גברים מתחנכים לאלף נשים שמעזות

שמה של דועאא אבו שרך מצטרף לרשימת הנשים שנרצחו בקלות בלתי נסבלת אך ורק מעצם היותן נשים. מתחילת השנה הגיע מספרן ל-16, מתוכן חמש נשים ערביות ואישה שהוגדרה כאלמונית. מאז 2011 ועד היום מדווחים המספרים הרשמיים על 104 מקרי רצח של נשים, כאשר 38% מהנרצחות הן נשים ערביות. כמובן שאל הנתון המחריד הזה מצטרפים מקרים שמוגדרים כ"התאבדות" או מוות "מסיבות לא ברורות" ומקרים מסתוריים של היעלמות. במלים אחרות, ממדיה של התופעה חמורים ומסוכנים הרבה יותר ממה שמשתקף מהנתונים הרשמיים והיא חוצה תרבויות והשתייכות לאומית, דתית ואתנית. היא חוצה גבולות גיאוגרפיים ומדינתיים וכבר הוכתרה בשם מכובד בלקסיקון המערבי ואף נמצאת כערך נפרד בוויקפדיה תחת המושג: Femicide, השמדת נשים בשל היותן נשים.

תופעת רצח נשים איננה תופעה חדשה ויש כאלה שסבורים שהחלה להתרחש לפני יותר מ-7,000 שנים עם השמדתן של האלות הגדולות ואיתן השמדת החברות המטריארכאליות והופעתן של הדתות המונותאיסטיות והסדר הפטריארכלי החדש. מכאן שהרצח של דועאא משקף את המאבק על המרחב ועל גבולותיו שנטוע רחוק בהיסטוריה האנושית, וממחיש יותר מכל דבר אחר את הסכנה האורבת לנשים שמעזות לקרוא תיגר על הכללים ועל הסדר הקיים שנקבע על ידי הגברים שבחייהן. אלה יכולים להיות אבות ואחים, בני דודים או בני זוג שמאמינים אמונה עמוקה שהם האחראים הבלעדיים על אורח חייהן של הנשים ועל ההתנהגות שלהן. נשים שמערערות על הסדר הקיים ואשר מעזות להשמיע קול מהוות איום ממשי ומסתכנות באובדן חייהן.

הרצח של דועאא הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש במציאות שמגלה סלחנות והכלה כלפי גילויי אלימות נגד נשים ואף נותנת לגיטימציה בהרבה פעמים ל"חינוכן" מחדש של הנשים, ל"ביותן" ו"לשליטה" על גופן ועל צורת התנהגותן. זוהי כרוניקה של מוות ידוע מראש אל מול שתיקתה הרועמת ואזלת ידה של המנהיגות הדתית והפוליטית של החברה הערבית ואל מול השתפנותה. כרוניקה של מוות ידוע מראש במציאות בה אין דין ואין דיין, במציאות אשר מתאפיינת בכשל מערכתי מהדהד של המשטרה ושל רשויות החוק, ומדיניות רשמית ולא רשמית המתייחסת בזלזול כלפי אזרחויותיה הערביות של המדינה.

מאחורי הרצח של דועאא עומדת חברה בשלמותה הסובלת מעיוות מחשבתי וערכי קשה. היא מעניקה לגברים שלה זכויות יתר אך ורק בגלל המין אליו הם נולדו, ומחנכת אותם להסתכל על הנשים שסביבם כנחותות וכפחותות ערך. "נשים אינן נולדות נשים אלא הופכות לנשים" כפי שכתבה סימון דה בובואר, וכך גברים מרצחים אינם נולדים מרצחים אלא הופכים להיות מרצחים בעידודה של החברה ובהעלמת העין שהיא מגלה כלפי התופעה. גברים אלימים אינם נולדים אלימים הם מתחנכים וגדלים להיות אלימים דרך המסרים החברתיים והנורמות שהם יונקים מרגע לידתם. אותם מסרים ונורמות שמגדירים את מושגי הגבריות והנשיות, הבעלות והשליטה על האישה ועל גופה. אישה טובה לפי נורמות אלה היא אישה כנועה וצייתנית ששומעת בקולו של הגבר. מנגד, נשים דעתניות וחזקות אשר מעזות להביע דעה או עמדה מוגדרות מיד כ"סוררות", "מכשפות" ו"מסוכנות". הן מדוכאות ונענשות ואף משלמות בחייהן למען יראו וייראו. וכך, ככל שקולן של הנשים מתחזק ומתעצם יותר, כך הופכים מנגנוני הדיכוי והאלימות שמופעלים כלפיהן לאלימים יותר.

תופעה זו איננה ייחודית לחברה הפלסטינית בישראל. כך למשל, לפי סקר משנת 2014 כ-81% מהנשים בשוודיה דיווחו על אלימות כלפיהן, אף שעל פי מדד השוויון הנשי העולמי שוודיה מככבת במקום הראשון. הנתון הזה מלמד שהתקדמותן של נשים והשגת שוויון זכויות מלא אינן מחסנות מפני אלימות כלפיהן. להפך: ישנו מאבק על המרחב ועל הגדרת הסדר המתחדש, שעלול מבחינת הגברים להתפרש כאובדן זכויות יתר ופריבילגיות רבות שנים. הדבר מתעצם במיוחד בחברה מסורתית ושמרנית כדוגמת החברה הפלסטינית, אשר נאבקת על דמותה וערכיה אל מול תהליכי המודרניזציה המואצים שהיא עוברת – אותם תהליכים שמערערים על חלוקת התפקידים המקובלת בין המינים ואשר מספקים להרבה נשים הזדמנויות חדשות למורת רוחם של הגברים. המציאות המשתנה והכשל המערכתי של החברה להתמודד עם השינויים המבניים והמהותיים האלה מוליד תגובות אלימות ממי שאמון לשמור על החברה, קרי הגברים. וכך השמירה על החברה מצטמצמת במקרים רבים למאבק כנגד הנשים ומעשיהן וכמאבק סימבולי על כבודם הרמוס של הגברים.

רצח נשים איננו רצח על רקע רומנטי. הוא גם איננו רצח על רקע כבוד המשפחה או על רקע מה שמכונה כבוד המשפחה. הוא אינו רצח ממניעים של קנאה או אהבה ורכושנות. רצח נשים הוא רצח. נקודה. הוא רצח של חלומות ושל תקוות לעתיד, הוא רצח של גוף ונפש ושל בת אדם וחווה. עד אשר נפנים את זה ועד אשר המסר הזה יחלחל לכל בית ולכל כיתה החל מגן הילדים, יש לנו כחברה עבודה רבה לעשות.