ככה אנחנו אוהבים את האתיופים שלנו

הצהרתה ערב ראש השנה של איילת שקד, שרת המשפטים, בדבר מינוי שופטים ושופטות במתכונת חדשה, היא הזדמנות מצוינת לדבר על מערכת היחסים בין הביורוקרטיה ועולי אתיופיה. הצהרה זו היא חלק מהשינויים המתרגשים על האתיופים לאחרונה. זה כמובן לא נעשה בתוך ואקום; בעשור האחרון חל מפנה משמעותי בקרב האתיופים בישראל: הם שבו להיות סובייקט, הפועל את עצמו, מתהליך ארוך של אובייקטיפיקציה מדעית שעברו החל מראשית שנות ה-80. אם תרצו, מבחינתם העשור הזה הוא הרנסנס האתיופי, ומבחינת חוקריהם – נפילתם.

כמובן, אין הכוונה שהם חדלו להיות אמצעי לדיווח עיתונאי או פסקו להיות מפעל לעבודות דוקטורט מתוך ומחוץ לישראל, אלא שבפעם הראשונה, בעשור הזה, התהפכו היוצרות – האתיופים, לראשונה בהיסטוריה שלהם, שמו זרקור על חוקריהם, כאובייקט למה שעתה מכונה 'אנתרופולוגיה פרנג'ית'. במובן הזה, זו מהפכה של ממש.

אין לנו כל כוונה כאן להתייחס לאנטומיה של האנתרופולוגיה הפרנג'ית, עולם מרתק בפני עצמו, אלא להציג ביטויים אחדים מן השיח החדש שנוצר בעשור האחרון ובעיקר לתהליך הכינון מחדש של יחסים שבין הביורוקרטיה לבין מי שרואים עצמם "נציגי העדה" האתיופית. כאן ראוי לציין, כי כינון מחודש זה נעשה ללא תיווכם של אותם "מומחים" לאתיופים מהעבר. אך הפעם ניתנה במסגרת זו הזדמנות לעלייתם של מומחים ויועצים חדשים בעקבות מגע משולש שנוצר בינם לבין "נציגי עדה" שונים והביורוקרטיה.

אנתרופולוגיה קולטת עלייה

מערכת היחסים בין הביורוקרטיה קולטת העלייה לבין האתיופים בישראל החלה בראשית שנות ה-80, עם העלייה מאתיופיה. היווצרותה תוארה בצורה מצמררת בידי האנתרופולוגית אסתר הרצוג, חריג חיובי אחד בתוך חושך אקדמי מוחלט. כיום, ערב לפני תחילתו של עשור חמישי, מערכת יחסים זו נמצאת בנשימותיה האחרונות אך ביטויים אנכרוניסטיים שלה מוסיפים עוד להתקיים.

עד לעשור האחרון, מערכת היררכית זו שועתקה ושודרגה וכיום ניתן לראות שכבה דקה של אתיופים בביורוקרטיה, שהשפה ודרכי הפעולה שלה מבטאות את התהליך רב השנים שבו נוצקה. השפה של מערכת זו בוודאי איננה משום חדשה, אלא שעתוק כמעט מדויק של יחסים שכבר נחלו הצלחה בקליטת המכונים "מזרחים". אותה סוציולוגיה קולטת עלייה שועתקה בידי דור חדש של מומחים, שצמחו בעקבות המפגש עם העולים מאתיופיה. אף השיח שעטף את הקליטה נותר על כנו, אלא שנמצא הבדל אחד מרכזי – הטיפול באתיופים נארז בכוונות טובות.

כיאה לאנתרופולוגיה קולטת עלייה, הלינגואה פרנקה של מערכת הקליטה, בבואה לפרש ולהסביר את מצבם של האתיופים בישראל, מתבססת כלפי פנים וכלפי חוץ על ההבדל בין הרקע של עולי אתיופיה לבין המדינה הקולטת, המודרנית, בעיני עצמה. "פער תרבות", "מסורת מול מודרניות", "מודל לחיקוי" ותפישה התפתחותית "מכפר נידח" או "מרועה צאן" באתיופיה אל "משהו" בישראל, משמשים בערבוביה מרכיב חשוב של שפה בינלאומית זו, שמטרתה כמובן לממש את טובת הנקלטים.

בעשור האחרון, למרבה השמחה, צמחה ביקורת חריפה, ערוכה היטב ובלתי מתנצלת בעיקר מול מייצגיה הבולטים של מערכת זו – האנתרופולוגים. התוצר האתנוגרפי של אלה מכונה "אנתרופולוגיה פרנג'ית" ואותה שכבה דקה של אתיופים המשרתים בה מכונים "מספרי סיפורים". את הביקורת הזו, על מגוון מופעיה האלימים של הביורוקרטיה, ניתן היה למצוא בבלוג YES שאינו עוד באוויר. השפה הזו, שהחלה עם קומץ קטן של סטודנטים אתיופים, נעשתה רווחת ופופולרית.

ביקורת זו לא נשארה בגדר מלל וירטואלי, גם אם מנוסח היטב, אלא תורגמה למעשים ואולי מכאן כוחה. כך למשל, נעשתה הבחנה בין אתיופים המשרתים בפועל במערכת או אלה המעודדים את המערכת מבחוץ לבין אתיופים הרואים עצמם "הציבור החופשי". ביטוי זה, שככל הנראה שאוב מתוך הפוליטיקה האתיופית, בא לידי ביטוי בקבוצה המכנה עצמה "החזית העממית לשחרור יוצאי אתיופיה ממשרד הקליטה". קבוצה זו פעלה במרץ מול משרד הקליטה, לאחר שזיהתה בעיה. התברר כי עשרות-אלפי תלמידים ממוצא אתיופי לא היו באחריות משרד החינוך, אלא באחריותה של נציגה מטעמו שישבה במשרד הקליטה. המשרד שעמדה בראשו היה אחראי על מי שמוגדרים עולים חדשים ולמרות זאת, מסיבה לא ברורה, תלמידים ממוצא אתיופי, גם אלה שנולדו בארץ, היו תחת אחריותה.

בפעולה מוצלחת שכללה את ניסוח הבעיה ומספר הפגנות קצרות של קומץ צעירים וצעירות, בוטל מבנה ביורוקרטי ארוך שנים, שהיה ביטוי לקטגוריה מובחנת שהונהגה ביחס לעולי אתיופיה. זה היה סימן מעודד מאוד, אלא שביורוקרטיה מטבעה אינה נופלת ביום אחד או אפילו בשנים ספורות, אלא בתהליך ארוך וממושך. על כן, ניתן לראות לצד קולם הנחוש של יוצאי אתיופיה את התעוררותו של שיח ביורוקרטי חדש המבטא לכאורה שינוי, אלא שלמעשה מדובר באותה גברת בשינוי אדרת, ניסיון למיצוב מחדש כתגובה לשפת הביקורת החדשה.

מאתיופים חמודים לרדיקלים

כך למשל, הגב' אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים, הצהירה לאחרונה כי לחיבור הדו"ח כנגד גזענות הייתה שותפה "הקבוצה הכי רדיקלית בקהילה". פלמור מתכוונת לחברי "הפורום המשותף למאבק בגזענות". למרות השם היפה, קבוצה זו מבטאת את הבלבול שקיים בקרב צעירים שידיהם מלאות בכוונות טובות, אבל יש להם בעיה בהבנת הכוחות שפועלים עליהם. הגדרתם כ"רדיקלים" קצת תמוהה. ראשית, איזה קבוצה רדיקלית יכולה הייתה לשתף פעולה עם הרשויות, הרואות בגזענות תופעה פרטיקולרית ליוצאי אתיופיה? נניח שיש קשר בין גזענות לבין פעולות המשטרה – האין חוקים בישראל לטפל בשוטרים סורחים? ועיקר העיקרים – מה כה רדיקלי בשיתוף פעולה עם הרשויות כדי שאלה בסופו של דבר יחברו דו"ח שכל מהותו ליצור עוד מנגנוני פיקוח ובקרה על האתיופים?

הרדיקליות של קבוצה זו גם באה לידי ביטוי בדרישה המוזרה לשלב את סיפורי העלייה של יוצאי אתיופיה בנרטיב "אתוס ההצלה הציוני". צירוף מונחים זה אכן הופיע הרבה בבלוג YES, אלא שלמרבה הצער הצעירים הללו משתמשים בו בצורה קלוקלת שמבטלת את הביקורת המקורית. קבוצה זו, אם בכל זאת רוצים לתייגה, מהווה ביטוי אחד מתוך הקצה של משתפי הפעולה עם הרשויות, אלא שעתה הם מבקשים לנהל רומן חדש עם הביורוקרטיה באריזה פסאודו ביקורתית (כאן ראוי לציין כי הם מזכירים במעט את התנועה המזרחית החדשה "תור הזהב – עכשיו תורנו"). מכל מקום, השימוש שעושה פלמור בקבוצה ותיוגה כ"רדיקלית", אינו נובע רק מרצון לזכות בגושפנקא למימוש הדו"ח אלא גם לשם כינון יחסים מחודש עם אותם "רדיקלים" כמענה לביקורת החדשה שצמחה.

מכפר נידח לשופטת

הפרסום האחרון בדבר מינוי השופטות אינו אלא ביטוי נוסף של אותה תופעה: שימור מערכת היחסים בין הביורוקרטיה לשכבה הדקה של אתיופים המשרתים בה. מינוי זה והפרסומים על אודותיו מתאים לגל המתוקשר של בשורות טובות בעקבות המחאה של יוצאי אתיופיה: קצין מצטיין מקרב האתיופים שעלה לגדולה, שאף השתתף במשלחת חילוץ ישראלית באסון טבע שפקד תושבים בעולם שלישי; מלכת יופי שפגשה את אובמה; הקצינה האתיופית הראשונה במשטרת ישראל; ולאחרונה, נתבשרנו אף על קצין אתיופי אחד שעלה לגדולה והפך לסגן מפקד תחנה.

החדשה המסנוורת של ערב ראש השנה הן שתי שופטות – כרגיל, הדבר לווה בהצהרה תקשורתית אגרסיבית, שמוחזרה בכל כלי התקשורת. הפעם מדובר בגב' חיימוביץ והגב' גרדי. כנראה כדי למנוע ספקות, בכתבה הופיעה כותרת, מלווה בתמונה להמחשה, ובה הצהרה: "אני, שנולדתי בכפר נידח, זכיתי להיות שופטת בישראל". מסתבר כי גב' חיימוביץ אינה נערה מכפר נידח מערבות פולין, אלא מהכפרים הנידחים של אתיופיה. "כפר נידח", כאמור, הוא מטבע נפוץ במערכת היחסים המופלאה המתקיימת בין הביורוקרטיה קולטת עלייה לבין אותה שכבה דקה של אתיופים, שגם כאשר הם הופכים לחיימוביץ, תחושת הנידחות אינה משתחררת מהם.

גב' חיימוביץ, למי שאינו בקיא בענייני אתיופים, הייתה בין "נציגי העדה", שבעקבות מחאת האתיופים של שנת 2015 ארגנה סעודת אינג'רה כחלק ממאמצי הפיוס בין משטרת ישראל ל"נציגי העדה". פיוס, בשפת הביורוקרטיה, אינו אלא הכלה תרבותית המגולמת בטקס מעבר שסופו אכילה ממזונו של ה"אחר", בדיוק כשם שמזונו של "האחר" הוא מטרה מיידית לחצי הלעג של הגזען. פגישת הפיוס התקיימה למרות שאותם "מנהיגים" אינם באמת מנהיגים אלא מינוי מטעם עצמם והביורוקרטיה, וחרף כך שאין להם דבר וחצי דבר עם הציבור המוחה. החיפוש אחר מנהיגים הוא עוד ביטוי, כמו האכילה, לאופן בו תופשת המערכת את האתיופים. בסופו של דבר, גב' חיימוביץ נמנתה עם אותה "הנהגה" שהעניקה תעודת הוקרה למפכ"ל המשטרה, ממש באותו יום שבו הוכרז כי השוטר שתקף את החייל שהצית את מחאת 2015, לא יעמוד לדין.

לא מפתיע, כי הכתבה שפורסמה על גב' חיימוביץ ורעותה, גב' גרדי, משמרת את המבנה של מערכת היחסים שהוצגה למעלה – מטופחים לשעבר ממוצא אתיופי בתפקיד מטפחים ומטפחי-על ממוצא פרנג'י. כך למשל, עורך דין אחד מעיד על עצמו כמטפח בלתי נלאה של אתיופים. אחריו מופיעים מנכ"לי עמותות פלאשיים, שיצאו מיד לברך על דבר הטובה שפקדה את עדתם – גם כאן אין הפתעה – הם היו ממארגני סעודת הפיוס.

לסיום, באופן די סימבולי, הגב' חיימוביץ מצולמת על רקע בניין הביטוח הלאומי, מוסד שלטוני המבטא אלימות ממשית כלפי רבים מאזרחי ישראל בכלל ושל האתיופים בפרט. ולמרות זאת, יש מקום לאופטימיות, גם אם זהירה, ביחס לאתיופים בישראל. שפת הביורוקרטיה אינה עוד זרה להם.

הכותב הוא יוזם ומקים (2009) של קבוצת Young Ethiopian Students והבלוג (2010) YES: Young Ethiopian Students, 1980; a Shelter for a Critical Writing From Below, במה ביקורתית בנושא חברה, תרבות והיסטוריה אתיופית, עם דגש מיוחד על עולי אתיופיה והביורוקרטיה הישראלית