הבנים על הבנות: רשמים משעת חינוך מיני

מאז פרוץ העידן הדיגיטלי ועם ההתפתחות המואצת של האינטרנט והרשתות החברתיות עוברים על בית הספר המסורתי שינוים הכרחיים. למורות, למחנכות ולמשרדי החינוך באשר הם התחוור זה מכבר שהדמוקרטיזציה של הידע שאולי מקלה עליהם במובנים מסוימים, לא פחות מכך מסבכת להם את החיים. המורות –  שאינן עוד המקור הבלתי מעורער של הידע – נדרשות למלאכת תיווך מורכבת, להנחלת עקרונות ודרכי פעולה בעולם שמציף אותנו בכל הטוב ובכל הסחי, שמציע מורכבות רגשית ומוסרית על כל שעל. נראה שאחד המכשולים הגדולים ביותר הניצבים לפתחו של בית הספר הוא שאלת החינוך המיני. בעידן המטורלל הזה שבו במרחק מקלדת מכל נער/ה מתבגר/ת נמצא שפע מטלטל של אתרי פורנו זמינים (שלא לדבר על תרבות האונס האופפת אותנו מכל עבר), בולט על אחת כמה וכמה הצורך בהדרכה, בהנחייה, במישהם שיעשו סדר וינחילו למיטב הנוער המבולבל כללי אצבע, 'עשה ואל תעשה' וכל כך למה.

ממצאיו המטרידים של מחקר בריטי עכשווי לפיו תלמידים ברחבי העולם סבורים כי שיעורי חינוך מיני אינם רלוונטיים יותר מעלים שאלות על האופן בו מתמודדים בתי הספר עם סוגיות של מין ומיניות, בעיקר בגיל ההתבגרות אבל גם הרבה קודם. קריאת הדיווח בהארץ הזכירה לי ביקור משמיט לסתות, לא פחות מכך, שיצא לי לערוך לפני שנים ספורות בשיעור חינוך בכיתה י"ב באחד מבתי הספר בישראל. הביקור נעשה במסגרת תצפית אתנוגרפית שבמהלכה התלוויתי לבית הספר למספר ימים וצפיתי בשיעורים רבים, בישיבות מורים ובאינטראקציות חברתיות. מהשיעור המסוים הזה יצאתי כה נסערת, עד שלמעשה אני זוכרת עד היום את פרטיו, את הריח המסוים שעמד בכיתה ואת מראה המורה והתלמידים, כולל שמות התלמידים הבולטים, במיוחד זה שחבריו לכיתה – כמו גם המורה – התייחסו אליו כאל צאצאו הישיר של קזנובה.

לפני תיעוד השיעור כהווייתו ומספר מסקנות צנועות שלי (אם אמנם יש בהן צורך), אסתייג ראשית ואציין שמדובר בשיעור אחד ושלמרות שיש לי יסוד סביר להניח שאין מדובר במקרה אידיוסינקרטי, אין כוונתי לטעון שאני מומחית בנושא או שאלו הם פני החינוך המיני בישראל. שנית, חשוב לי ביותר להדגיש שאין בכל הנאמר משום הבעת זלזול במאמציה של המורה או במערכת כולה, נהפוך הוא: כמי שלא לימדה אלא מספר זעום של שיעורים בתיכון בחייה, אני רוחשת כבוד עד האופק למורות ולעבודתן. הכתיבה על השיעור הנידון נועדה לשקף את המשבר בו מצוי החינוך בימינו לנוכח האווירה הטכנולוגית והחברתית בה קשה מתמיד למורים לדבר עם התלמידים בגובה העיניים הנעוצות במסך. עוד אציין, שכל פרט מזהה הושמט מהתיאור וכל השמות שונו.

מה היא ציפתה, מה היא גנובה?

השיעור מתחיל באיחור, כי הכיתה הקודמת לא התפנתה, ומשום שילדים עיכבו את המורה דגנית בכניסתה לכיתה. עשר הדקות הראשונות מוקדשות לדיון בנושא המחנכת שבתה התחתנה ובאירוע התרבות הבית-ספרי שיתקיים בשבוע הבא. כשהרעש שוכך, מציגה דגנית את נושא השיעור. "חשבתי לעשות איתכם משהו נורא נחמד. בגלל שעולות לאחרונה שאלות בנושא של יחסים בין המינים, א… כל מיני דברים ככה, שאנשים מתביישים לעלות בקול ולא ישאלו אותי בשיעור, מה את חושבת ככה וככה, החלטתי לעשות דבר כזה. אני מחלקת לכם דפים, וכל אחד בצורה אנונימית יכתוב, אם יש לו, שאלה בנושא. בנושא של יחסים בין המינים". המולה ניעורה בכיתה ואחד התלמידים אומר "אבל יש לנו את יגיל". כולם צוחקים. "יש לנו את  יגיל", עונה המורה, "ואפרופו  יגיל, אני רוצה להעיר הערה מאוד מאוד רצינית. לאחרונה קיימת תופעה של ציור כל מיני איברי מין על שולחנות (הכיתה גועה בצחוק). ליגיל יש ידע רב בתחום. אנחנו היום ננקה את השולחנות בכיתה ("לא, לא, שום דבר", "בשבוע הבא!"), "אבל אם עוד פעם אחת בכיתה יצוירו דברים כאלה", היא ממשיכה, "אין לי מה… תציירו את זה על דפים ותיקחו את זה הביתה, זה ממש לא לעניין". בשלב הזה ניתנות חמש דקות שבמהלכן אמורים הילדים לכתוב שאלות, רעש גדול בכיתה, רק מעטים כותבים שאלות, היתר עסוקים בהלצות על סוגי שאלות אפשריים. הומואים, חתונות בין עדות ולאומים, מין אנאלי, אורגיות ועוד. המורה שואלת אותם מה דעתם על שבוע הגדנ"ע והאם הוא שינה את דעתם על ההתגייסות לצה"ל. יגיל שיושב לא רחוק ממני מסביר לשתי הבנות שיושבות לידו מה תפקידו של הדגדגן עבור האישה ומדגים להן באמצעות ידיו איך נראות לסביות שמקיימות יחסי מין, תוך שהוא דוחק בהן לנסות בבית וגם איתו.

"לפני שאני קוראת את השאלה הראשונה", מפלסת דגנית דרך ווקאלית מתוך הרעש המתקיים בכיתה, "אני רוצה לספר לכם סיפור. נעמה תלמידת כיתה י', הגיעה לתיכון, לומדת בכיתה י', היא נרשמה לבית הספר הזה, עברה מהחטיבה לתיכון. ילדה יפה, תלמידה טובה, ביישנית מאוד. א… ("אבל בלילה… אואה!!!", מגיב איתן וזוכה לשאגות צחוק) "היא ביישנית מאוד. נרשמה לתיכון, מרגישה את עצמה סופסופ גדולה. לומדת במגמה טובה, ביישנית, חנונית כזאת. עמרי, בכיתה י"ב ראה את נעמה כשהיא מגיעה, ו… ואו, נדלק עליה, חבל על הזמן. (דגנית מתעלמת מקריאות הילדים שטוענים שכבר עברו את "ההפעלה" הזו ומתעקשת שמדובר בסיפור אחר). "עמרי הוא אחד הילדים הכי מקובלים בכיתה י"ב. הוא הוציא מזמן רשיון נהיגה, הוא חתיך סוף הדרך… נעמה מאוד מתרגשת, הוא רק מחייך אליה, היא נהיית אדומה כולה… היא לא מאמינה שהחתיך של י"ב מתחיל איתה, הביישנית של כיתה י'".

"היא יפה?" שואלת אחת הבנות. "היא יפה, היא עדינה מאוד", עונה דגנית. "אם היא הייתה מכוערת, הוא היה מתחיל איתה?" – מתערב אחד הבנים. "היא יפה", ממשיכה דגנית. "היא לא מודעת ליופי של עצמה אולי, אבל היא בחורה מקסימה…"

דגנית מתארת את הרומן הנרקם, כשעמרי הוא היוזם ונעמה היא הפסיבית: "הוא מתחיל איתה עוד ועוד, הוא כל פעם הולך לאיזור של השכבה שלה כדי לראות אותה, לדבר איתה. והיא… אתם לא מבינים, כל פעם שהוא מדבר איתה, היא בעננים, הדפיקות לב שלה בשמיים…" בסופו של דבר, על פי הסיפור שממחזרת דגנית (לקול מחאות התלמידים), עמרי מזמין את נעמה לצאת איתו. בסוף הדייט הראשון, מחזיר אותה עמרי הביתה, שתוי. "עכשיו, הוא החתיך של השכבה", מבהירה דגנית, "הוא כבר שכב עם הרבה בנות, אין לו עניינים, הוא עוצר באיזה מקום, בא לנשק אותה, והיא אומרת לו 'לא מתאים'. היא אומרת 'לא מתאים'". – "יאללה, מה היא סתומה?" (אומרת שירה, ואחד הבנים משתיק אותה) "יאללה, תזרמי, תזרמי, מה אני ילד קטן?" – אומר עמרי לנעמה, בסיפורה של דגנית. "'אתה הבחור הראשון שיצאתי איתו, עוד לא התנשקתי עם אף אחד', אז הוא אומר לה 'יאללה, בלי הצגות, כולה נשיקה, מה את עושה עניין', והוא מלביש לה בוסה, ככה… רצינית, מנשק אותה, והיא מקבלת הלם. הבחורה באמת…"

"בת כמה היא", שואלת אחת הבנות. "15, היא ילדה טובה, עוד לא התנשקה עם אף אחד", "בתולה," מנהיר אחד הבנים. "היא מקבלת הלם ואומרת לו 'די, די, תעזוב אותי!', אבל הוא לא עוזב אותה והוא מנשק אותה, נוגע בה וכולי… ממש… ממש… אלים כלפיה".  "זה אונס," צועק בארי, דגנית ממשיכה: "הוא מביא אותה הביתה, לא בודק אם היא עולה, אומר לה 'יא מעאפנה', ונוסע".

לרגע קל השתררה שתיקה בכיתה. דגנית שואלת: "מה לדעתכם צריכה נעמה לעשות עכשיו?" "לעשות לו ילדים!" אומר בארי. "אני רוצה להזכיר לכם," נישאת דגנית על גלי ההקשבה, "שהמצב לא כל כך פשוט, כי נעמה היא בחורה ככה מאוד ביישנית, והמעמד שלה מאוד עלה בעקבות הפגישה שלה עם  עמרי. היא מאוד מאוד מאושרת מה…" האבחנה שלה נקטעת על ידי מספר תלמידים: "מה היא ציפתה, אנ'לא מבין, מה היא גנובה?"; "היא יוצאת עם מישהו בי"ב, הערס של השכבה, מה נראה לה שהוא ילך איתה לסרט?"; "מה היא רוצה, הוא היה שיכור"; "אין לה אחים? אני, מבחינתי, אחותי עד גיל 30 לא יוצאת מהבית".

רעש רב בכיתה. "הכי חשוב לי לשמוע מה אתם אומרים", אומרת דגנית. אחת הבנות אומרת שהיא צריכה לספר את זה למישהו. דגנית חוזרת על דבריה. "אבל דגנית, זה לא היה אונס, אומר אחד הבנים". "נכון, זה לא היה אונס. הוא לא שכב איתה, אבל הייתה אלימות. הוא נישק אותה בכוח. הוא נגע בגופה בכוח", דגנית מדגישה. "זה הטרדה, זה הטרדה מינית", מסכם אחד הבנים. הכיתה מתפצלת לשני קולות מרכזיים. שירלי מדברת בעקביות נגד התוקפנות של  עמרי, שירה מתבטאת נגד הפסיביות של  נעמה: "הוא בכיתה י"ב, מה נראה לה שהוא מחפש? ילדים היום מתחילים להתנשק בכיתה ו'". הבנים מתווכחים בינם לבין עצמם. חלק טוענים שזו אלימות ופגיעה, חלק שהיא סתם מטומטמת. יגיל מדליק מצית ומקרב אותה לשיער של הבת שיושבת לצידו, היא מוחה והוא צועק "דגנית, היא מטרידה אותי מינית".

דגנית מבקשת להסלים את התיאור ומפרטת סיטואציה שבה נעמה, שסלחה לעמרי כי הוא היה שיכור, פוחדת לאבד את מעמדה החברתי, והולכת לישון אצלו כשההורים שלו נוסעים לחו"ל, היא מסבירה לו שהיא מוכנה לישון אצלו, אבל לא ללכת עד הסוף. "אני בתולה, ואני רוצה להישאר בתולה". מגיע הערב, ממשיך הסיפור "הם שותים בירות, עושים צחוק כל הערב, היא מבסוטית עד גג העולם", "ברגע האמת, כשהיא שוכבת במיטה והוא לידה, היא אומרת לו "מוקדם לי מדי. זה לא מתאים לי עכשיו".  יגיל צועק: "שיזרוק אותה!". עמיחי: "רק כי השעה עוד מוקדמת" (הילדים צוחקים).  יגיל מכנה אותה "סתם עוד שרמוטה", וכשדגנית שואלת מה לדעתם יקרה עכשיו, הוא צועק: "הוא אונס אותה בכוח", ואחרים אומרים: "הוא בטח בכלא עכשיו"; "הוא צריך להעיף אותה"; "להביא עוד מישהי לשלישייה".  דגנית ממשיכה בתיאור המפורט, ואומרת "בשלב הזה הוא אומר לה 'עזבי אותי מהשטויות שלך', מתחיל לנשק אותה, והיא שוכבת כמו מומיה והוא עושה מה שהוא עושה". "הוא שכב איתה בסוף?", שואלת גילי ומתווכחת עם הבנים, שגורסים שהוא אנס. "היא תמימה, מטומטמת, תקומי ותלכי"; "זו בעייה שלה שהיא הסכימה". "עכשיו זה אונס או לא אונס?" שואלת דגנית. הרוחות גועשות – יש הצועקים "זה אונס", הרוב הקולני טוען שזה לא אונס. "הוא לא אשם", אומר עמיחי וזוכה לתמיכת שירה, "היא לא הגיבה לו". ודגנית קובעת "אני רוצה להגיד לכם שמה שעמרי עשה לנעמה זה חד משמעית אונס, גם אם היא שכבה ולא עשתה דבר". אחד הבנים שואל: "מה הפואנטה?" ודגנית מטעימה: "כשמישהי אומרת לא, לא זה לא". הוויכוח נמשך בעוצמה. שירה יוצאת מכליה ואומרת "היא מטומטמת! מה, היא חוותה את זה כבר איתו, והיא הולכת אליו שוב!". הצלצול משסע את הדיון הסוער, ועמיחי קובע "רק היא אשמה, רק היא אשמה".

מעט מדי, מאוחר מדי

בספרה “Schoolgirls: Young Women, Self Esteem, and the Confidence Gap” מדגימה פגי אורנסטין באמצעות מחקר איכותני את ההשפעה הישירה שיש ליחס של המורה לתלמידותיה על דימויין העצמי. אורנסטין מתייחסת גם לסוגי החיזוקים שניתנים לבנים לעומת אלה שניתנים לבנות אבל גם לשיעורי הדוברים בכיתות ולעמדות המגדריות המובעות על ידי המורות במהלך השיעורים. שום דבר שתקראו בספר הזה לא יפיל אתכן מהכיסא. כשהבנים מקבלים יחס מועדף, סלחני, מכיל ואילו לבנות יש פחות הרשאה לדבר, כשהן מצופות לוותר, להכיל ונתפסות כפחות מסוגלות או ראויות – ההישגים החברתיים והלימודיים שלהן ובהתאמה הדימוי העצמי שלהן נמוכים יותר. ידוע זה מכבר שמוטב להתחיל בגיל הרך משום ששיעורים לחינוך מיני בגיל החטיבה העליונה, נחרצים ככל שיהיו, יתקשו לעקור מהשורש תפיסות עקומות של מיזוגיניה וסקסיזם או להנחיל יש מאין ערכים של שוויון בין נשים לבין גברים. הדברים שראיתי בשיעור המתואר לעיל התווספו לתופעות אחרות בהן נתקלתי בימי התצפית, רובן עולות בקנה אחד עם מסקנותיה העגומות של אורנסטין. כמובן, לא צריך לבקר בבית ספר כדי להיווכח כמה משפיעות תפיסות הצוות (רובו ככולו מורות) והמנהלות על האווירה בכיתה וכיצד לובש אפקט פיגמליון הנושן פנים מגדריות. המנעד של אי השוויון הוא רחב כנהר החיים, בקצהו האחד קריאות "הבנים לכדורגל הבנות לפח הזבל" – שנוכחתי שטרם פסו מן העולם כשקידמו את פניי בווריאציות שונות אתמול כשאספתי את בני מהגן, לקול שתיקתן הלאה של נשות הצוות – ובקצהו השני דיווחים קשים משאול שאוצרת באומץ טלי קורל בעמוד הפייסבוק  When he Pays מאתרים של שיתוף מידע בין זנאים המדרגים את חוויותיהן מביקורים אצל נשים בזנות.

התעקשותה של המורה דגנית להיצמד למערך מתוכנן מראש שהסתבר מיד שהתלמידים מכירים הייתה תמוהה משהו, אך יחד עם זאת ניכרו מאמציה לייצר דיון מורכב בסוגיה חשובה מאין כמותה ורצונה להנחיל לילדים מסר של ייהרג ובל יעבור. למרות זאת, ככל שהתעבתה העלילה ורבו הפרטים, נחשפו הסטריאוטיפים בהם לוקה הסיפור והדיון שהנחתה נפל בפחים יקושים. הראשון – תיאורה הפסיבי ונעדר האסרטיביות של הנערה, שתכונתה הראשית היא יופי, והשנייה במעלה – ביישנות. השני – כריכת הטיפוס הנשי במעלה הסולם החברתי עם סיפוק שירותי מין לנער מקובל חברתית. בסופו של דבר, למרות הסערה שחולל הסיפור של דגנית בכיתה וחרף העובדה שהבהירה בצורה חד משמעית שמדובר באונס, נותרה ההבנייה החברתית של הנערה האידיאלית על כנה: יפה ושותקת. ברגע בו פוצה הנערה את פיה, גם אם על מנת למחות על עוול שנעשה לה, הרי שהיא עשויה לפגוע בסיכוייה להשתלב בחברה, ומסתכנת בנקמה מצידו של הבחור שרומם אותה מאשפתות.

בחלל הכיתה נישאו ברמה קולות הבנים, עולים ומבליעים את קולותיהן של הבנות. התייחסות למורה כאל מקור סמכות אינה מובנת מאליה, והיא נאלצה ללהטט בין השאיפות הדידקטיות לבין הרצון לחנוך לנוער לפי דרכו, ולשאת חן ואמון בעיני התלמידים ("הם שותים, מה לעשות, זה לא מוצא חן בעיניי, אבל זה מה שהם עושים בימי שישי"). קולה של המורה התקבל כקול ענות חלושה לנוכח מעמדו הסמכותי של הילד יגיל, שעל פי עדויות רבות בקיא באופן חריג לגילו בהלכות מין ומיניות. בסופו של דבר, למרות ההדגש המורי "לא זה לא", יצאו התלמידים להפסקה עם שלל מסקנות אפשריות, ומתוקף הבניית המציאות הסיפורית, העמדה המזלזלת בפסיביות של הקרבן בסיפור זכתה דווקא לפופולאריות לא מעטה. הצגת הנשיות כמהות סבילה, ההטרדה המינית של נערות במהלך השיעור, עם ובלי קשר לתכנים שעלו בכיתה, וכן המאמצים הניכרים שנעשו על ידי חלק גדול מהילדים לכסות על בורותם בתחום – כולם מהדהדים את ממצאי המחקר. לנוכח האווירה המתוארת, גם המלצת החוקרים על שיעורי חינוך מיני נפרדים לבנות ולבנים מסתברת כדרישה בסיסית. יצאתי מהשיעור בהרגשה שהייתי עדה לתאונה חינוכית עם נפגעים ושנים אחר כך הנהנתי עד נקע בצוואר כשקראתי שתלמידים מעשר מדינות שונות מעידים על כך שהשיעורים שקיבלו הם בבחינת "מעט מדי, מאוחר מדי".

אחת המסקנות העולות בבירור מהמחקר הנידון היא שלניסיונות החינוך הללו יש סיכוי גדול יותר להשפיע כאשר מי שאמון עליהם הם אנשי מקצוע מומחים בתחום ולא מורים מבית הספר. למרפאת לוינסקי, למשל, יש תוכנית הסברה מצוינת ונשים כמו שלומית הברון וסנדי בשרטי עושות עבודה נהדרת עם המיזם "מידע אמין על מין" שנועד להקנות עקרונות ל"מיניות בריאה וכיפית" לילדים, להורים, לצוותים חינוכיים ולבני נוער. כמה מבתי הספר מתוקצבים כדי להזמין את הסדנאות האלה? כמה מבתי הספר מציבים את הסוגייה הזו בסדר העדיפויות החינוכי שלהם? "מהנתונים הבינלאומיים ברור שחינוך מיני מקיף על ידי מחנכים שעברו הכשרה מתאימה תורם לבריאות המינית של צעירים ומוביל לירידה באלימות המינית", אומרת לוסי אמרסון מהפורום לחינוך מיני באנגליה, המצוטטת במחקר. עם זאת, "מדינות רבות אינן נוקטות פעולה ומונעות מהילדים ומהנוער את החינוך המגיע להם". בין הקצת פחות שייקספיר להרבה יותר מתימטיקה, אולי נישא תפילה שקטה ונקווה שקברניטי המיניות הבריאה והכיפית במשרד החינוך הישראלי יקראו את המחקר ויסיקו – לטובת כולנו – את המסקנות המתבקשות.