מחאה בלוד: האלימות קרובה אלינו יותר מאי פעם

הרצח של דועאא׳ אבו שרך, בת 32 ואם לארבעה ילדים בלוד, הוביל לזעקה שונה בעיר. ״הפורום נגד אלימות״, המורכב מפעילים ופעילות פלסטיניות מלוד ורמלה והוקם לפני כחודש, יזם בעקבות הרצח של דועאא׳ ביריית אקדח ב-23 בספטמבר עצרות מחאה יומיות מול תחנת המשטרה בלוד, תוך הפניית אצבע ברורה ומאשימה כלפי הרשויות: די להפקיר את דמנו!

הרצח של דועאא׳ גרם גם לחלק מתושבי ותושבות העיר לצאת מאדישותם ולהצטרף לקריאה. למעשה, היה ברור שהפעם לא מדובר במחאה ״רגילה״ אלא במאבק רציני, מחושב ומאוחד. קיומו של הפורום הטרי גרם לדברים לקרות ולהיראות אחרת ממה שהתרגלנו. קולותיהן של הפעילות בלטו בחוזקה והובילו את ההפגנה לצד קולותיהם של גברים. הן הבהירו לשאר הגברים – מהיום אנחנו כאן ולא נהיה שקופות. זכותנו להיות כאן, להיות חלק פעיל, זכותנו להוציא את הכעס שיש בנו בקול רם ובשורות הראשונות, לא רק מאחור. זכותנו לשנות, ואנחנו נהיה אלה שנכתיב את השינוי.

חשוב לציין כי גם משפחתה של דועאא׳ היוותה חלק מאוד חשוב במחאה, במיוחד נשות המשפחה שהפגינו את אהבתן לבת ולאהובה שאיבדו, והראו לתושבי ותושבות העיר שהן מוכנות להיאבק ולהילחם באופן מוצהר כנגד הרצח שלה והן אינן לא שותקות יותר – כי לשתיקה יש מחיר הרבה יותר כבד. הן צעקו לכל עבר שאין מושג כזה ״כבוד המשפחה״ ושאסור להדביק את האמירה המעוותת הזו לדועאא׳ ולנשים בכלל. ואני מוסיפה, הגיע הזמן להתעורר ולהפסיק להשתמש במלים המחרידות הללו כצירוף סמיכות. בתת-מודע או אולי אפילו במודע, הדבקנו את המילים האלו אחת על השנייה והתרגלנו להשתמש בהן. לא משנה על איזה רקע נרצחת האשה, המילים ״כבוד, משפחה ונשים״ יהיו תמיד ברקע וישמשו הסבר – הסבר שגוי.

אבל אין כבוד משפחה שהנשים מחללות, נקודה. הנשים רוצות לחיות את חייהן לפי בחירותיהן הן ולפי השקפת העולם שלהן, וזו זכותן. אורח חייהן מאיים על גברים, ולכן הם מרשים לעצמם לסיים את חייהן של נשים אמיצות שסירבו להמשיך לחיות תחת אלימות, תחת איומים, תחת שליטה גברית פטריארכלית אכזרית. אם נמשיך להשתמש במילים הללו, המשטרה תמשיך לנצל זאת ולגלות הבנה כלפי ״תופעת רצח הנשים בחברה הערבית״, ותתייחס אלינו כחברה סגורה, פרימיטיבית, רוצחת נשים. זאת בעת שגם בקרב החברה הישראלית ובעולם כולו נרצחות נשים – לא רק אצל הערבים.

בהפגנה הגדולה ביום שישי האחרון – אולי הגדולה ביותר בתולדות העיר בהקשר זה של אלימות, רצח, נשים פלסטיניות, חברה פלסטינית בלוד – השתתפו מאות אנשים ונשים, ונדהמתי לראות גם בה וגם בעצרות היומיות נשים רבות שלא ראיתי בהפגנות קודמות. דבר זה רק מעיד על המצב הקשה והבלתי נסבל: האלימות גואה ומתקרבת יותר ויותר לזירות הקטנות שלנו, היא נהיית חלק שגרתי בחיינו, כאשר הפחד ששיתק אותנו עד כה מתחיל דווקא להוביל לפעולה. אנחנו מודעות לכך שהרצח הבא לא יתרחש רחוק מאיתנו, להפך – הוא מתקרב אלינו יותר מאי פעם.

בכך הצלחנו להעביר מסר גם לחברה, וגם לרשויות הישראליות: אנחנו לא רוצות להמשיך לחיות בתוך מעגל הדמים והאלימות הקשה הזאת, ואנחנו דורשות ממשטרת ישראל ומהרשויות לטפל בסוגיה באופן יותר מקצועי. לא ייתכן שכאשר אשה ניגשת להגיש תלונה פונים אליה בשאלות שוביניסטיות מכוערות (למשל, האם הלבוש שלך מקובל בחברה? האם מותר ללכת ככה?). כמו כן, כאשר אשה מתלוננת (לאו דווקא בלוד), השוטרים חושבים שמה שהכי נכון ובטוח לעשותה הוא להעביר אותה לשייח' בעיר, שתהיה תחת הגנתו. וכך למרות שהוא מקורב למשפחה ובכלל אינו חלק מרשויות החוק, הוא נמצא בקרבתה. כלומר, לא רק שהתיקים נסגרים "מחוסר ראיות" והפושעים והרוצחים אינם נתפסים (רק במקרים חריגים זה אכן קרה), הנשים עוברות מסע קשה וארוך במשטרה, וחלקן אפילו יוצאות אשמות.

חשוב לי לציין כי אני לא מסירה אחריות למצב אליו הגענו מהחברה שלנו, ואת הביקורת שלי כלפיה אני מעבירה ללא צנזורה וללא הפסקה. יחד עם זאת, אני בהחלט מפנה אצבע מאשימה כלפי הרשויות, שמסייעות למצב האלים להמשיך להכות בנו בחוזקה כל פעם מחדש. המסר החשוב ביותר שהועבר בהפגנה הוא תמיכה בשאר הנשים, לא רק המשתתפות – אלא אלו שלא יכלו לקחת חלק כי הגבר החליט שלא, נשים שעוברות התעללויות ועוד. העברנו צעקה וקריאה למשפחות אחרות שאיבדו את אהובותיהן, אנחנו אתכן וניאבק למענכן ולמען כולנו, ולמען חיים בטוחים יותר.

ביום שבת שעבר, יום לאחר הרצח של דועאא', הבנתי שהפגנות הן חשובות ומשמעותיות ומעבירות מסר חזק – גם אם אנחנו מטילים ספק וחושבים שדברים לא באמת ישתנו. הם אכן לא ישתנו כתוצאה מהפגנה אחת, אלא רק אחרי עבודה ממושכת ולא מתייאשת, אחרי חינוך אחר שאנחנו אחראים להעביר, כשאנחנו נשנה את תפיסתנו לגבי החיים, חייהן של הנשים והעוצמה שקיימת בתוכנו ומסוגלת להוביל לשינוי. ההפגנות הן למעשה מעין חיבוק תומך ומחזק לא.נשים וילדים שנותרו יתומים, לאלו שיצטרכו להתמודד עם האובדן הקשה, לאלו שממשיכות להתמודד גם ברגעים אלו עם חיים קשים. את העובדה הזאת השכלתי והבנתי יותר מכל כשבנה של דועאא', מועאד', הרים את ראשו באופן פתאומי ביום שבת בערב והפנה אלינו שאלה: ״האם יתקיימו הפגנות למען אמי, ונגד הרצח שלה?״ כאן הבנתי שהמאבק שאנחנו מנהלות חייב להמשיך.

איה זינאתי היא פעילה פמיניסטית פלסטינית מהעיר לוד