תנו לילדים לשחק כדורגל ביחד

הפחד הקדום הזה שערבוב עם קבוצה אחרת יערער משהו בעיצוב הזהות של ילדינו אינו רק גזעני ומפלה אלא חסר בסיס. הוא נשען על אזורים של בורות וקבעונות מחשבתיים. בעקבות הפרדת הילדים הערבים מאום אל פאחם מילדי הפועל חדרה
יפעת בן דרור לוטוק

בבית הספר לכדורגל של הפועל חדרה דרשו לאחרונה הורים של ילדים יהודים לא לאפשר לילדים ערבים מאום אל פאחם להתאמן עם ילדיהם באותה הקבוצה. המאמן נכנע ללחצים והוחלט להקים קבוצות נפרדות לערבים וליהודים.

ילדים בישראל נולדים לתוך מציאות של הפרדה וסגרגציה, המייצרת בורות ומנציחה מצב של הכירות כמעט אפסית עם האחר. הסטיגמות והאמונות שמושרשות כל כך עמוק בתודעה, מייצרות חומה תרבותית, חברתית ואנושית. הדרך הכי טובה להכיר היא באמצעות מרחבים משותפים, כבר מגיל צעיר. זה יכול להיות בכל תחום וקבוצת כדורגל מעורבת למשל, זאת הזדמנות נהדרת להכיר, לטשטש את הגבולות, למוסס את החומות, מה עוד שהחומות האלה עדיין לא התחילו להיבנות אצל הילדים הצעירים. הן קיימות אצלנו, המבוגרים. אז מה בכל זאת כל כך מפחיד אותנו בערבוב הזה? מה כל כך מאיים בילדים קטנים מאום אל פאחם, שגרם לקבוצת הורים מחדרה לדרוש הפרדה בין ילדיהם לילדים הערבים במועדון הכדורגל הפועל חדרה?

התיוג השלילי של אום אל פאחם כמקום קיצוני, שבו אנשים מחזיקים בדעות קיצוניות או במילים אחרות "שונאים אותנו", מקבל משנה תוקף בכל פעם שיש ידיעה בחדשות על תקרית אלימה שהייתה ביישוב. אבל מדי יום מתרחשת הרי שגרה רגילה לגמרי באום אל פאחם, וקורים גם דברים יפים ונהדרים. ילדים הולכים לגן ולביה"ס, אנשים הולכים למקומות העבודה שלהם, חנויות נפתחות ומרכזי הקניות שוקקים חיים. יש באום אל פאחם רופאים ורופאות, מהנדסים, אחיות, מורים ומורות, קבלנים, נשות עסקים, עקרות בית, עובדות סוציאליות, עובדי בניין, אמנים, מוסיקאים וכל המנעד האנושי הרחב שניתן למצוא בכל מקום.

מהחוויה שלי, אחרי שנתיים באום אל פאחם כמורה לעברית מדוברת, יהודיה יחידה בבית ספר ערבי בחטיבת ביניים, אני יכולה לספר שההתערבבות הזאת ניפצה לי סטיגמות לגבי החברה הערבית ואף חידדה אצלי משהו בזהות היהודית והישראלית. עד לפני השנתיים האלה לא ביקרתי באום אל פאחם מעולם והייתי שבויה בסטיגמות ופחדים בדיוק כמו הרבה אנשים אחרים. ההיכרות הקרובה עם אנשים ונוער מאום אל פאחם שינתה את תפיסת העולם שלי ואפשרה לי להתוודע לרבדים עמוקים יותר של הקהילה המקומית.

מהחוויה שלי, אחרי שנתיים באום אל פאחם כמורה לעברית מדוברת, יהודיה יחידה בבית ספר ערבי בחטיבת ביניים, אני יכולה לספר שההתערבבות הזאת ניפצה לי סטיגמות לגבי החברה הערבית ואף חידדה אצלי משהו בזהות היהודית והישראלית. עד לפני השנתיים האלה לא ביקרתי באום אל פאחם מעולם והייתי שבויה בסטיגמות ופחדים בדיוק כמו הרבה אנשים אחרים. ההיכרות הקרובה עם אנשים ונוער מאום אל פאחם שינתה את תפיסת העולם שלי ואפשרה לי להתוודע לרבדים עמוקים יותר של הקהילה המקומית.

נכון שיש באום אל פאחם גם בעיות של אבטלה, פשע, נשק לא חוקי ותופעות קיצוניות מסוגים שונים. אבל גם בחדרה היו ניסיונות התנקשות, מקרי רצח ובעיות של פשיעה. פעם אפילו מצאו נשק שהוחבא על ידי עבריינים בבניין הסמוך למקום מגוריי. האם זה אומר עליי משהו? על משפחתי? על השכנים שלי בחדרה? יהיו שיטענו לפשיעה בהיקף רחב יותר במגזר הערבי, אך הנתונים הסטטיסטיים כאן לא רלבנטיים. רק ההבנה, שלא נכון יהיה להכליל מתוך מיעוט קיצוני על כלל התושבים. זה עוול גדול ועיוות של המציאות. במקום שבו חיים 50,000 תושבים כדאי להבין שיש מגוון ושפע של יחידים וקבוצות. זה נכון לגבי אום אל פאחם וזה נכון לגבי חדרה. זה נכון לגבי ההיבט החברתי-תרבותי וזה נכון לגבי ההיבט הפוליטי ואין שום סיבה שזה יחלחל למגרש הכדורגל של ילדים צעירים. במילים אחרות, תנו לילדים לשחק בשקט! תופתעו לגלות כמה מהר ובאיזו קלות הם מתחברים אחד לשני ומוצאים מכנה משותף.

אני מזמינה את מועדון הפועל חדרה – כמו את כל מועדוני הכדורגל וקבוצות הספורט – להימנע מההפרדה הזו בין הילדים, מה עוד שהיא ביטוי לאפרטהייד וגזענות איומה, בדיוק כמו שעשו ליהודים בתקופת הרייך השלישי ולשחורים בדרום אפריקה. הפחד הקדום הזה שערבוב של ילדינו עם ילדים מדת אחרת, תרבות אחרת, צבע אחר יערער משהו בעיצוב הזהות שלהם, הוא חסר בסיס. הוא נשען על אזורים של בורות וקבעונות מחשבתיים שהשתרשו אצל כולנו כמעט. יש הרבה דוגמאות במדינות שונות בעולם לאפרטהייד, להפרדה גזעית ולפחד מפני השונה. לנו בישראל יש הזדמנות להיות המובילים בקיום מרחבים משותפים ופלורליזם תרבותי, דתי ואתני. לאפשר לילדינו להכיר את האחר ולבנות גשרים במקום חומות.

הכותבת היא תלמידת מחקר לתואר שני במסלול לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    גזענות לשמה – לא למדנו מאום על הפליה.
    חייבים לבחון את ההיבט הפלילי בהפרדה זו שכל כולה היא על רקע גזעני.
    חובה על אזרחי מדינת ישראל להיות מלוכדים.

  2. ליכודניק

    אף אחד לא טרח למצוא אחד מאותם עשרות הורים שכביכול התנגדו לשילוב ולתהות על מניעיהם. אולי הילדים הערבים קיללו, איימו- או פשוט שיחקו טוב בהרבה מהילדים היהודים?

    לעצם המאמר- גם אם "יש באום אל פאחם רופאים ורופאות, מהנדסים, אחיות, מורים ומורות, קבלנים, נשות עסקים, עקרות בית, עובדות סוציאליות, עובדי בניין, אמנים, מוסיקאים וכל המנעד האנושי הרחב שניתן למצוא בכל מקום", היא עדיין באשכול סוציואקונומי 2 (חדרה- באשכול 6); כך שסטטיסטית, סביר שהילדים הערביים היו דוקא בנים לפועלי בניין, חקלאים, קופאיות, עובדי מוסך, פועלות ניקיון וכו'.

    1. יפעת בן דרור לוטוק

      שלום
      תודה על התגובות. לא היו קללות ולא היתה אלימות. וסטטיסטית ועובדתית אנשים מאום אל פאחם עוסקים במגוון עיסוקים ומקצועות, גם עובדי ניקיון ופועלי בנין. זה לא מוריד מערכם, מכבודם ומזכותם לשוויון וליחס מכבד והוגן.