בכך שאלו מרחבים מסוכנים במיוחד, בהם כוחות הפטריארכיה עובדים שעות נוספות. מה לזה ולחופש מיני? מה לזה ולאפשרות ליהנות?

אבל האפשרות הזו בכל זאת קיימת, ומיליוני הנשים שבוחרות לפעול במרחבים האלה הן ההוכחה לכך. כשקורים שם מקרים שעוברים את הגבול בין הנאה הדדית שמתקיימת בהסכמה לבין פגיעה מינית, אנחנו עדיין לא יודעות לנסח את האמביוולנטיות האינהרנטית שאומרת: גם וגם. גם סקס וגם לא-אונס. גם מיניות שאינה מתבטאת במסגרת של מונוגמיה ואינטימיות וגם לא-הטרדה. גם רצון וגם אי-רצון.

לא אונס ולא לא-אונס

אחרי סבב התגובות הציבוריות הראשוניות לאלנבי 40, שהסתמכו על מידע חלקי ביותר, נשים פמיניסטיות רבות נאלצו לנטוש את הנחרצות שבה טענו שמדובר באונס. אני עד היום סבורה שאיני יכולה להכריע ולא מאמינה שאצליח. הבחורה שהיתה שם על הבר באותו לילה סיפרה גרסאות שונות למקרה ולבסוף טענה שלא היה אונס. האם אנחנו מאמינות לה? ייתכן שלא, אבל קשה להתעלם מהצהרה שכזו. בתוספת עדויות נוספות שהגיעו מאנשים שהיו במקום, קשה היה להגיד שחד משמעית מדובר באונס. ועל כן, גם מי שנקטה בקו הזה, נאלצה לשנות גרסה, או לכל הפחות לבצע בה התאמות.

אבל אם לא היה אונס, אז מה כן? בעיה. שכן, למעט א/נשים ספורים, לא שמעתי מישהי/ו שבאמת היו מוכנים לומר שהיה מדובר במקרה של מיניות משוחררת והנאה הדדית שמפאת השמרנות קיבלו יח"צ גרוע (יש הטוענים זאת, כמובן, אבל מדובר במיעוט שדבק בעמדה הזו כמעט תמיד ובכל מצב). אם ככה, לא אונס, אבל גם לא עוד לילה סטנדרטי של סקס בסבבה. לאור כל זאת, עולה הצורך בניסוח של קוד אתי חברתי, כזה שיבהיר לגברים מדוע יש טעם לפגם לזיין אישה על בר לעיני כל.

הטיעון שאין אף אישה בעולם שהיתה יכולה לרצות בזה נולד מהצורך הנואש למתוח קו ברור במקרים לגביהם החקיקה ובתי המשפט לא מספקים מענה מלא, מקרים בהם ההתנהגות המופגנת לא לגמרי נופלת בקטגוריות הרחבות של נורמות התנהגות בין גברים לנשים במרחב הציבורי. טיעונים פופולריים דומים שמופנים כלפי גברים הם, "האם היית רוצה שאמא שלך או אחותך יזכו ליחס כזה?" כאשר התשובה המתבקשת אמורה להיות: כמובן שלא.

אבל מדובר בטיעונים שמפספסים את הדיון לחלוטין. הם מניחים שיש קו ברור בו רצון נגמר ואי-רצון מתחיל באופן קטגורי ושהקו הזה זהה אצל כל הנשים כולן. מדובר בכלי רטורי חמקמק, והוא בעייתי במיוחד כשנשים לעתים עושות בו שימוש שהן רוצות לדון במצבי חיים שהן לעולם לא יחוו בעצמן: זנות ופונדקאות הן דוגמאות רווחות. הפנטזיה הפמיניסטית על קהילת נשים חזקה – בה רצונותיהן של הנשים אינם מוכתבים על ידי טראומות מיניות או כסף – דוחקת הצידה דיון תכליתי בשאלה כיצד ניתן לשמור על נשים כל עוד אנחנו לא חיות באוטופיה הזו.

הטיעונים האלה גם יכולים להיות מופנים נגדנו בכל רגע נתון. הקו יכול לזוז לפי הצורך של המשתמש בו. היום אני אגיד שאין אף אישה בעולם שיכולה לרצות להזדיין בשירותים של מועדון לילה (שכן, אני לא רוצה בזה), ומחר מישהו יגיד: אין אף אישה בעולם שיכולה לרצות לעשות סקס עם גבר שהיא הכירה באפליקציה, ומחרתיים, מישהם יגידו: אין אף אישה בעולם שיכולה לרצות לרכוש השכלה גבוהה או להשתכר שכר שווה לגברים.

אני פוחדת מההתפתחות של שימוש בטיעונים כאלה – שנשלפים כנשק יום הדין – כדי לנסות להסביר מדוע מצבים מיניים הם פוגעניים כלפי נשים, טיעונים שהם בבחינת "מכת המחץ שלאחריה אין עוד מקום לדיון". עוד אין לנו אף דרך להוכיח שבכל העולם כולו אין ולו אישה אחת שהיתה רוצה לעבור את מה שעברה הבחורה באלנבי 40, והנה עובדה שעשויה להמם אנשים מסוימים: ככל הנראה יש לפחות אישה אחת שהיתה רוצה בכך. צריך לזכור שרצון מהסוג הזה איננו בעיה: אם נחזור לזנות, הפמיניזם הישראלי כבר הצליח לנסח לעצמו באופן מספק למדי מדוע אפשר ואף צריך להתנגד לזנות, וזאת מבלי שנגיד לאף אישה בזנות שבחירתה לעסוק בכך (אם היא טוענת שזוהי בחירתה) איננה אמיתית. אמנם הוויכוח הציבורי ניטש והמאמצים להסביר את העמדה הפמיניסטית הרווחת – בעד חוק הפללת הצרכן – עדיין נמשכים, אבל בדיון הפמיניסטי השתכללו טיעונים רחבים ומשכנעים.

דרוש: דיבור חדש

האם העובדה שלא מצאנו עדיין דרך להתמודד עם מקרים סבוכים שכאלה, אומרת שהם לגיטימיים? התשובה היא, חד משמעית לא. אבל האם משום שלא מצאנו עדיין טיעונים טובים ומוצלחים מספיק להסביר את עמדותינו ולהתנגד נחרצות לפגיעה מינית בנשים עלינו להשתמש בטיעונים לא תקפים? התשובה היא גם לא. שימוש בטיעונים כאלה מזיק לדיון וגורם לנו להתחמק מעבודה קשה – קשה מאוד – של פיתוח מחשבות ורעיונות פמיניסטיים במחוזות בהם כף הרגל הפמיניסטית טרם דרכה.

הפמיניזם הישראלי לא אימץ לחיקו לאורך השנים תפיסות של סקס-פוזיטיב (פרו-סקס), ונדמה שהגיע הזמן לערוך היכרות עם מושגים מהעולם ההגותי הזה, שהתפתח עוד בשנות השמונים בקרב הוגות פמיניסטיות מרכזיות. המושג סקס-פוזיטיב יכול להרתיע אם מבינים אותו לא נכון, אבל בארה"ב, למשל, מדובר בחלק חשוב – אם כי עדיין שולי – בשיח הפמיניסטי, וישנן נשים מוכרות פועלות כבר שנים להכניס את הדיבור על מיניות בריאה ומגוונת לדיבור הפמיניסטי. בנוסף, לא מספיק להסתמך על חוויות אישיות בלבד ולהסיק שמה שלא טוב לי, בהכרח לא טוב לאחרת, ולא מספיק להשתמש בכלים המשפטיים שכבר עומדים לרשותנו ושבאמצעותם ניתן למצות את הדין רק במקרים מסוימים מאוד.

אנחנו צריכות לייצר עמדות חדשות ולהיות פתוחות יותר להכיל חוויות של מיניות נשית שלא תמיד מסתדרות עם התפיסות שדבקנו בהן עד היום. לצד זאת, אסור להבין את הבקשה הזו כפשוטה: אין מדובר בהכשרה של כל סיטואציה מינית עם פוטנציאל פוגעני באשר היא. זה בדיוק המצב המסובך בו אנחנו מוצאות את עצמנו. יוזמה כמו לילה טוב, שהוקמה על ידי נשים שלוקחות חלק פעיל בחיי הלילה בישראל והפועלת לצמצום תופעת ההטרדות המיניות בחיי הלילה, צועדת בדרך שטרם נסללה. הנשים שמובילות את היוזמה צריכות להתמודד עם שאלות קשות: איך נשמור על נשים במקומות בהם מיניות מוחצנת וסקס הם חלק בלתי נפרד מהאווירה? כיצד להציב גבולות במרחבים בהם כולם מבקשים רק לפרוץ גבולות?

אני מאמינה ביכולתנו לעלות לשלב הבא, ולהתאים את הדיבור הפמיניסטי הרחב והנגיש שאנחנו מתעקשות עליו למצבים שמכילים בתוכם מורכבות גדולה וסתירות רבות. אסור לנו לרגע לחשוב שהציבור לא מוכן למורכבות הזו, כי אז נתחיל להאמין שגם אנחנו לא מוכנות לכך. והאמת היא, שאנחנו לגמרי מוכנות.