פרחים שחורים בדרך לעזה

מסינה, סיציליה.

אני לוקחת חלק במשט הנשים לעזה. רוב שעות היום אני נמצאת בנמל ומתעדת את ההתארגנות, את קבלות הפנים והאירועים השונים הקשורים במשט. אך פה ושם, בשעה פנויה, אני מסתובבת בעיר. לא בדיוק תיירת כי לרוב אני בדרך מאירוע אחד לשני. אולי יותר מתבוננת, צופה וטועמת. מדברת עם אנשים ברחוב.

מסינה היא עיר נמל. במובנים מסוימים מזכירה את חיפה. לעניין. עיר פועלים, אולי גם עיר אדומה. לא גדולה, בנויה סביב מפרץ. תחנת רכבת קרובה לקו המים. מנופים, ספינות, מרינה. ברחוב פליטים כהי עור. חלקם מוכרים דברים, אחרים מרימים יד לבקש מעט כסף. מראה אומלל. הרבה מכוניות חדשות נוצצות וצעירים בלבוש מוקפד ואלגנטי, לצד אנשים מבוגרים, עייפים יותר, ברחוב. פינות חמד בלתי רגילות, בנייה ים תיכונית צבועה בצבעי פסטל מתקתקים לצד דהויים ומוזנחים יותר. מבני משרדים משנות ה-30  עומדים ריק, מעט בלויים אך עדיין יפים. כיכרות עם מזרקות ובנייה מפוארת. התחבורה הציבורית טובה זולה, מתחילה מקודם בבוקר כי בעיר נמל עובדים קשה.

אני מוזמנת למרכז המוסלמי. זו שכונה מרוחקת עם בתים-צריפים חד-קומתיים בעלי גגות אסבסט, מזכירה אזורים מסוימים ביפו. פחי אשפה וחתולי רחוב, צמחייה חצי יבשה חצי פורחת, ריח יסמין וריח אשפה. בדרכי אני עוברת על יד בית סוהר כהה עם חומה גבוהה. ערבוביה מוכרת. במקומות רבים אני פוגשת פליטים המנסים לשרוד. מלצרים, מנקים, סבלי ריהוט איטלקי כבד לקומה העליונה ללא מעלית. רק גברים. יש גם שמוכרים חפצים וצעיפים בדוכני רחוב.

פליטות לא ראיתי. פעילים סיפרו לי שהנשים "כבר נמכרו" – חלקן נמכרו עוד בכפריהן, ובהמשך הדרך, אונס לאחר אונס, הן נמכרות לפעמים יותר מפעם אחד. דרך בלתי אפשרית של גוף מרוסק לצד נשמה שבורה.

פסיכולוגית העובדת עם פליטות משתפת אותי. היא מרבה לעבוד בעזרת ציורים. נשים רבות חושבות שרק הן "עברו את זה". רק אחרי מספר חודשים של עבודה אינטנסיבית אפשר להתחיל לדבר ולמלל. ולגלות שכולן עברו "את זה". "זה". כי אין מילה שמסוגלת לתאר את מה שהן עברו.  אז הן מציירות. כותבות שירה. פרחים בצבע שחור.

בעיר פועלים ארגונים רבים המנסים לתת סיוע, ובדומה לברצלונה גם כאן מארגנים סקוואטים (בתים פלושים) כאשר הארגונים מנסים לאזן בין משפחות איטלקיות עניות וקבוצות פליטים. כי גם כאן, בדומה לדרום תל אביב, העניים ביותר מחזיקים לפעמים בדעות גזעניות כלפי הפליטים. הפליטים בסיציליה לרוב באים דרך לוב – הסוחרים שם עושים קופה על חשבון כל מצוקות אפריקה והמזרח התיכון, הספינות מתפרקות ומטענן האנושי נזרק לים.

רק הבוקר צפיתי בהגעת ספינת ה-Sentinel שמסתובבת בלב הים התיכון במטרה להציל חיים. על הספינה בעיקר גברים. בנמל ממתינים לה אמבולנסים, שוטרים ועובדי עירייה. כולם עובדים בשיתוף פעולה עם מתנדבים שהם בעצמם פליטים. בנמל מוקמים אוהלים של הצלב האדום, משמר הגבול המקומי, העירייה. הכל מאוד מאורגן ומסודר בשרשרת פעולות. שוטר מספר לי שהוא כבר רגיל. רופא אומר שפעם כולם היו באים לעזור, אבל היום זה הפך לתופעה רגילה. עוד ספינה ועוד אחת. חשוב לו לעזור ככל יכולתו: "תפסיקו לעשות מלחמות", הוא אומר, "כך שאיש לא חייב לעזוב את ביתו. זו האחריות שלנו, התוצאה של המדיניות הקולוניאלית״.

פליט מצטרף לשיחה הקצרה בקצת אנגלית, קצת איטלקית וקצת ערבית. מצליחים לתקשר. חייו קשים. מאוד. אבל כאן אין מלחמה וזה חשוב מכל. הוא בא לעזור, נותן ממה שאין לו. עוד אמבולנס מתקרב לספינת ה"סנטינל". ועוד אחד. שרשרת מתורגלת.

שעה אחר כך אני יושבת עם פעילים, חברים חדשים בבית קפה קרוב לאוניברסיטה. שותים גרניטה קפה אלוהית. צוחקים, מדברים על המשט. הפליטים נשכחים. אבל סיפורן של הפליטות לא עוזב אותי. פרחים שחורים, שחורים משחור.