פיתולי המסע שבדרך אל האני האתי

לאחר ששוחחתי עם קהלת, התגברתי יחד עם ליבוביץ בשולחן ערוך, עלעלתי במורי נבוכים, שאלתי את חנה ארנדט על עולם ללא מסורת והסתכלתי סביב- התנחמתי במחשבה שהדבר היחיד שמכריע, ואותו בלתי אפשרי לפרק במונחים רציונאליים יבשים, הוא הרצון.

האיש שראה הכול

את מגילת קהלת נהוג לקרוא בצאת יום כיפור. שלמה המלך, בן דוד, שניצב במבחן בשל תבונתו הרבה, עומד לצד אברהם ואיוב ומקבל הכרעה. ידידיה, איתיאל, קהלת, שלמה המלך או איך שלא נבחר לקרוא לו, הוא ללא ספק האיש שראה הכול. בימים של חשבון נפש אישי וחברתי, נפתח צוהר לקרוא במגילה הקצרה הזו ("מגילת חשבון הנפש הגדול"), שכל פסוק בה הוא עולם ומלואו.

אם מסכמים בקצרה את המהלך שעושה החכם באדם במגילה, ניתן לומר שמה שמתקבל כאן הוא תיאור הבלי העולם: בריאה חסרה, מוות שמשווה בין כולם, שכחה עצמית ובין דורית, אי וודאות, מחזוריות כאוטית, ונורא מכל – עולם ללא הוכחה בקיומה של השגחה אלוהית. קהלת, בייאוש רב של מי שמבין שתבונה היא קודם כל מכאוב יקר לאדם, מתנחם בידיעה אחת, פנימית של צו יחידאי- יראת האלוהים. בעולם היש, במסגרת ענייני האדם, האישיים והחברתיים, טוען קהלת, הכול הבל. קהלת ככל הנראה היה מעדיף לדעת פחות על העולם. תיאור העולם על ידי קהלת, אותו העולם שנברא על ידי האלוהים, מרגיש כה מחזורי ובו בעת כה כאוטי ולא יציב, עד כי הפסוק האחרון שסוגר את המגילה בהכרעה חותכת, נראה כמו נטע זר בקריאה ראשונה.
"סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם".

מהות האדם, אומר קהלת, היא ביראת האלוהים ובקיום מצוותיו, שהלוא המוות ממילא משווה בין כולנו, כך שמקרה אדם ובהמה, צדיק ורשע, כסיל וחכם, אחד הם, ולכן משמעות הדבר היא שאין הכרעה באשר למה טוב עבור האדם בעולם ההבל. ההכרעה היא בשאלת מהות האדם, וכל האדם, משיב קהלת, מתקיים מתוקף מעמדו אל מול האלוהים.

מפלסת דרכי אל הצו האתי, בזחילה לאלוהים

במציאות הנוכחית, די לנו להסתכל סביב, ולקחת בחשבון את זוועות העולם משחר ההיסטוריה ועד היום, ולראות שמאמינים רבים הוכיחו את אמונתם באלוהים בסיטואציות בלתי נתפסות שבהן היה ברור לכל שלא קיימת השגחה אלוהית (שואה, רצח עם, אינקוויזיציה וכד'). ישעיהו ליבוביץ מוסיף שבהיסטוריה של העם היהודי, לא היה נביא אחד שהצליח להחזיר למוטב אפילו נפש אחת. יתר על כן, ההיסטוריוסופיה המסורתית אמונית מגלה שגם התגלות אלוהים לא הצליחה, שהרי במעמד הר סיני, עשינו לנו עגל זהב. ההכרעה הערכית, או שהיא באה מן האדם עצמו, או שאינה יכולה להגיע בכלל אליו, אפילו לא מן השמים. האדם עצמו מחזיק בערך האלוהים וברצון לקחת על עצמו את עול המצוות, ו'להתגבר' ("יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו") או שהוא יישאר חסר תקנה אל מול הבורא.

מורה נבוכים, הרמב"ם, מסביר שעולם היש שלאחר היציאה מגן העדן, הותיר את מצבו הקיומי והטבעי של האדם כיצור חסר, שלעולם יזדקק להדרכת המצוות ויראת האל בכדי להתקדם אל עבר זיכרון שנשכח ממנו לעולמי עד- היכולת להבחין בין אמת לשקר כפי שניתן להבחין בין טוב לרע. במילים אחרות, טרם יציאתנו משערי גן העדן, צו האמת עמד כשווה ערך לצו האתי מוסרי. אי אפשר היה להתבלבל, הצו האתי היה יחידאי כשם שאמת נבדלה מהשקר. משחטאנו את חטאנו הראשון ועטינו על עצמנו בושה, נידונו להיות צלם חסר, שרק שאיפה תבונית ואמונית אל עבר דיני מצוות, תפילות וקבלת מסורת משה רבנו, תרפא את נפשנו החולה. במילים אחרות, אפשר לומר שבעולם שאחרי הגירוש, אנחנו יודעים שהאיסור "לא תרצח" זה מעשה רע, כיוון שהוא אסור. אילו היינו חיים בחברה שבה האיסור הזה מותר או מותר רק במקרים מסוימים (עונש מוות/ הקם להורגך השקם להורגו), היינו חושבים שהוא לגיטימי. האיסורים של טוב ורע הם יחסיים בהתאם לזמן, לתנאים ולמקום, משתנים ללא הרף ואינם אבסולוטיים כמו עובדות מדעיות.

אם לוקחים את קו המחשבה של הרמב"ם על אודות התיקון האתי המתבצע על הנפש באמצעות מסורת קיום המצוות, כיצד אפשר בכלל לדרוש ולתור אחר הצו האתי בעולם ללא אלוהים? מעבר לכך, איך אפשר לדרוש אחר צו אתי יחידאי ופנימי של מוסר, בעולם שבו הטוב והרע, המותר והאסור, יחסיים בלבד?

הפילוסופית חנה ארנדט שאלה בדיוק את השאלה הזו, לכשסקרה את משפט אייכמן בישראל, בתקופה שבה המשיך העולם להזדעזע מתוצאות מלחמת העולם השנייה. בהיעלמות האלוהים, טוענת ארנדט, איבדנו את השאיפה להבחנה הבסיסית בין החושים למחוצה להם ואת מה שמעבר לעולם החושים ככלל. איבדנו את היכולת להבחין, להבדיל, לחשוב. היכולת לצאת אל מעבר לחומות האוטמות של המציאות, המתבטאות בידע קפוא עליה, קשורה קשר הדוק לאותה יכולת ההבחנה.

חוסר היכולת הזו מובילה לחוסר היכולת לשים את עצמך במקום זולתך והאתי נשאר במגבלות האוניברסלי של מציאות נתונה ותחת מגבלות של שיקולים מערכתיים של "טוב" ו"רע" ("המפורסמות" על פי הרמב"ם). אייכמן אינו שופט, אינו מבחין, אינו מחפש מעבר למערכת היש, הוא פשוט מציית לחוקי הרייך. ייתכן שבכלל לא שינה לו, גם כשידע את משמעות מעשיו. חוקי המדינה, הנורמות של אותה העת, ערכי הרייך השלישי ושפתו, היו לחומות אטימות של המציאות בה חי, והוא לא היה יותר מכסיל רשע. רשע במובן הזה שלא חשב, לא שם את עצמו במקום זולתו, ובטח שלא סירב לפקודה.

נשאלת השאלה, האם אפשר ללמוד מצו האמונה, זה שמגיע מתוך הכרעה פנימית של צו יחידאי המונע על ידי בחירה אישית, שאינו תלוי בשאלת השכר ועונש או בהוכחה חותכת של השגחה אלוהית? האם ניתן להקיש ממנו, בזמן שאנו מחפשים אחר צו יחידאי מוסרי ופנימי, שאינו תלוי במערכת ה'יש'- אותה מערכת מקובלת ויחסית של צווים, ערכים, חוקי משפט ומדינה, וכל הלכי הרוח המקובלים בזמן נתון ובמקום מסוים?

נדמה שהתשובה היא בסימני השאלה שקהלת מציב, ובשאיפה הבסיסית הזו לצאת אל מעבר לעצמנו, אל מעבר לעולם החושים אותם מזכירה ארנדט (צרכים, מאוויים) ואל מעבר למציאות הקפואה שאנו מכירים ושאליה התרגלנו (שפה, מערכת חוקי המדינה, הציות למערכת המשפט, הגדרות לאומיות ואתניות וכד').

מראשית הקמתה לא קיימת במדינת ישראל הפרדה בין דת למדינה. אפשר לעשות רדוקציה ולחשוב שאולי כיהודים במדינת ישראל, קל לנו יותר לקבל את ההדרכה עליה דיבר הרמב"ם, שהרי המדינה מבקשת להטיל עלינו זיקה לאמונה ושמירת מצוות ("להחזיק את הדת בידיה"). אולם, די להסתכל על אבירי האמונה ולהבין שההכרעה דורשת בחירה אמיצה. קהלת, אברהם אבינו ואיוב, הצליחו לחשוב ולהכיר בצו הפנימי יחידאי של אמונתם באלוהים, דווקא משום שבשעת המבחן לא נתגלתה בפניהם שום הוכחה חותכת להשגחה אלוהית. השלושה עמדו במבחנים של סבל וייאוש, ובכל זאת הצליחו לצאת מעצמם, להניח בצד את עולמם הטבעי והמוכר, ולהסתכן, על מנת לעבור תיקון פנימי ולהכריע בבחירת האמונה, שאיננה תלויה בדבר. קהלת סבל מתבונתו הרבה, איוב הפסיד את כל מה שאהב בחייו ואברהם עבר דרך סיטואציה בלתי נתפסת של וויתור על ערך טבעי ויחידאי (אהבת בנו) למען אמונה עיוורת וידיעת הצו האלוהי.

לעניין החזקת המדינה את הדת בידה, נשאלת השאלה, האם אנחנו בכלל מבצעים פה, בישראל 2016, בחירה אל עבר צו אמונה וקיום מצוות ממקום של ערך? הרי מה שזורם בנו כה בקלות, ונמסר ללא מאמץ, אינו שונה משפה שאנו לומדים לדבר בעל כורחנו, כשם שאנחנו יודעים לשיר את המנון מדינת ישראל מגיל רך, ואין זה אומר שאנו מבינים בהכרח את המשמעות שמאחורי מילותיו. ייתכן שהחזקת המדינה את הדת בידה שומטת מאזרחיה את הזכות הגדולה לבחור ולהתכוונן אל עבר צו יחידאי של אמונה, עד שהצו הזה הופך לעוד נורמה חברתית שגורה (וחסרת ערך)? די לי לחשוב על משה (לא רבנו), חברי היהודי מדרום אפריקה, שכל כך משתדל להתקרב לתכני היהדות, מקפיד לשמור על מסורת יהודית, בכדי לראות שהבחירה וההתכווננות מתקיימת כשהערך הוא משהו שצריך להתאמץ עבורו. מה שבטוח, זה שכשאנו שומעים משפטים כגון, "מספיק שאתה יהודי, אלוהים אוהב אותך" (סמוטריץ בגב האומה), אפשר ורצוי להרים גבה. יראת האלוהים איננה תלויה בזכויות או בהשגחה אלוהית בעולם, ואפשר שתתקיים הכרעה גם בלעדיה.

מצו האמונה לצו האתי שברצון להכיר באחר

מה באשר לצו האתי המוסרי? כיצד אוכל לשים את עצמי במקום זולתי בזמן שאני שבויה במציאות קפואה של הרגלים וערכים שהפכו למובן מאליו שלי? בימים כאלה של חשבון נפש וסליחות, איך אני יכולה להבטיח לעצמי שאני יודעת שלא ללכת שבי (וסליחה על ההשוואה לאייכמן) אחר חוקים, נורמות, ציות לכללים, וכל אותם הלכי רוח שהפכו לכה שגורים בי? אם אבירי האמונה הצליחו לצאת אל מעבר לעצמם, להתעלם מכל מה שהם ראו והכירו בעולם ההבל ולהכיר בהשגחה אלוהית- כיצד אפשר להחליף את אותה הכרה, בזו המכוונת כלפי זולתי? אני חוזרת לארנדט ושואלת, איך בכל זאת אני יכולה לתור אחר צו אתי, פנימי ויחידאי, שאינו תלוי בכל מה שאני יודעת על אודות טוב ורע, אסור ומותר?

החכם באדם מעניק לי קצה של חוט. סימני השאלה שקהלת מציב במגילה באשר לכל הנעשה תחת השמש, ניצבים במקומם של סימני הקריאה, ובכך מפלסים את הדרך של יציאה אל מעבר לעצמי, ומשם, בתקווה, אל עבר האחר שניצב מולי.

בנקודה הזו אני חושבת על הפילוסוף והסוציולוג מרטין בובר, שהדגיש את הזכות האנושית להיות נודע. מרטין בובר הבחין בין שתי ספירות (רשויות) שבהן מתקיימים חיים חברתיים.
הספרה של "החברתי" – ההכרה באחר דרך מונחים מופשטים, אותה עצלות מנטאלית שבה אנו חוטאים בהיותנו נכנעים להגדרות של "קולקטיב מדומיין": גברים/נשים, העם היהודי/ העם הפלסטיני, כופרים/צדיקים, עמך/אליטה וכו'.

בניגוד אליה, הספירה ה"בינאנושית" מתממשת בסלון הביתי, סביב השולחן, באמצעות המבט, במפגש הממשי בין בני האדם. בהתאם לכך, ה"חברתי" מכוון אותנו ליחס של שכחה עצמית במובן הזה שאנחנו נטמעים בקבוצה, הופכים למשהו מופשט (למשל, להיות יהודייה רק מתוקף היותי מחזיקה בדרכון ישראלי, ומבלי לתת את הדעת על תכני יהדות או ישראליות). הבינאנושית לעומת זאת, מאפשרת לנו לחוות את זולתנו הניצב מולנו כחלק מהווייתנו שלנו וכשווה ערך.
הזכות להיות נודע, אומר בובר, היא זכות בסיסית וקריטית על מנת שנחווה חיים חברתיים מלאים. בהיעדר מבט ישיר הפוגש את מורכבותו וייחודיותו של הזולת, נשללת אנושיותו ונשמטת ממנו הזכות להיות נודע.

הספירה הבינאנושית טבעית עבורנו במצב משפחתי. אולם, ביחס לאחר שכבר מוכר לנו קודם כל על ידי השתייכותו לקבוצה, נדרש מאמץ, ורצון עמוק לממש אותה. בוודאי במצב שאנו חיים במרחק פיזי וממשי מזולתנו או בזמן שכל מה שאנו יודעים עליו נמסר לנו על ידי מסך המחשב, הטלוויזיה וספרי לימוד.

פרופ' ישעיהו לייבוביץ טען שההבנה קיימת אך ורק במדע. בזמן שעובדות יבשות וקונקרטיות על העולם מתקיימות באופן אבסולוטי כאמיתות שאי אפשר להתווכח עליהן, במציאות החברתית, הפוליטית, המוסרית והערכית, מה שמכריע הוא הרצון להבין. הרצון להבין, אותו הרצון להכיר בזולתי. נותר לי רק לקוות שהרצון הזה יקיף את כל יושבי הארץ הזו. יהי רצון מלפניכם, אחים ואחיות, יהי רצון.