ההון הגנאלוגי של מיקה אלמוג

מיקה אלמוג יודעת שהיא אמורה להצהיר על היותה פריבילגית. עובדה, היא טורחת להצהיר על זה בעצמה בראש ההספד רב העמודים והרושם שמככב בשער ״7 ימים״ (מוסף שבו יש לה טור קבוע) לסבהּ שמעון פרס. לדבריה, הטייטל ״הנכדה של פרס״ כבד עליה – ״זה קושי ששורשיו נטועים עמוק בפריבילגיה, ואין ספק שיש אינספור משאות כבדים ממנו״.

אכן, אין זה פשוט (לא בציניות) לגדול בחיקה המעתיר של האליטה הציבורית בישראל, ולהצליח להפריד את עצמך ממנה כיישות עצמאית. לא ברור אם זה בכלל אפשרי, כי כמו כל הסללה – למטה או למעלה – ההתנגדות לסדר המעמדי והחריגה ממנו הן אתגר עצום שמעטים יכולים לו. אולם נראה שבעוד אלמוג יודעת לשלם את מס השפתיים הנכון, לבטא ולכתוב את המושג ״פריבילגיה״, היא בה בעת מתענגת עליה עד הסוף. ההתרפקות הלא ביקורתית על סבה כדמות פרטית וציבורית (וכן, אנחנו מזדהות עם סבלה הפרטי על מותו, הלאה) נוכחת בכל משפט: מהאופן בו היא מתארת דרך עיניה שלה כילדה את העלבון שצרבו בה קריקטורות על סבה, עבור באופן בו הוא אכל עוף עם הידיים וכלה בטקסים ומעמדים רבי הוד והדר.

כשביקשה לברוח מהטייטל, היא מספרת: ״ארזתי שתי מזוודות והתרחקתי עד ניו יורק. נסעתי ללמוד. ופתאום אוויר. אנונימיות מלאה. שם נעוריי, ולדן, הוא שם אמריקאי לכל דבר… האנגלית שלי אמריקאית לכל דבר בזכות שנתיים בלונדון בילדותי המוקדמת…״ התיאור הזה מופיע כמעין טבע שני, זמין לכל צעיר או צעירה אחרי צבא. אבל כמה אנשים יכולים להתנאות בשם אמריקאי ואנגלית מושלמת ואופציה לארוז שתי מזוודות ולנסוע ללמוד ב-NYU בגיל 20? ובכן, מסתבר שטבעיות היוקרה והמעמד רדפו אחריה לניו יורק וגם ״הבריחה״ לא החזיקה מעמד. אלמוג מתארת כיצד בשנים הללו בניו יורק ליוותה את סבה לבית הלבן ב״חצאית קצרה מדי״ לחתימה על אוסלו ב׳ ופגשה את ביל והילרי ואל גור ואמרה לסבא כמה היא גאה בו, ושנה אחרי זה ואחרי רצח רבין כבר כתבה טור דעה, ״במובנים מסוימים הטור הראשון שלי״(!), ב״ניו יורק טיימס״(!) ואחד הפרופסורים שלה קרא אותו. אם זו לא התמסרות טוטאלית לתפקיד המפנק של דור ההמשך – מה כן?

אלמוג מכנה את עצמה ״סלב גנטית בעל כורחי״, משל נאזקה אל השושלת המשפחתית בצווארה ועשתה כל שביכולתה כדי להימלט מהטובין שזו הקנתה לה. אולם לפי תיאוריה של אלמוג עצמה, יקשה עד מאוד לפרש את הזהות שלה כזהות כפויה שכן היא במו ידיה בוחרת להשתמש בשם ובהון שהוא מקנה לה על מנת לנוע בעולם. ברפרור לבורדייה אנחנו מבקשות לכנות את ההון הזה "הון גנאלוגי", תת סעיף של "הון סימבולי" או מה שמכונה בשפה עממית "בן של, בת של". גם כשהיא מתרחקת משם המשפחה "פרס" הרי ששלל מופעיה בעולם ונפעלותיה הם תולדה של ההשתייכות האריסטוקרטית הזו. מה שהיא מתארת כעוגמת נפש מכך ש״הטייטל לא שחרר״, חרף ניסיונותיה המאומצים להיעשות אישיות עצמאית בעולם ולא ״הנכדה של פרס״ נראה מעושה להפליא. יש להודות, זה לא מאוד נעים שבכל מקום כותבים "הנכדה של פרס" תעשה כך ו"הנכדה של פרס" תעשה אחרת, מבלי להזכיר אפילו את שמך. אבל אולי המועקה שמביא איתו הטייטל הלוחץ מתאזנת מעט לנוכח ההזדמנויות, הכיבודים, המטעמים והמנעמים, שאת בעצמך כותבת עליהם.

חיינו כהמוני העם הפגישו אותנו עם עוד נכדה של, שהשם המפורש "רבין" לא נחקק בתעודת הזהות שלה והיא אף מיהרה להשמיט את השם ששייך אותה למשפחה הזו לכשנישאה כדי להפוך לאיזו אחת, נועה רוטמן. גם רוטמן לעולם לא תהיה אחת האדם ולנצח תזכה ליחס מובחר ולהכרה נרחבת בהון הגנאלוגי, בטח בישראל. וגם עשתה מהעניין כסף לא רע: רק מעל מיליון דולר תמורת הממואר על חייה כנכדתו של רבין. נשים כמו נועה רוטמן (בן ארצי) ומיקה אלמוג מסתובבות בעולם ללא השמות המזהים אבל מצפות מהעולם שיכיר בייחוד החברתי שלהן, בנבחרות המורשת שאליה לא בחרו להיוולד. השתיים מייצרות טקסטים תרבותיים מניבים – לעתים ממש על עצם תפקידן המשפחתי כמקורבת לאושייה הפוליטית ולעתים כאלה שאינם קשורים, לכאורה. ורק בזכות הכישורים שלהן, כמובן. ״התפקיד שלי בסדרה לא קשור להיותי סלב גנטית בכל כורחי. למה כל כך קשה להבין את זה?״ כותבת אלמוג לגבי הופעתה לא מזמן ב״איש חשוב מאוד״ וחושפת את מעמקי העיוורון שלה ביחס לפריווילגיית היסוד שמתווה את מסלול חייה.

כך כתבה בזמנו ידידתנו ליאורה לופיאן על הסרטון שהפיקה אלמוג כשסבה פרש מבית הנשיא, סרטון שבו נראה האיש שבע הימים מחפש עבודה ומועסק כשליח פיצה, כמתדלק בתחנת דלק, כמאבטח בביטוח לאומי, כקופאי בסופר:

הנכדה של שמעון פרס, מסתבר, הייתה מכותבי תוכנית הפריים-טיים הגזענית ביותר שניתן להעלות על הדעת בעילה מופרכת של סאטירה, תוכנית שעונה לשם המדויק "ארץ נהדרת". מדובר בקריירה נדירה שבנדירות, פריבילגיה שרק מתי מעט יכולים בכלל לדמיין. כמובן שהיא חצבה את דרכה לפסגה עצמאית, ללא כל קשר לבית אביה ואמה. פשוט משפחה של נפילים וענקי רוח. כשאת כל כך מורמת מעם עבודות בשכר רעב ותנאי גיהנום הם צחוקים בשבילך, מצע נהדר להדגיש את העליונות המוסרית הנעלה של איש השלום שאחראי על בניית הכור האטומי מול פשוטי העם הנבערים. פשוט קסם.

הקסם הזה, המפוזר בנונשלאנט ומסמא עיניים רבות, נולד מתוך שכנוע פנימי עמוק. כך, למשל, אמרה אלמוג בראיון רדיו ארוך עם אילנה דיין בימים שלאחר מותו של הסבא שלה, בדיון על המחירים ששילמה המשפחה, שהסבא שלה בחר להיות "משרת ציבור" למעלה מ-40 שנה. פשוט כך: משרת. לעיני הרוח מתגנבת דמות של מרטיר שלצד לחם צר ומים לחץ מקדיש את כל זמנו למען הציבור, מבלי לשקול ולו לרגע את כבודו או את טובתו האישית, מבלי לבנות מונומנט ענק ביפו, למשל, שישמש לו לעד מצבה. שלום שלום ואין שלום, אבל המרכז האימתני של פרס לשלום הידר גם הידר אותו עוד בחייו, אולי מתוך תודעת שירות מפותחת.

בכלל, מדהים לחזות במשפחה שהצניעות היא מרמס לרגליה, שמתרווחת בנינוחות בתוך הטייטלים עד הרגע האחרון, כשרופאים מקדישים את מרצם ועיתותיהם לטיפול בבן משפחתם בעל הגיל המופלג ומתראיינים בגלים פתוחים מתוך החמ"ל בתל השומר, "הם משפחה רציונלית" אמר אחד הרופאים באחד מעשרות הראיונות והסביר שהם רציונליים כי במשפחה יש רופאים (אביה של אלמוג, למשל). במחשבה מאוחרת מתפוגג אי הנחת מהתיאור העקום, החנף והאליטיסטי הזה, ומתנחלת ההבנה שאין מתאים ממנו למושא הפוסט הזה. בסופו של דבר, מה עשוי להיות יותר רציונלי מלהיכנע לטייטל ולהתמסר לו בכל הכוח? בישראל האוכלת יושביה, לא צריך לשאול יותר מדי שאלות ולהגג יותר מדי הגיגים. נותנים לך, תיקח.