תכלה שנה, תחל שנה

יוסי צברי
וירטואוז סטפס, משורר, שחקן וקומיקאי, יהודי-ערבי

שבט: בשנה שחלפה, יותר מאשר לכל אורך ההיסטוריה הקצרה שלנו במקום הזה, אנחנו מובלים בידי עדר בורים וקיצונים לאומנים.

חסד: אני מייחל ליום שבו שכבת ההנהגה הפאלית העלובה הנוכחית תיעלם מן העולם ויקום דור חדש של מנהיגות סובלניות, נאורות, ובעיקר חכמות. שהשנה נלך בדרכים לא סלולות במקום בתלם, נגלה אומץ לטלטל את הספינה, לדחות סיסמאות כמו 'אין מנהיג אחר', 'אין פרטנר', 'זה המצב' וכדומה. שהשנה ייצא הרוב השפוי והדומם מהתרדמת וישמיע את קולו הצלול באופן ברור ורם.

רות אלבז
קופירייטרית ותסריטאית, ממיסטית, אושייה מצחיקה

שבט: גם השנה לא חזרתי בתשובה כמו שתכננתי. לפני כשמונה שנים חזרתי בשאלה, בגדתי באלוהים והוא בגד בי, דרכינו התפצלו כמו בראד ואנג'לינה ויש דברים שלא ניתנים לגישור. שמרתי עליו קרוב, עקבתי אחריו כמו בחורה חדשה שיוצאת עם האקס, אבל במקביל ניסיתי להתאפס ולשקם את חיי. במקום השיחות הליליות איתו הגיע חור ששום דבר לא יכל למלא, חיפשתי את עצמי, את רות בלי מלבושים של דת שכיסו אותה, אבל לא מצאתי. רק הוא ידע למלא את החסר שנשאר, אז לפעמים הייתי מסמסת לו "ער?" אבל הוא לא היה עונה, הוא ידע שאם נחזור, דברים צריכים להשתנות. אבל אני לא הייתי מוכנה להשתנות. חיפשתי זוגיות חדשה עם מישהו שייתן לי מה שאני רוצה ולא מה שאני צריכה. אני מתגעגעת אליו עד היום אבל יודעת שהוא מאושר עם החדשה, אחותי התאומה, היא שומרת עליו טוב כפרעליה.

חסד: לפני שבועיים בערך פרסמתי בפייסבוק סיפור על חוויותיי כרוכבת קטנוע. על העולם הזה שנשלט על ידי גברים ועל החדירה למרחב האישי שלי מאנשים שמתחבאים מאחורי קסדה ופולשים בתקיפות ובאגרסיביות. הייתי נסערת אחרי חוויה לא נעימה בכביש וחלקתי את זה עם העולם. לאחר כמה שעות ראיתי שמישהו שיתף את זה ובאותו שיתוף חוויתי שיימינג אכזרי של גברים שכועסים, מגדפים ויורקים עליי ומקטינים את החוויה הקשה שעברתי. רציתי להגיב, להסביר, להראות להם מה אנחנו הנשים מרגישות אבל קפאתי, השארתי את השיימינג לעצמי ולא סיפרתי לאף אחד. אני מאחלת לעצמי שהשנה אני אדע להתמודד כשמכאיבים לי ושאהיה מוגנת בכביש, ואם לא, לקנות משאית ולדרוס את כל האופנועים הדושים.

ידין עילם
עו"ד מתמחה במעמד בישראל ובהגנה על זכויות, ירושלמי שחי בת"א, טבעוני

שבט: כשהעיסוק שלך הוא הגנה על זכויות, מטבע הדברים יש הרבה רגעים של תסכול. נדמה לי שאחת התופעות המתסכלות ביותר היא שברוב המקרים בהם אנחנו מטפלים, הפונים אלינו לא נזקקים לייצוג משפטי מפני שחוקי המדינה או נהלי הרשויות גרועים, אלא מפני שהרשויות פועלות בניגוד לחוקים ולנהלים שהן עצמן קבעו. אילו היו הרשויות פועלות בהתאם לנהליהן, למעלה מ-50 אחוזים מהמקרים בהם אנו מטפלים לא היו נזקקים לייצוג של עורכי/ות דין.

חסד: אני מייחל לכך שבשנה הקרובה הרשויות יפסיקו לזלזל בפונים אליהן ובכך אולי יגדעו את מטה לחמי אבל יתרמו לזכויות האדם. אני מייחל לכך שיותר אנשים יבינו השנה את הקונספט של מאבק אחד – הכוונה אינה שכל אחד מאיתנו חייב להיות פעיל בכל סוגי המאבקים למען זכויות, אלא שנכיר בקשר ביניהם. אפשר לפעול רק למען זכויות הפלסטינים אבל לתמוך גם במאבקים למען זכויות עובדים ושוויון נשים; את יכולה להיות פעילה רק למען זכויות פליטים אבל אל יהיה לבך גס במאבקים למען שוויון חברתי ולמען זכויות הלהט"ב; וכולנו יכולים להיות פעילים למען זכויות אדם אבל לזכור שהחלשים ביותר אינם בני האדם, אלא בעלי החיים.

מירי מיכאלי
מחנכת כיתה ה׳ בכיתה מעורבת (נוצרים/יות-יהודים/יות-מוסלמים/יות) ביפו

שבט: היתה לי שנתיים תלמידה ערבייה מוסלמית שעברה לכיתה ה׳ בחינוך המיוחד היהודי. חששתי מזה ולצערי לא התבדיתי: אחרי שבועיים היא באה לבקר ואמרה שקראו לה ערבייה מסריחה. יש לי תלמיד שהגיע מבית ספר ערבי מוסלמי ביפו – שלחתי אותו לחדר המנהל לבירור וכשהוא נכנס לשם הוא מכווץ וחיכה שהמנהל ירביץ לו. בבתים שלהם, הילדים עדיין מוגנים והסביבה פחות או יותר ערבית, אבל כשייצאו לעולם זה יהיה הרבה יותר קשה. מצער אותי שתלמידים ערבים אומרים לי שיותר טוב לגור בשכונות יהודיות מאשר עם ערבים כמוהם. הם מפנימים ש״עם ערבים יש בעיות״, מפנימים את מה שהם רואים שהוא תוצר של דיכוי והזנחה.

חסד: הייתי רוצה שאנשים עם תפיסות הומניסטיות במערכת החינוך (ולא רק בה) יזכו ללגיטימיות ויפסיקו להיתפס כבוגדים או כיוצאי דופן. הייתי רוצה לקבל סיוע חיצוני ולהעצים את הרמה האקדמית של הילדים כדי שלא יוסללו אחרי כן לבתי ספר מקצועיים או אל מחוץ למערכת, ולבסוף – שהמציאות החינוכית תשחרר מדוכאים ולא תעמיק את הדיכוי.

אלינור דוידוב
בלוגרית, פעילה פמיניסטית, מובילת המאבק בביטול חזקת הגיל הרך

שבט: בשנה האחרונה שוב הבנתי עד כמה אנחנו מצויות בשיאו של באקלאש. המאבק בביטול חזקת הגיל הרך, כמו גם המאבק נגד העלאת גיל הפרישה לנשים, נתפס בציבור כמאבק פמיניסטי רדיקלי, כזה שרואה את טובת הנשים על חשבון הגברים והציבור הרחב. הפרספקטיבה הזאת, ניאו-ליברלית בבסיסה, נשענת על בור של דעות קדומות והרבה שנאת נשים. למען האמת, שני מאבקים אלה, כמו מאבקים פמיניסטיים רבים אחרים, לא נשענים רק על האינטרסים ה"צרים" של חלק אחד בלבד של האוכלוסייה (גם אם הוא מעל ל-50 אחוז מהאוכלוסייה הכללית, ועדיין נתפס כ"מגזר"), אלא על התפיסה ההפוכה, שאומרת שפגיעה בחלק הזה של האוכלוסייה יפגע בהמשך גם בשאר הציבור. ההתנגדות לביטול חזקת הגיל הרך אינה נובעת משמרנות, מתפיסה פטריארכלית של מבנה המשפחה, אלא מההבנה שביטולה ירע לא רק עם הנשים, אלא גם ובעיקר עם הילדים ועם כל שאר הנוגעים בדבר, מכל בחינה שהיא (בזבוז, זמן כסף ואנרגיה, הימשכות והעצמת הסכסוכים, הארכת ההתדיינויות בבתי המשפט, פגיעה ביחסים בין הגרושים ובינם לבין ילדיהם ועוד ועוד).

חסד: הייתי שמחה לראות פחות מהאלימות והטרור שמשליטים ארגוני הגברים הגרושים, פחות פחד מצד כל הארגונים והפעילים בצד של המתנגדים לביטול החזקה, ויותר קשב וסובלנות במסדרונות השלטון לכאוס השורר בבתי המשפט לענייני משפחה כבר היום. הלוואי והציבור ישכיל להבין את גודל וחשיבות המאבק הזה, שנדמה שאינו נוגע לרובנו, אך בעצם נוגע לכל משפחה רביעית בישראל.