ההון הגנאלוגי של מיקה אלמוג

בכתבת שער לעיתון של המדינה מכנה את עצמה נכדתו הבכירה של פרס ״סלב גנטית בעל כורחי״, משל נאזקה אל השושלת המשפחתית בצווארה ועשתה כל שביכולתה כדי להימלט מהטובין שזו הקנתה לה. חשבנו שייתכן שהמועקה הגלומה בטייטל הלוחץ מתאזנת מעט לנוכח ההזדמנויות, הכיבודים, המטעמים והמנעמים, שהיא בעצמה כותבת עליהם

מיקה אלמוג יודעת שהיא אמורה להצהיר על היותה פריבילגית. עובדה, היא טורחת להצהיר על זה בעצמה בראש ההספד רב העמודים והרושם שמככב בשער ״7 ימים״ (מוסף שבו יש לה טור קבוע) לסבהּ שמעון פרס. לדבריה, הטייטל ״הנכדה של פרס״ כבד עליה – ״זה קושי ששורשיו נטועים עמוק בפריבילגיה, ואין ספק שיש אינספור משאות כבדים ממנו״.

אכן, אין זה פשוט (לא בציניות) לגדול בחיקה המעתיר של האליטה הציבורית בישראל, ולהצליח להפריד את עצמך ממנה כיישות עצמאית. לא ברור אם זה בכלל אפשרי, כי כמו כל הסללה – למטה או למעלה – ההתנגדות לסדר המעמדי והחריגה ממנו הן אתגר עצום שמעטים יכולים לו. אולם נראה שבעוד אלמוג יודעת לשלם את מס השפתיים הנכון, לבטא ולכתוב את המושג ״פריבילגיה״, היא בה בעת מתענגת עליה עד הסוף. ההתרפקות הלא ביקורתית על סבה כדמות פרטית וציבורית (וכן, אנחנו מזדהות עם סבלה הפרטי על מותו, הלאה) נוכחת בכל משפט: מהאופן בו היא מתארת דרך עיניה שלה כילדה את העלבון שצרבו בה קרירטורות על סבה, עבור באופן בו הוא אכל עוף עם הידיים וכלה בטקסים ומעמדים רבי הוד והדר.

כשביקשה לברוח מהטייטל, היא מספרת: ״ארזתי שתי מזוודות והתרחקתי עד ניו יורק. נסעתי ללמוד. ופתאום אוויר. אנונימיות מלאה. שם נעוריי, ולדן, הוא שם אמריקאי לכל דבר… האנגלית שלי אמריקאית לכל דבר בזכות שנתיים בלונדון בילדותי המוקדמת…״ התיאור הזה מופיע כמעין טבע שני, זמין לכל צעיר או צעירה אחרי צבא. אבל כמה אנשים יכולים להתנאות בשם אמריקאי ואנגלית מושלמת ואופציה לארוז שתי מזוודות ולנסוע ללמוד ב-NYU בגיל 20? ובכן, מסתבר שטבעיות היוקרה והמעמד רדפו אחריה לניו יורק וגם ״הבריחה״ לא החזיקה מעמד. אלמוג מתארת כיצד בשנים הללו בניו יורק ליוותה את סבה לבית הלבן ב״חצאית קצרה מדי״ לחתימה על אוסלו ב׳ ופגשה את ביל והילרי ואל גור ואמרה לסבא כמה היא גאה בו, ושנה אחרי זה ואחרי רצח רבין כבר כתבה טור דעה, ״במובנים מסוימים הטור הראשון שלי״(!), ב״ניו יורק טיימס״(!) ואחד הפרופסורים שלה קרא אותו. אם זו לא התמסרות טוטאלית לתפקיד המפנק של דור ההמשך – מה כן?

אלמוג מכנה את עצמה ״סלב גנטית בעל כורחי״, משל נאזקה אל השושלת המשפחתית בצווארה ועשתה כל שביכולתה כדי להימלט מהטובין שזו הקנתה לה. אולם לפי תיאוריה של אלמוג עצמה, יקשה עד מאוד לפרש את הזהות שלה כזהות כפויה שכן היא במו ידיה בוחרת להשתמש בשם ובהון שהוא מקנה לה על מנת לנוע בעולם. ברפרור לבורדייה אנחנו מבקשות לכנות את ההון הזה "הון גנאלוגי", תת סעיף של "הון סימבולי" או מה שמכונה בשפה עממית "בן של, בת של". גם כשהיא מתרחקת משם המשפחה "פרס" הרי ששלל מופעיה בעולם ונפעלותיה הם תולדה של ההשתייכות האריסטוקרטית הזו. מה שהיא מתארת כעוגמת נפש מכך ש״הטייטל לא שחרר״, חרף ניסיונותיה המאומצים להיעשות אישיות עצמאית בעולם ולא ״הנכדה של פרס״ נראה מעושה להפליא. יש להודות, זה לא מאוד נעים שבכל מקום כותבים "הנכדה של פרס" תעשה כך ו"הנכדה של פרס" תעשה אחרת, מבלי להזכיר אפילו את שמך. אבל אולי המועקה שמביא איתו הטייטל הלוחץ מתאזנת מעט לנוכח ההזדמנויות, הכיבודים, המטעמים והמנעמים, שאת בעצמך כותבת עליהם.

גם כשהיא מתרחקת משם המשפחה "פרס" הרי ששלל מופעיה בעולם הם תולדה של ההשתייכות האריסטוקרטית הזו. מה שהיא מתארת כעוגמת נפש מכך ש״הטייטל לא שחרר״, חרף ניסיונותיה המאומצים להיעשות אישיות עצמאית בעולם ולא ״הנכדה של פרס״, מעושה להפליא

חיינו כהמוני העם הפגישו אותנו עם עוד נכדה של, שהשם המפורש "רבין" לא נחקק בתעודת הזהות שלה והיא אף מיהרה להשמיט את השם ששייך אותה למשפחה הזו לכשנישאה כדי להפוך לאיזו אחת, נועה רוטמן. גם רוטמן לעולם לא תהיה אחת האדם ולנצח תזכה ליחס מובחר ולהכרה נרחבת בהון הגנאלוגי, בטח בישראל. וגם עשתה מהעניין כסף לא רע: רק מעל מיליון דולר תמורת הממואר על חייה כנכדתו של רבין. נשים כמו נועה רוטמן (בן ארצי) ומיקה אלמוג מסתובבות בעולם ללא השמות המזהים אבל מצפות מהעולם שיכיר בייחוד החברתי שלהן, בנבחרות המורשת שאליה לא בחרו להיוולד. השתיים מייצרות טקסטים תרבותיים מניבים – לעתים ממש על עצם תפקידן המשפחתי כמקורבת לאושייה הפוליטית ולעתים כאלה שאינם קשורים, לכאורה. ורק בזכות הכישורים שלהן, כמובן. ״התפקיד שלי בסדרה לא קשור להיותי סלב גנטית בכל כורחי. למה כל כך קשה להבין את זה?״ כותבת אלמוג לגבי הופעתה לא מזמן ב״איש חשוב מאוד״ וחושפת את מעמקי העיוורון שלה ביחס לפריווילגיית היסוד שמתווה את מסלול חייה.

כך כתבה בזמנו ידידתנו ליאורה לופיאן על הסרטון שהפיקה אלמוג כשסבה פרש מבית הנשיא, סרטון שבו נראה האיש שבע הימים מחפש עבודה ומועסק כשליח פיצה, כמתדלק בתחנת דלק, כמאבטח בביטוח לאומי, כקופאי בסופר:

הנכדה של שמעון פרס, מסתבר, הייתה מכותבי תוכנית הפריים-טיים הגזענית ביותר שניתן להעלות על הדעת בעילה מופרכת של סאטירה, תוכנית שעונה לשם המדויק "ארץ נהדרת". מדובר בקריירה נדירה שבנדירות, פריבילגיה שרק מתי מעט יכולים בכלל לדמיין. כמובן שהיא חצבה את דרכה לפסגה עצמאית, ללא כל קשר לבית אביה ואמה. פשוט משפחה של נפילים וענקי רוח. כשאת כל כך מורמת מעם עבודות בשכר רעב ותנאי גיהנום הם צחוקים בשבילך, מצע נהדר להדגיש את העליונות המוסרית הנעלה של איש השלום שאחראי על בניית הכור האטומי מול פשוטי העם הנבערים. פשוט קסם.

הקסם הזה, המפוזר בנונשלאנט ומסמא עיניים רבות, נולד מתוך שכנוע פנימי עמוק. כך, למשל, אמרה אלמוג בראיון רדיו ארוך עם אילנה דיין בימים שלאחר מותו של הסבא שלה, בדיון על המחירים ששילמה המשפחה, שהסבא שלה בחר להיות "משרת ציבור" למעלה מ-40 שנה. פשוט כך: משרת. לעיני הרוח מתגנבת דמות של מרטיר שלצד לחם צר ומים לחץ מקדיש את כל זמנו למען הציבור, מבלי לשקול ולו לרגע את כבודו או את טובתו האישית, מבלי לבנות מונומנט ענק ביפו, למשל, שישמש לו לעד מצבה. שלום שלום ואין שלום, אבל המרכז האימתני של פרס לשלום הידר גם הידר אותו עוד בחייו, אולי מתוך תודעת שירות מפותחת.

בכלל, מדהים לחזות במשפחה שהצניעות היא מרמס לרגליה, שמתרווחת בנינוחות בתוך הטייטלים עד הרגע האחרון, כשרופאים מקדישים את מרצם ועיתותיהם לטיפול בבן משפחתם בעל הגיל המופלג ומתראיינים בגלים פתוחים מתוך החמ"ל בתל השומר, "הם משפחה רציונלית" אמר אחד הרופאים באחד מעשרות הראיונות והסביר שהם רציונליים כי במשפחה יש רופאים (אביה של אלמוג, למשל). במחשבה מאוחרת מתפוגג אי הנחת מהתיאור העקום, החנף והאליטיסטי הזה, ומתנחלת ההבנה שאין מתאים ממנו למושא הפוסט הזה. בסופו של דבר, מה עשוי להיות יותר רציונלי מלהיכנע לטייטל ולהתמסר לו בכל הכוח? בישראל האוכלת יושביה, לא צריך לשאול יותר מדי שאלות ולהגג יותר מדי הגיגים. נותנים לך, תיקח.

שער המוסף 7 ימים, ידיעות אחרונות, 7.10.16
שער המוסף 7 ימים, ידיעות אחרונות, 7.10.16
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. תמימה

    האמת היא שזו כתבה מאוד לא הוגנת — אני חותמת על הכל, אבל זו הרי לגמרי לא תופעה ישראלית ייחודית ולהציגה כך, במיוחד באתר כמו העוקץ, זה פשוט לא הוגן. תזכרו לרגע בצ'לסי קלינטון, ילדיו של בוש, ובנותיו של אובמה. כשאני חושבת על זה, אין לי מושג מה מצבם של ילדי מנהיגים מערביים אחרים, אבל קשה לי להאמין ששונה מאוד — ובכל מקרה, זו ודאי תופעה כמו-אמריקאית. מה לעשות, גם בתחום הזה, אנחנו מחקים את מי שהכי פחות ראויים לחיקוי.

    1. יונית נעמן

      ואם זו תופעה כמו-אמריקאית, אסור לנו לבקר אותה?

  2. דני

    על מה הכותבות מקשקשות ומה בדיוק כואב להן? זה מאמר מטופש לחלוטין. פרס היה אדם מאד מאד מפורסם בציבוריות הישראלית ובכלל, אז די ברור שבני משפחתו יהנו מההילה הכרוכה בכך. זה דבר מובן מאליו ברמות הכי טריויאליות. זה לא טוב ולא רע, זו פשוט עובדה. ואני בטוח שלצד ההנאה מהמעמד היו לבני משפחתו גם לא מעט רגעים קשים, כי פרס היה אדם די שנוא תקופות ארוכות על חלקים גדולים בציבור. המאמר משקף לא יותר מסוג דוחה במיוחד של קטנוניות מטופשת, ועם לא מעט כיעור, כי בכל זאת,הסבא של נשואת הכתבה מת לפני זמן קצר, וזה לא יפה לדרוך על בני אדם בשעה כזו, אבל כנראה שגם את הזה כותבות המאמר לא מסוגלות להבין. זו רדיקליות בשקל שמסווה צרות עין וטפשות וחוסר רגישות. ודרך אגב, אני ממש לא מחסידי פרס, ואין לי שום בעיה עם ביקורת נוקבת עליו, הן בחייו והן לאחר מותו. אבל להתעלק ככה על נכדה שלו, כשהטענה העיקרית היא שמה פתאום היא נהנית מהפרסום של הסבא, זה דבר דוחה ומטופש.

    1. יונית נעמן

      כמו שאני רואה את זה, יותר מדויק לטעון שהנכדה שלו מתעלקת עלינו – בראיונות אין ספור שעילתם היחידה היא עובדת היותה הנכדה של.

      1. I.b.s

        אכן נראה שהעלוקות הן המתראיינות שעשו להן את זכות האבות קרדום לחפור בו.זה כמובן, בחפשן אחרי משמעות לחייהן ולעיסוקן. כנראה שגם הן מחפשות כיסוי להבטחה ונשארות עם חצי תאוותן כי הבטחות אין.

      2. דני

        ככה זה, התקשורת אוהבת קרובי משפחה של סלבריטאים מתים. אם זה לא מעניין אותך, אל תקראי. אם את ממש כועסת, תבטלי את המנוי שאין לך לידיעות אחרונות. לתקוף במרמרת את הנכדה שלו, זה טפשי ולא הוגן.

      3. א.א.

        כמי שבאה מתחום התקשורת, את יודעת שהתקשורת לא נותנת מנוח כדי להשיג ראיון, בעיקר מהנכדה 'המוצלחת והמפורסמת' של פרס. ראינו ראיונות רבים של מקורבים לדמויות שהלכו לעולמם, גם אם הקשר ביניהן היה קלוש. אז מה אתם מצפים ממיקה אלמוג, שתתנער מסבה? רדו ממנה. לגבי הסרטון שיצרה יחד עם הסב לאחר פרישתו, יש לי רק להגיד, לכלכתם! סרט מקסים, הומוריסטי ונקי ממניירות. אמרתם ארץ נהדרת? נכון! זכור לי כשקלינטון הצטלם בסרטון לאחר פרישתו מנשיאות ארה"ב, מסתובב ברחבי הבית הלבן ללא תעסוקה, מתעלל במכונת צילום ובמכונת הקפה. התגובות היו לא פחות ממשועשעות, אוהדות ומעריצות את האיש. כי זה בא מאמריקה, אז ברור שלא נצא נגד תרבות 'העל', אבל כשזה שלנו וזה נעשה בטוב טעם מבלי לפגוע באף אחד ויחד עם זאת לנסות להעביר מסר, כל כך מתאים לאג'נדה של פרס, אז יורדים על יוצרת הסרט, הנכדה ועל התוכן. אין לי מילה נוספת מלבד, שוב, לילכתן, אה, וגם הגזמתן

      4. רון לוין

        ורועי חסן לא מתעלק עלינו?

        1. אוי ויי זמיר !

          חחח!
          בינתיים רון, אתה זה שמתעלק עליו
          אילולי חסן מי היה שומע עליך…
          כשתוכיח לנו שהכישרון שלך מתקרב במשהו לזה של חסן,
          נתייחס אליך ברצינות.

    2. אז מה?

      אז מה? אז היא הנכדה של שמעון פרס ז"ל.
      ולא כתבתם איך בכל השנים טרום היותו של פרס אהוב העם שנאו אותו שנאת מוות אותו ואת רבין.
      את רבין רצחה השנאה ופרס למזלנו נשאר כדי לסיים את חייו עם התפקיד הגדול מכולם המאחד מכולם נשיא המדינה.
      לא ברור לי למה אתם מתנגחים בנכדה שלו ושל רבין.

      לגיטימי בעיני להשתמש בזכות אבות.

      כי בסופו של דבר, אחרי שאנחנו מציגים את עצמנו כ"בנים/בנות של…" אנחנו צריכים גם שיהיה כיסוי להבטחה.

  3. נתן

    קנאה, צרות עיין, רכלנות, צדקנות ,פלצנות, טהרנות ורשעות לשמה.
    הדבר היחידי שניתן ללמוד מהמאמר הזה הוא שהכותבות הן פולניות שיושבות לבד בחושך וכועסות שלא כותבים עליהן בעיתון.

  4. שמור במערכת

    שיא השיאים היה בניסיון לייצר דת חדישה באמצעות הרופא של פרס [שדיווח בנונשלטיות בחדשות ברדיו שבועיים אחרי שפרס איבד את הכרתו(!)] על ״הביולוגיה הייחודית של שמעון פרס״.

  5. סמולן

    איך כתב החבר אלגזי למעלה – יש פריבילגיות, ויש פריבילגיות למביני עניין, עם התנצלויות מיופיפות. ועל אוסיף, תמיד ניתן גם לחלץ את פריבילגיית הביקורת, ולכתוב נגד ההתייפיפות. מגניב לגמרי.

  6. שושי

    מודה שלא קראתי ולא צפיתי (לא, תודה). היא מוכשרת והיא אוהבת את סבא שלה ויש גילוי נאות. מה הבעיה שלכם?

  7. רון לוין

    מעניין לראות את המזרחים המקצועיים מדברים על פריביליגיות, הרי כל הפרסום של חסן המקופח והלא מוכשר בנוי על פריבילגיות של ימנונים שמשמנים את המקופחים המקצועיים בחזקת שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו, מצד שני מודעות עצמית ויושר מעולם לא היו הצד החזק של הפעילים המזרחיים "המקופחים".

    1. ג. אביבי

      מעניין לראות את הגזענים האשכנזים הנפוצים (לוין, נתןצ'יק ושות') קופצים כנשוכי נחש, כל פעם שמזכירים להם את הקשר בין פריבילגיות לבין האליטה האשכנזית ותומכיה הגזעניים. הרי הצד החזק אצלם הוא לא הכישרון אלא שרירי ה'קישרון' והליקוק המתמיד לאליטות לשימור השריר הזה, תוך כדי זריקת רפש על מזרחים שעולים עליהם אינטלקטואלית בסדרי גודל.

      1. רון לוין

        כל אחד מאותם אשכנזים ג אביבי הוא עשר דרגות מעליך

        1. ג. אביבי

          מרשים, מר לווין!
          איזו תשובה חכמה ומנומקת?! ממש מייצגת את אישיותך.

  8. איתי

    אשמח אם הכותבות יפרטו קצת יותר לגבי מה אמורה מיקה אלמוג לעשות כדי לא לזכות בחיצי הביקורת המלומדת שלהן. האם היה עליה להודיע שהיא שונאת את סבא? האם היה עליה לסרב לקבל עבודות איכותיות בתחומי ההתעניינות שלה (משחק, כתיבה) ולהתנדב לעבוד כקופאית בסופר? האם הכותבות הנכבדות, למשל, היו מסרבות לאפשרות ללמוד באוניברסיטה בניו יורק לו משפחתן היתה מציעה להן את האפשרות? האם הן, במקומה, לא היו מגיעות לטקס החתימה על הסכם אוסלו או מסרבות להצעה מה"ניו יורק טיימס" לכתוב מאמר? או שמא היה על אלמוג פשוט להתאבד וזהו, או אז היתה זוכה למחמאות ופרגון מצד הכותבות?

  9. איתי

    שיא המאמר הוא בביקורת על נכדתו של רבין, על כך שכתבה ספר על זכרונותיה מסבא ומכיוון שאנשים קנו אותו היא הרוויחה מכך כסף. באמת, לא כל יום נעשה עוול שכזה בעולם – ולא בכל יום ניתן למצוא כותבות אמיצות מספיק כדי לצאת נגד התופעה הבזויה הזו של כתיבת ספר. כולי תקווה שביקורת נוקבת זו תשמש השראה לאחרים שייעזו גם כן לצאת כנגד התופעה הבזויה, ואולי להביא סוף סוף לעשיית צדק בדמות דרישה מגברת נועה רוטמן להשיב את הכסף שהרוויחה כתוצאה ממעשיה הנקלים וחסרי המצפון. יישר כוח לכותבות

  10. מנדרינה

    גם באנגליה כבר יודעים הרבה שנים שהעם חכם מהמלוכה, וגם שם שומעים דיבורים על האחריות הכבדה שיש למשפחת המלוכה, ואולם אף אחד ממשפחת המלוכה לא בוחר להצטנע ולהצר על כך שהוא כזה. נכון, יש לנו אליטה אשכנזית, ויש לנו אליטה פוליטית, ויש לנו אליטה ספרדית, ויש לנו אליטה כלכלית, והפלסטינים אומרים שהם אדוני המקום, אז אם כולנו כזו אליטה, לא יאה לנו שמישהו יצטנע ויגיד שהוא מצר על כך שהוא כזה, למה שהנכדה של תהיה יוצאת דופן?

  11. בדיעבד

    והיום יצא לי לצפות ברפי רשף מראיין את הנכדה, והתבשרתי שהסובלת לא התגייסה לצה"ל, ואיך תתגיס? אם במשפחה מתיחסים לסרבנות גיוס כמעשה הירואי בסך הכל…
    ודוקא את הסבתא שלה צריך היה להכיר כי היא נשמעת מהסיפורים כאייזן אישה