טול קורה, נפתלי: מעבר לפרהוד ולאויב האיראני

״היהודים גורשו בכוח מארצות ערב ומהיום תלמידי ישראל יכירו זאת״, קבע שר החינוך, תוך התכת כל ההיסטוריות כולן אל תוך נרטיב ציוני אחד ובו היהודים תמיד נרדפו בכל מקום על ידי כולם. אבל הסיפור, כרגיל, מורכב יותר. הקהילות משיבות לבנט – פרויקט מיוחד, חלק ב׳
העוקץ

הקריאה שהשמיע לאחרונה שר החינוך נפתלי בנט להכרה ב״גירוש יהודי ארצות ערב והאסלאם" ממדינות המקור שלהם, כחלק מקמפיין שעיקרו מבורך ועניינו תיקון העוול ההיסטורי בו נשמטה כליל ההיסטוריה של קהילות אלו מהציבוריות הישראלית, היא קריאה שטעות ביסודה. שר החינוך בחר מבין המלצותיה של ועדת ביטון את אלה שתואמות את עמדותיו הפוליטיות ואת תפיסת ההיסטוריה שלו ולפיה היהודים תמיד נרדפו בכל מקום על ידי כולם. בדף הפייסבוק שלו התבשרנו שמעתה ילדי ישראל ילמדו שיהודי ארצות ערב גורשו בכוח.

התגובות מיהרו לבוא. חלקן שיבחו אותו ואחד אף הזכיר את גירוש מַוְזַע בתימן 1679 ה'ת"ם וכינה אותה שואת התימנים. בנט השיב לו: ״לא הכרתי. תודה מתן. חשוב ממש.״ אבל מתגובות אחרות שאמרו, למשל: ״לא היה גירוש ממרוקו. מלך מרוקו הציל את יהודי מרוקו מהצורר הנאצי. המוסד שילם למלך על כל יהודי שעזב את מרוקו,״ או שהיהודים ממרוקו עלו לישראל מאהבת ציון ושאסון התימנים התרחש דווקא כאן בארץ ישראל ולא בתימן ב-48׳, בנט התעלם.

תפיסתו הציונית-אירופאית של בנט מבקשת כנראה לחזק את המהלך היהודי-בדלני כמנוע מרכזי ביחס שבין ישראל למדינות המזרח התיכון, וחותרת למסגור סיפוריהן של קהילות שונות לכדי נרטיב כללי אחד, שמחזק את הטיעון היהודי-לאומי. ואולי, כפי שטוענים מבקריו, באמצעות הסימטריה הנוצרת לכאורה, הסיפור מחדש יאזן את החשבון הציוני-פלסטיני עם החשבון של היהודים יוצאי ארצות האסלאם עם מדינות המקור שלהם, תוך הסטת תשומת הלב ממערכת היחסים המורכבת בין יהודי ארצות האסלאם לציונות המודרנית. אם עד כה מערכת החינוך התעלמה מההיסטוריה של יהודי ארצות ערב והאסלאם (ראו ״9 מתוך 400״) ומחיקת ההיסטוריה הזו היתה פאסיבית, הרי שכעת ההיסטוריה הזו תימחק באופן אקטיבי על ידי צמצומה לכלל חריץ התבוננות צר במיוחד.

המהלך הזה מסוכן פי כמה, וכדי להתנגד לו אנחנו מביאות בפרויקט המיוחד ״הקהילות משיבות לבנט״ קולות המייצגים קהילות שונות והמעמידים דברים על דיוקם. זהו חלקו השני של הפרויקט, ובהמשך השבוע יעלו חלקים נוספים – עקבו אחר דף הפיסבוק שלנו.

לקריאת החלק הראשון

*

יהדות עיראק אורית בשקין

נתחיל בעובדות. אין ספק שהמדינה העיראקית נושאת חלק באחריות להגירה ההמונית של יהודים מארץ זו בשנים 1950-1951. הסיבות לכך רבות. נכון, לא הייתה נכבה במובן זה שיהודי עיראק לא הועלו על משאיות או נשלחו לדרכם במעבר של כוחות מבית לבית ומשכונה לשכונה; אך המדינה העיראקית, והשלטונות הבריטים המקורבים לה, נושאים באחריות לגירושם של היהודים מעיראק.

ראשית, בימים הראשונים של חודש יוני 1941 נרצחו כ-180 יהודים בבגדאד לאחר כשלון של הפיכה פרו-גרמנית, בסדרה של פרעות הידועה בכינוי הפרהוד. כאשר כוחות ההפיכה עזבו את העיר, נוצר בעיר כאוס שנוצל לפגיעה ביהודים: פורעים ובוזזים עברו בשכונות היהודיות, שדדו ורצחו. שנית, בשנים 1947-1951 פתחה המדינה במסע אנטי-דמורקטי נגד אזרחיה היהודים. שפיק עדאס, סוחר יהודי, הואשם במכירת סחורות ששומשו לייצור נשק בארץ ונתלה בהוצאה להורג פומבית בבצרה. יהודים פוטרו ממקומות עבודתם בשירות הציבורי, סטודנטים יהודים לא יכלו למצוא מקומות באוניברסיטאות והעיתונות הימנית עסקה במסע אנטי-יהודי שבו כל יהודי הושווה לציוני, למרגל ולפושע ונקראו קריאות לטיהור אתני.

כאשר ניתנה כבר הרשות לעלות, היא הותנתה בוויתור על האזרחות (חוק מ-1950), ואחרי כן בחוק שהפקיע את הרכוש היהודי והפך את הקהילה המשגשגת לקהילה ענייה ושבורה (חוק מ-1951).

יהודים עיראקים בקבר הנביא יחזקאל שבעיירה אל-כיפאל, דרומית לבגדאד, 1932. צילום:  Eric and Edith Matson Photograph Collection
יהודים עיראקים בקבר הנביא יחזקאל שבעיירה אל-כיפאל, דרומית לבגדאד, 1932. צילום: Eric and Edith Matson Photograph Collection

ילדי ישראל גם צריכים ללמוד על גורלם של יהודי עיראק שנשארו בארץ זו, וכיצד נתלו תשעה יהודים בבגדאד ב-1969, על גופותיהם שהוצגו לראווה בכיכר המרכזית בבגדאד, ועל אלה שנעלמו ועונו בבתי הסוהר של הבעת׳. על ילדי ישראל לדעת את כל הפרטים האלה. יחד עם זאת, הנה כמה פרטים שאני משערת שלא יילמדו במערכת החינוך שלנו: בתקופת הפרהוד ניצלו יהודים רבים מאוד, כי רבבות מוסלמים סיכנו את חייהם והצילו את שכניהם. בכל ספר זכרונות, בין אם נכתב על ידי רן כהן (סעיד) או על ידי מרדכי בן פורת, מראשי התנועה הציונית בעיראק, מוזכרת משפחה מוסלמית אצילה שסיכנה את חייה להציל יהודים. הקהילה גם פוצתה על ידי המדינה, ונכתב דו״ח, סודי אמנם, על אחריות המסיתים הפרו-גרמנים לפרעות. כמו כן שולמו פיצויים.

אחרי הפרהוד ובעקבותיו החלה באמת תנועה ציונית בבגדאד, אבל היו מי שבכלל נמשכו לתנועה הקומוניסטית, שהיתה אף היא בלתי-לגאלית. צעירים יהודים רבים הצטרפו לתנועה זו, ושניים ממנהיגיה היהודים נתלו בבגדאד בצעד שרבים פירשו כאנטישמיות לשמה. המפלגה הקומוניסטית מילאה תפקיד חשוב בתקופה הזאת – ב-1948 פטרלו הקומוניסטים בשכונות יהודיות בכדי למנוע את הישנותו של הפרהוד אחרי הכרזת העצמאות של ישראל.

לא כל היהודים רצו להגר לארץ אחרי הפרהוד, ואלה שרצו להגר פנו גם למדינות כמו אנגליה והודו. אחרי הפרהוד יהודים שיקמו את חייהם. ב-1948 יהודי עיראק, בייחוד הצעירים שבהם, השתתפו בגל של הפגנות שנקרא הות׳בה, בדרישה לצדק חברתי וצמצום מעמדה של בריטניה בעיראק. בהפגנות אלה צעדו אלו לצד אלו רבנים ומוסלמים

לא כל היהודים רצו להגר לארץ אחרי הפרהוד, ואלה שרצו להגר פנו גם למדינות כמו אנגליה והודו. אחרי הפרהוד יהודים שיקמו את חייהם. ב-1948 יהודי עיראק, בייחוד הצעירים שבהם, השתתפו בגל של הפגנות שנקרא הות׳בה, בדרישה לצדק חברתי וצמצום מעמדה של בריטניה בעיראק. בהפגנות אלה צעדו אלו לצד אלו רבנים ומוסלמים.

ילמדו גם התלמידים הצעירים על אותם עיראקים שהתנגדו בסנאט ובפרלמנט העיראקי לחוקים ששללו מהיהודים את אזרחותם ועל שכניהם המוסלמים של היהודים שהפצירו בהם לא להגר. וכמובן, שלמדינת ישראל ולתנועה הציונית חלק בכך שיהודי עיראק איבדו את רכושם. ילומד גם תפקיד זה וגם המחלוקת על מי פוצץ את בתי הכנסת בבגדאד. ולבסוף, יואיל נא המשרד ללמד גם מה קרה ליהודים אחרי הגירתם לארץ: תנאי החיים הקשים במעברות, כיצד יהודים כמהו לחזור לעיראק, כיצד חלק לא ששו לקבל אזרחות ישראלית מתוך חשיבה כי אולי יוכלו לקחת את רכושם בחזרה, ותלומד גם הנוסטלגיה לעיראק, ואל נופיה.

ולבסוף, אולי כדאי גם ללמוד כיצד חיו היהודים לפני גירושם לארץ. על עשרות ומאות שנים של קהילה מפוארת, על גבריה ונשיה, רבניה ושמאלניה, המוזיקאים, הסופרים הערבים, והפעילים – ציונים וקומוניסטים גם יחד. חבל מאד אם המלצותיהם החשובות של ההיסטוריונים של ועדת ביטון ירודדו לכדי ססמאות בסגנון ״תלמיד יקר, תלמיד נחמד, הבה נלמד על פוגרום בבגדאד״.

משפחת בצרי בבגדאד, 1912
משפחת בצרי בבגדאד, 1912

*

יהדות איראן אברהם הרן מוטהדה

לכאורה, כמה נכון היה לשרטט קו ישיר בין הצהרת כורש לתקומת העם היהודי בישראל. הרי יהודי איראן רואים עצמם כממשיכי פתיל חיים זה עד ימינו. הבעיה היא אותה יד אשר מבקשת למחוק את הרצף בין התקופות ובכך משכיחה באחת תרבות בת אלפי שנים. אכן, כיום איראן היא מדינת אויב של ישראל. החוט המקשר בין טהראן לירושלים נקטע עם התבססות הרפובליקה האסלאמית ומאז התהום בין שתי המדינות הולך ומעמיק. אולם הנגזרת ההיסטורית שמשוכתבת בימים אלו על כך שיהודי איראן נמלטו ממולדתם – איננה מדויקת.

רבות הן הזהויות של יהודי איראן וכן סיבות העלייה לארץ הקודש – מן העליות המבוקרות ועד לאלו החשאיות. יש שעלו מתוך זיקתם לציון, אחרים בשל מצב כלכלי רעוע, וישנם גם מי שנתקפו געגועים למשפחותיהם שעלו זה מכבר לישראל. ייחודה של עליית יהודי איראן איננה רק בשל היותה מדינה מוסלמית שאינה ערבית במרחב הים-תיכוני, אלא במערכת היחסים ששררה בין ישראל לאיראן בזמן עליות אלו, והתפנית החדה לאחר המהפכה האסלאמית – שהשפיעה הן על העלייה ארצה והן על קהילת האיראנים בישראל. 

כיתר יהודי העולם, גם באיראן סבלו הקהילות לא פעם מרדיפות דתיות ומגזרות קשות, שהידועה בהן היא האיסלוּם הכפוי על אנוסי העיר משהד. בתחילת המאה ה-20 אף חדרו לאיראן תורות גזע מערביות, שיחד עם התחזקות הלאום האיראני בגלגולו המודרני, גרמו לא פעם לחוש את נחת זרועם של המוסלמים השיעים. מעט קודם לכן, בשלהי המאה ה-19, עם הגעתם של כי"ח ואליאנס, החלה להתגבש שכבת משכילים באיראן. בד בבד, מהפכה חוקתית ותהליכי מודרניזציה ביקשו לשאת את איראן לזמנים חדשים. גם הלאומיות האיראנית שעוצבה מחדש עם עליית שושלת פהלאווי קרצה לקהילה היהודית. היהודים, שראו עצמם כחלק טבעי מהנוף, ביקשו לקחת חלק בלאומיות זו -שהייתה צוהר לקבלתם בחברה האיראנית האסלאמית.

עיתון "החיים" (טהרן, 1921-1925), עיתון בפרסית ובפרסית יהודית
עיתון "החיים" (טהרן, 1921-1925), עיתון בפרסית ובפרסית יהודית

עם זאת, ברחובות איראן חדרו בחשאי ובגלוי רוחות מכיוון ציון. עוד ב-1918 קמה באיראן ההסתדרות הציונית, ובעת זו תורגמו ספרים ציוניים לשפה הפרסית. התנועה באיראן עסקה בעיקר בפיתוח ההשכלה ויציאה מבורות בכל הנוגע לידע כללי ולידיעת השפה העברית. עם זאת, בשל מלחמה פנימית בין ארגונים יהודיים באיראן ואיסורים של השלטון, הפעילות התמעטה וכלתה כמעט לגמרי. בשנות הארבעים השתנו פני הדברים: הציונות בצורתה האידיאולוגית כבר לא סחפה אחריה המונים, והמשטר המעורער באיראן מחק כמעט כל זכר להתעוררות שהייתה בשנות ה-20.

וכאן המקום להבהיר נקודה חשובה: ההנהגה הציונית ראתה בהענקת ההשכלה והסיוע כלי הכנה להעלאת היהודים ארצה. יהודי איראן, לעומת זאת, ראו בסיוע כלי להעצמת הקהילה. מצב זה יצר מתחים בין ראשי הקהילה לבין שליחי הציונות לאיראן. התנועה הציונית החליטה להשליך את יהבה על הרובע היהודי בטהראן (העני ביותר): מתוך הבנה כי יהודי איראן האמידים אינם מוכנים לעלות ארצה, היא שמה פעמיה אל הנוער שנתפס כ"עיסה ללוש". בשנים אלו חודשה פעילות ציונית באיראן והוקמה תנועת 'החלוץ', אולם גם כאן היא לא הניבה פרי. ב-1949 עלה גרעין ראשון למעגן מיכאל. גרעין שני שעלה השתכן בקיבוץ גבעת ברנר. שני הגרעינים היו קטנים והתפזרו כאשר חלק מחבריו שבו לאיראן.

מהגרים מאיראן במרכז קליטה ביבנה, 1979. צילום: משה מילנר / לע״מ
מהגרים מאיראן במרכז קליטה ביבנה, 1979. צילום: משה מילנר / לע״מ

יהודי איראן עלו ארצה עוד במאות קודמות והתיישבו בערי הקודש ובעוד יישובים, כמו משפחת בנאי לדוגמה שעלו משיראז. לאחר קום מדינת ישראל התרכזה עלייתם של יהודי איראן בשני גלי הגירה המוניים: הראשון בין השנים 1948-1953, וגל הגירה המוני נוסף במהלך ולאחר המהפכה האיראנית בשנת 1979. הקמת מדינת ישראל גרמה לעוינות רבה לא רק לישראל, אלא גם ליהודי איראן. ההתפלגות בין שני גליי העלייה אלו הייתה מבוקרת יותר: בשנים 1953-1963 עלו לישראל בממוצע כ-800 איש בשנה, בשנות ה-60 עלו בממוצע כ-1,800 עולים בשנה ואילו בשנות ה-70 שוב דעך מספר העולים לכ-800 איש בשנה. בשנים אלו יהודי איראן בחרו שלא לעלות משיקולים כלכליים וחברתיים. חלקם אף טענו כי מדניות הקליטה לא מתאימה לצרכיהם. כמו כן, במהלך השנים הראשונות לעלייה ארצה התקיימה תנועה של הגירה בחזרה לאיראן.

בשונה מיהודים אחרים מארצות האסלאם, יהודי איראן יכלו לבטא את אהדתם למדינת ישראל ולציונות. הדבר בא לידי ביטוי לדוגמה בשירת התקווה בטקסים בקהילות באיראן, תלייה של תמונות מנהיגים ציוניים, וכן בביקורי מנהיגים רבים מישראל בטהראן. איראן אף שלחה ציר ששימש כנציג המדינה בישראל, פיתחה קשרי חוץ שכללו קשרי מסחר ובנייה בתוך איראן והקימה בשותפות עם ישראל את צינור נפט אילת–אשקלון (קצא"א). יהודי איראן תמיד חשו שייכות ארצית ורוחנית למולדתם, לכן מלכתחילה קשה היה לעקור אותם ממנה.

בנסיבות אלו, גם ראשי הציונות הבינו כי אין זו העת להשקיע במאמץ לעליית יהודים אלו. ואכן, רק לאחר המהפכה האסלאמית השתנו פני הדברים ויהודים רבים היגרו לישראל, ארה"ב ואירופה.

לחלק א׳ של הפרויקט

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. א

    תודה רבה באמת שהיו מוסלמים ש"הצילו" יהודים ממוסלמים אחרים שטבחו בנו. אני זוכר את הסיפורים של סבא שלי איך הוא ברח מעירק בלי כלום אחרי שניסו לטבוח בו ובמשפחתו ולקחו להם את הבית וכמעט את החיים. אז די עם ההתחנפות הזאת לערבים. היה גירוש והיו ניסונות בלתי פוסקים לרצוח יהודים.

  2. רחמן חיים

    חבל ששר החינוך הנוכחי הוא בור בעניינים עליהם הוא מדבר גבוהה: מנהיג בינוני אך דמגוג גדול.
    אני עליתי מאיראן בגיל 15 בגפי ומתוך רצון חופשי במסגרת עליית הנוער. נטשתי את מולדתי, איראן, בגלל הלאומנות שהתפתחה שם והתבטאה בצורת גזענות כלפי השונה וביניהם היהודים. באתי לכאן לחפש חירות בארץ אבותיי. אך כאן אני עובר שוב דיכוי הפעם בידי יהודים; אלה שהגיעו הרבה לפני ושולטים כאן; לא מאפשרים שוויון בין כלל האזרחים; מטפחים את הגזענות; מדכאים עם שכן שכבשו את אדמותיו. אין לי חרות כאן.

  3. אלי אמינוב

    התנועה הציונית לא חשבה על יהודי המזרח כחומר המתאים לתכניותיה ליצירת אומה אירופית חדשה במזרח הערבי. היא אמנם ניסתה מפעם לפעם לייבא כוח עבודה זול (למשל התימנים), כדי להצליח בתכנית " כיבוש העבודה" ולסלק את הפועלים הפלסטינים, אך לא יותר. רק שהתברר לה היקף השמדת יהודי אירופה, החלה מחוסר ברירה לקחת בחשבון אפשרות של יבוא חלק מיהודי המזרח. עם ניצחונה במלחמת 1948 בפלסטין, חוגגת הבורגנות הציונית את גודל הירושה שזכתה בה לאחר רצח העם הפלסטיני, שלל שוד הפותח בפניה עתיד מרשים. גודל השלל – בין 4-3 מיליארד ליש"ט – סכום הגדול פי 50 מהעברת ההון המסיבית שזרמה לפלסטין בין 39-1933 ושהוותה את הבסיס לצמיחת בורגנות זו. זהו הצבר הון ענקי שאף מדינה בעולם השלישי לא זכתה להשיג. זהו שוד של ארץ שלמה שתושביה "נתאדו". אך כדי להפוך רכוש זה להון במסגרת יצור קפיטליסטית יש צורך במעמד פועלים, שיחליף את הפועלים הפלסטינים ובאיכרות יהודית שתספק את צרכי הישוב היהודי בתוצרת חקלאית, בעיקר ירקות ודגנים אותם ספקו קודם לכן הפלחים הפלסטינים שסולקו זה עתה. לכן, מפנה התנועה הציונית את כוונותיה ותוכניותיה אל עבר יהודי ארצות ערב שמעמדם הציבורי מתערער עקב מלחמת 48 כאשר המשטרים הריאקציונים מפנים אליהם את זעם תבוסתם. לאחר הסכמי שביתת הנשק של 1949 פונה התנועה הציונית לבית המלוכה העיראקי, איתו קיימה קשרים דרך ידידה המסורתי עבדאללה, בבקשה לאפשר ליהודי עיראק להגר לישראל. התנועה הציונית בעיראק היתה חלשה ביותר, באשר הנוער היהודי נטה ברובו לעבר המפלגה הקומוניסטית העירקית. הקהילה היהודית בעיראק ישבה בה ברציפות במשך כ-2500 שנה. קהילה זו המונה כ-150,000 נפש מפותחת הרבה יותר מאשר הקהילה היהודית בפלסטין. מתוך כ-110,000 יהודים שהועלו מעירק בשנת 51-1950 היו כ-35% בעלי מקצועות חופשיים אשר שמשו בעיקר פקידים בכירים, מנהלי בנקים, מנהלי רכבות, סוחרים עשירים, עורכי דין, רופאים ורואי חשבון. למעשה היוו היהודים את הצמרת הכלכלית והתרבותית של המדינה העיראקית. רוב רובם היו בעלי השכלה תיכונית לפחות וכמות העניים בתוכם היתה פחותה בהרבה מאשר בקרב עולי פולין למשל. כיצד שולבו אם כן יהודי עיראק בתוכנית הציונית להפכם לפועלים ופלחים?
    במרס 1950 לאחר הסדרת הקנוניה בינה לבין הציונות, מחוקקת ממשלת עיראק חוק, המאפשר ליהודי עיראק לעזוב את ארצם אם יוותרו על נתינותם – וכ-30,000 איש הצהירו על רצונם לעזוב. אולם החוק המוצע והמספר הקטן של היהודים שהסכימו לנצלו מעורר את חששותיהם של מנהיגי ישראל: אם יוכלו יהודי עירק לעזוב יחד עם רכושם, יתכן שרובם יהגר לארצות המערב ולא לישראל. אי לכך, מעלים הציונים הצעה חדשה – הפקעת רכוש היוצאים תמורת רשיון להטיסם ישירות מעיראק לישראל. הידיעות על תקנה זו מפחיתות בלמעלה מ-60% את מספר היהודים המוכנים להגר, למרות הפיחות שחל במעמדם עקב מלחמת 48. המנהיגות הציונית במצוקה קשה, והנה נס משמים: בינואר 1951 מוטלים רימוני יד לבית הכנסת "מסעודה שם טוב" בבגדד והריאקציה העירקית והציונית כאחת זועקות: זו על "מזימות הציונות" וזו על "התגברות האנטישמיות". הבהלה שקמה, מביאה לגל עליה גדול. תוך שנה אחת מועלים 90 אלף נפש במבצע "עלי באבא" – כאשר השודדים המתחלקים בשלל הם מנהיגי ישראל ובית המלוכה העיראקי. בריטניה וארה"ב פיקחו באופן הדוק על הטרנספר שבצעו הציונים לפלסטין הכבושה.
    הערה:ראה גם ראיון עם פעיל המוסד יהודה תג'ר הניב "סקופ" שבעקבותיו זכה ספרו של נסלן לאיזכור בודד בעתונות הישראלית (תום שגב במוסף "הארץ" מיום 7.4.06): תג'ר חשף כי לפחות במקרה אחד היו רגליים לתיאוריה שפעילי העליה בעיראק בעצמם הניחו פצצות ליד מוסדות יהודיים בשנת 1951, אם לא כדי להפחיד יהודים ו"לשכנע" אותם לעלות ארצה, כי אז על מנת להסיר את החשד מיהודים אחרים שכבר היו בכלא בגין אותה האשמה ממש.