מחאה של מזרחים תמיד תיחשב לאלימות

וככה נכתב באחד הפרקים בספר האזרחות החדש, ״להיות אזרחים בישראל״:

עבריינות ממניעים אידיאולוגיים – אלימות פוליטית

אלימות פוליטית היא שימוש בכוח על ידי יחיד או קבוצה, כדי להשיג מטרות פוליטיות כמו השפעה או הגנה על השלטון, מחאה נגד השלטון או מאבק נגד קבוצה אחרת שיש לה עוצמה חברתית ופוליטית.

אלימות פוליטית עלולה להתחיל באלימות מילולית, דרך הפגנות ומחאות ללא רישיון, עימות פיזי עם כוחות הביטחון, פגיעה ברכוש, מכות, גרימת נזקים גופניים ופציעה ולהגיע עד לרצח. בחלק מן המקרים, האלימות הפוליטית מטרתה הפחדה של מתנגדים או אוייבים, ואז היא מהווה פעילות טרור.

ביטויים לאלימות פוליטית בחברה הישראלית

אלימות על רקע השסע הלאומי, כפי שהתבצעה ב"יום האדמה" ובאירועי אוקטובר 2000 על ידי ערבים כלפי יהודים (אך מנגד ועדת אור מצאה כי גם המשטרה הפעילה בתגובה אלימות מופרזת, בחלק מהמקרים, ונהרגו 13 אזרחים ערבים), ובפעולות המכונות "תג מחיר" ורצח הנער מוחמד אבו-חדיר משנת 2014 שהתבצעו בידי יהודים כלפי ערבים.

אלימות על רקע אידיאולוגי-פוליטי, כגון רצח אמיל גרינצווייג ב-1983 בהפגנת שלום עכשיו ורצח ראש הממשלה יצחק רבין.

אלימות על רקע תחושה של קיפוח עדתי, לדוגמא: אירועי ואדי סאליב בשנות החמישים והפגנות הפנתרים השחורים בשנות השבעים.

אלימות על רקע השסע הדתי, כגון יידו יאבנים על מכוניות שנוסעות בשבת ורצח הנערה שירה בנקי במצעד הגאווה בשנת 2015.

תחושה? (אולי זה הדמיון המזרחי המפורסם) עבריינות?? ככה יכירו ילדי ישראל את אחד האירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של המאבק המזרחי והחברתי בישראל? (שלא לדבר על מסגור רצח שירה בנקי כאלימות על רקע דתי, והעובדה שאלימות מן הצד הימני של המפה זוכה לשם התואר הנחשק אידיאולוגי-פוליטי – אבל זה כבר עניין אחר). צלצלנו לשלושה פנתרים שחורים, שלא הופתעו לשמוע את החדשות ומיהרו להעמיד דברים על דיוקם.

ראובן אברג'ל:

על מנת שהנוער יוכל לעשות איזון בין הדברים, צריך להכניס את האלימות השלטונית שמשום מה חסרה בתיאור הזה. האלימות של השלטון היא אלימות במשיכת קולמוס. יושבים אנשים מעונבים בחדרים מקוררים ובמשיכת קולמוס מחסלים מאה אלף אנשים בתואנה של טיפול בגזזת; במשיכת קולמוס מכריזים מלחמה על משהו שמכריזים עליו כעל אויב ושולחים אנשים למות. זו אלימות שקטה שלא נתפסת כעבריינית, אבל היא למעשה הרבה הרבה יותר אלימה.

ההגדרה הזו יוצאת נגד קבוצת אנשים שביקשו להגן על זכויותיהם ובעצם חותרת נגד הדמוקרטיה – כי הדמוקרטיה מבקשת מאנשים לקחת אחריות במקום בו אין אחריות. זה לא מפתיע אותי. המערכת הפוליטית פעלה ופועלת מיום הקמת המדינה ועד היום תוך פגיעה בקבוצות של אנשים על לא עוול בכפם, רק משום שהם משתייכים לקבוצה מסוימת. לראיה, לפני שבאו קבוצות אלה לכאן, בשנת 1949, נעשה מסע הכפשה של דמוניזציה ודה-לגיטימציה לקבוצת אנשים שטרם הגיעה למדינת ישראל באמצעות פרסומים מכוונים ועל ידי שכירי עט, כגון אריה גלבלום ודומיו. הכפשות גזעניות אלה נמשכו מאז ועד היום. המתגזענים כנגד יהודי המזרח והבלקן מקבלים מעת לעת פרסים מאותו שלטון שמעודד את הגזענות. לאותם אזרחים לא נותר אלא להתגונן למול האלימות הפוליטית העדתית האשכנזית כלפי עדות המזרח.

בתור פנתר שחור, כבר אז הבנתי שאני חי במרחב עברייני שמנוהל על ידי כנופיות של יהודים ממזרח אירופה, שיש להם שותפים בארה"ב בתמיכה ובמתן גיבוי. ארגונים כמו אייפ"ק אוספים את האתנן של מחיר הדיכוי שלנו ומחלקים אותו ביניהם.

הפנתרים השחורים, דור שני של מזרחים נרדפים, שלוש שנים לאחר הכיבוש, מצאו את עצמם נטולי זכויות וחסרי כל, נרדפים על ידי השלטון על לא עוול בכפם, והדרך היחידה שעמדה בפניהם הייתה לצאת אל הרחוב ולהשמיע את קולם. על פי הפרסומים של משרד החינוך, המערכת הפוליטית מעודדת את האלימות השלטונית ומצדיקה את האלימות שלה כלפי האזרחים, וכשאזרח מוציא את הסיפור שלו החוצה הוא הופך לאויב שצריך ללמוד אותו בבית הספר כאויב.

צ'רלי ביטון:

מאז קום המדינה, כל פעם שמזרחים מפגינים יוצרים להם דימוי של מפלצות. אנחנו פושעים, אנחנו עבריינים, מתפרעים, עושים מהומות, האשכנזים, לעומת זאת – הם מוחים, עבורם יש מושג של מחאה. לוואדי סאליב קראו "פרעות" ועלינו, הפנתרים, היו אומרים "מתפרעים" או כל דבר שהוא יותר קרוב לז׳רגון הפלילי, במקום להתייחס למה שאנחנו תובעים, לכיוון אליו אנחנו מכוונים את הדברים, להבנה כנגד מה יוצאת המחאה שלנו.

יש בישראל שני סוגים של התייחסות לשני סוגים של אוכלוסיות: אשכנזים ומזרחים. אנחנו לא מקובלים על הממסד ונאבקים בו, ומן הצד השני יש אשכנזים נחמדים, וגם אם הם כועסים על הממסד – הם עושים את זה בעדינות יתירה. גם אם הם יכעסו או ישברו את הכלים, היחס אליהם תמיד יהיה יותר סובלני.

כוכבי שמש:

ההגדרה הזאת היא קשקוש מוחלט. למאבק של הפנתרים אי אפשר לתת הגדרות, שום הגדרה לא תתאים לו. אבל הכותבים של הספר הזה עשו שטות, כי הם מחזירים אותנו אחורה. אני לא יודע מה הם רוצים, שנתחיל עוד הפעם את המאבק? תקופת הפנתרים הייתה ונגמרה אבל הכותרת של הימים ההם היא לא עבריינות ולא אלימות, אלא "מאבק חברתי שלא הסתיים עוד". זו הנקודה החשובה שכדאי לציין: המאבק הזה לא מוצה עד תומו. אי השוויון הזועק שבעטיו יצאנו לרחוב עדיין קיים. להגדיר אותנו כעבריינים זה בעצם לשים את כל האשמה על מי שמבקש לתקן ולמחות כנגד עוול. איפה הממסד בהגדרות שלהם? איפה אי השוויון? העוול? זו לא עבריינות?

גם בימינו מתקיימים כל מיני מאבקים חברתיים, שהם בהרבה מובנים התולדה של המאבק ההוא, אבי המאבקים. ההגדרה הזו פשוט מטופשת. אין להגדרה הזו שום שייכות למציאות. המאבק של הפנתרים היה מאבק על לחם, מאבק על זכויות, מאבק על שוויון ונגד הדרה ואפליה. להכתיר אותו כעבריינות זה במקרה הטוב רשלנות של כותבים ובמקרה הרע – המשכה הישיר של אותה גזענות.