מעבר לאשמת הנורמליזציה: גילוי עצמי בין עברית לערבית במצרים

תרגום: כפאח עבד אלחלים

בתחילת פברואר השנה העביר חבר הפרלמנט המצרי מחמד אלמסעוד הודעה דחופה ליו״ר הפרלמנט בנוגע להשתתפות ספר ישראלי מתורגם לערבית בשם ״אלף לילה ולילה דוט קום״, מאת העיתונאי ג׳קי חוגי, ביריד הספרים הבינלאומי האחרון בקהיר. הסוגיה זכתה לתשומת לב תקשורתית צנועה ואילו הדיון המצומצם שעוררה לא התפתח מעבר להדגשת הנורמה המוסכמת על החוגים התרבותיים המצרים: ההתנגדות לנורמליזציה תרבותית. המתרגם עצמו, עמרו זכריה, הצהיר במסגרת תגובתו כי המניע לתרגום הספר היה צבירת ״הידע אודות האויב״, וכי הוא לא יצר קשר עם ההוצאה הישראלית שהדפיסה את הספר וכיבד בכך את החרם כנגד מוסדות התרבות הישראליים.   

ההאשמות בנורמליזציה או בשיתוף פעולה עם החדירה הישראלית לתרבות המצרית וחוגיה אינה אירוע נדיר ואינה מוגבלת ליצירות ישראליות המתורגמות לערבית או לאינטלקטואלים ואמנים מצרים היוצרים קשר כלשהו עם מוסדות ישראליים או דמויות ישראליות. כך לדוגמה, היינו עדים לסערה של האשמות בנורמליזציה כאשר זמר האופרה המצרי, מוחמד אלבלתאג׳י, שר בעברית במהלך חגיגה שנערכה במקדש היהודי ברחוב עדלי במרכז קהיר בשנת 2007, וכן כשיצא באותה שנה סרטה של הבמאית נאדיה כאמל ״סלט בלדי״ מאחר ועסק במסע שעשתה סבתא שלה לישראל בכדי להכיר את בני משפחתה היהודים שהיגרו לשם; זאת, בטענה שהוא מציג נרטיב מוטעה בנוגע ליציאת היהודים ממצרים.

אולם מן הראוי לשים לב לכך שישנו שינוי, גם אם מצומצם, בעניין שמגלים החוגים התרבותיים ואמצעי התקשורת המצרים ובאופן שבו הם עוסקים בנושאים כמו היהדות, העברית וישראל במהלך השנים האחרונות. בשנת 2012 נתקבל הסרט הדוקומנטרי ״על יהודי מצרים״ של הבמאי אמיר רמסיס באהדה גדולה, יצאה מהדורה חדשה לספרו של ד״ר מוחמד אבו אלג׳אר ״יהודי מצרים – מפריחה לגלות״ והיה ברור שישנה התעניינות גוברת באמצעי התקשורת בהיסטוריה של יהודי המדינה – לרבות השמאלנים והקומוניסטים שביניהם דוגמת יוסף דרוויש, הנרי קוריאל ואחרים. בשנה שעברה לבד, שלושה עיתונים ואתרים חדשותיים מצריים פרסמו ראיונות עם הקומוניסט המצרי אלביר אריה בזמן שכתבות בעיתונות ופאנלים העוסקים בהיסטוריה של היהודים המצרים, גלותם ומצבם של המעטים שנשארו במצרים הפכו שגרתיים בצורה חסרת תקדים.

סממניו של שינוי זה באים לידי ביטוי לא רק בהתרחבות העניין בהיסטוריה של היהודים המצרים או הופעתה באמצעי התקשורת הפופולריים ביותר, כי אם גם בסוג ההתעניינות ומניעיה. בניגוד לטקסטים קודמים שעסקו ביהודים המצרים והערבים וביהדות בכלל, הגל הנוכחי לא שואף לדחות או להוכיח נרטיבים אידיאולוגיים מסוימים הקשורים לסכסוך הערבי-ישראלי בלבד, אלא גם להעלות מן האוב זהויות, קשרים ודימויים אבודים אודות ההוויה המצרית והערבית – ניסיון הנשלט לרוב ע״י געגועים לעבר ורצון לייצר ולשחזר נרטיבים פלורליסטים ועשירים יותר לגביו, או לפחות לשמר חלק מנרטיבים אלו בל יישכחו.

ההתעניינות הגוברת לא עוצרת בהיסטוריה של היהודים המצרים, אם במצרים ואם בגלות. אתר ״מדא מסר״ פירסם בשנה שעברה סדרה של חמישה מאמרים מאת הסופר והמתרגם נאאל אלטוח׳י, תחת הכותרת ״איך העברית מלמדת אותנו משהו על עצמנו״. טקסטים יפים שעוברים מן האישי לפוליטי, מנושאים כמו הנורמליזציה ל״סיפור העצוב של היהודים המזרחים״, ומהציונות למורפולוגיה של השפה העברית והקולות שלה. בשנה הנוכחית פירסם אלטוח׳י מאמר נוסף באותו אתר תחת הכותרת ״להסתכל בעיניים: הדיאלוג בין הפלסטינים והיהודים המזרחיים כיום״ תוך שהוא לוקח שיר בעברית של הזמר הפלסטיני ג׳ואן ספדי כפתח לכתיבה על חייהם של הפלסטינים והיהודים המזרחים בישראל אלה לצד אלה. מאוחר יותר השנה פירסם המגזין האלקטרוני ״מעאזף״ מאמר שלי שנשא את הכותרת ״האיש המסתורי שהעניק לישראל את מוזיקת המזרח״ (אריס סאן), שבו סקרתי חלק מההיסטוריה של מוזיקה שכתבו וביצעו יהודים ממוצא ערבי בישראל.

ביריד הספרים האחרון בקהיר, שבמהלכו התעורר הדיון סביב הספר ״אלף לילה ולילה דוט קום״, השתתפו שלושה ספרים אחרים שתורגמו מעברית, אחד מהם הוא זה שתירגם נאאל אלטוח׳י – הרומן של הסופר הישראלי ממוצא עיראקי אלמוג בהר ״צ׳חלה וחזקל״, שגם אם האירועים שלו סבים סביב הגיבורים שנקרעים בין העברית לערבית, בין הזהויות העיראקיות והישראליות, בתרגום הערבי שלו הוא מלמד אותנו משהו על עצמנו, על הערבית שלנו ועל המוזיקה שלנו.  

מוקדם מדי לטעון שישנה תנועה כלשהי שהולכת וצומחת בכל הקשור לעיסוק בטאבו היהדות, העברית וישראל בחוגים התרבותיים המצרים. יהיה זה הימור לטעון גם שיש מה שמחבר בין הדוגמאות הספורות הקיימות של סרטים, ספרים, תרגומים ומאמרים אם מבחינת המניעים, התוכן או הרקע של בעליהם או צרכניהם. כמו כן, תהיה זו הגזמה להניח שלסממנים האלה ישנה השפעה בעלת משמעות, מאחר והעיסוק בנושאים הללו מוגבל עד כה למעגלים צרים ואליטיסטיים בעיקר.

מה שניתן לומר בוודאות הוא שהצירוף של מספר גורמים, כמו החופש שמאפשר הפרסום באינטרנט, היצירה הקולנועית העצמאית, וההתרעננות, ולו הצנועה, של ההוצאה המודפסת יחד עם המזג המשוחרר יותר שמורד בנורמות ובטאבו (זה שהמחאה הפוליטית לפני המהפכה ואחריה היתה חלק מעיצובו ללא ספק), בנוסף להזדמנויות שסיפק האינטרנט להתחברות ולביטוי רעיונות בפומבי וקיום דיון סביב רעיונות אלה, והחשיפה למה שהיה אסור או קשה לגשת אליו – כל אלה יחד יצרו סביבה שמאפשרת התנסויות חדשות, המונעות ע״י סקרנות ומתעניינות בגילוי עצמי עוד לפני שהן מתעניינות באחר וב״הכרת האויב״.       

הטקסט פורסם במקור בעיתון האלקטרוני המצרי ״אלמודון״ ביוני 2016