• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

נגנה את בצלם ונתעטף בהילה מוסרית

מילא הפוליטיקאים הממהרים לצבור הון פוליטי בגינוי של הופעתו של חגי אלעד באו"ם, אבל בימים אלה אנו נאלצים להכיל גם אזרחים המשכשכים בחדווה במקווה הטהרה של הצדק האבסולוטי, כי מה לנו שנכבס את כביסתנו הצנועה בחוצות כשבסוריה מתקיים טבח עם והעולם שותק

להופעתו של חגי אלעד, מנכ"ל 'בצלם', בפני חברי מועצת הביטחון של האו"ם התפרסמו גינויים רבים. הראשון לפרסם, כצפוי, היה יאיר לפיד, פוליטיקאי שהפך את ההתנגחות בארגוני השמאל וזכויות האדם, ובפרט בארגון 'בצלם', למרכיב מרכזי בקמפיין השוטף שהוא מנהל על רשות הממשלה. כך הכריז לפיד כבר יום לפני הדיון בעמוד הפייסבוק שלו: "ההחלטה של 'בצלם' להופיע בדיון […] היא גט כריתות שהשמאל הרדיקלי נתן לציונות. הם כבר אפילו לא מעמידים פנים שהמטרה שלהם היא להשפיע על הציבור הישראלי. במקום זה הם החליטו […] לנסות לכופף את ישראל מבחוץ. [….] אף אחד לא יכתיב לנו איך לנהל את חיינו, בטח לא ארגונים קיקיוניים שלא מוכנים לקבל את זה שהחברה הישראלית הפסיקה להקשיב להם."

הוקעתו את 'בצלם' כגיס חמישי, רדיקלי, אנטי-ציוני ומכאן, לשיטתו, אנטישמי, נובעת מניסיונו של לפיד להתבדל מהשמאל ולמצב את עצמו בתודעה הציבורית כשומר סף פטריוטי. אבל מי שפיתח את הדמגוגיה הזאת לכדי אמנות הוא כמובן יריבו הגדול, נתניהו. בהקשר הזה מעניין לראות איך המרחק בין השניים קטן והולך, כפי שניתן לראות בפוסט הגינוי שפרסם נתניהו (יום לאחר הדיון), הדומה בחלקו באופן מפתיע לדבריו של לפיד: "יו"ר 'בצלם' הפציר אתמול במועצת הביטחון לפעול נגד ישראל. מה שהארגונים הללו לא מצליחים להשיג בבחירות דמוקרטיות בישראל, הם מנסים להשיג על-ידי כפייה בינלאומית. […] בדמוקרטיה הישראלית באים לידי ביטוי גם ארגונים קיקיוניים והזויים כמו 'בצלם'. אבל רוב הציבור יודע את האמת. אנו נמשיך להגן על הצדק ועל המדינה שלנו מול כל הלחצים הבינלאומיים."

יאיר לפיד, סטטוס

עם זאת, חרף הדמיון בין שתי ההודעות, כולל השימוש השגוי במילה 'קיקיוני', תגובתו של נתניהו מכוונת לצבירת הון פוליטי מטיפוח החרדה הציבורית מקבלת החלטה אנטי-ישראלית אפשרית במועצת הביטחון של האו"ם בעתיד הקרוב, כמו גם לפיתוח הנרטיב הנגדי לביקורת הבין-לאומית. עפ"י הנרטיב הזה בבסיס "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" ישנו דבר אחד ואחד בלבד: שלילת ישראל והיהודים בידי הפלסטינים, ששיאה, כפי שהסביר נתניהו לאחרונה בווידיאו ויראלי, בכוונה לבצע טיהור אתני ביהודים. בהתאם לזאת, נתניהו השתמש בגינוי ל"בצלם" על מנת לנעוץ את הסיבה והמסובב של הסכסוך בהתנהלות הפלסטינים. "בדיון שהתקיים אתמול במועצת הביטחון של האו"ם [… מחזרו] את הטענה השקרית ש"הכיבוש וההתנחלויות" הם הסיבה לסכסוך. האמת היא שהפלסטינים תקפו את ישראל [עוד] לפני שהייתה התנחלות אחת. הם ממשיכים לתקוף את ישראל [….] תוך שהם דורשים […] את זכות השיבה […]. את התביעות הללו הם מגבים בהסתה רצחנית […]. העובדות הללו מוכיחות כי שורש הסכסוך [הוא] הסירוב הפלסטיני המתמשך להכיר במדינה יהודית בגבולות כלשהם."

בנימין נתניהו, סטטוס 1

חוץ ממאמרו של עודה בשאראת שהתפרסם הבוקר, שתי התגובות הצפויות שהתפרסמו בהארץ למאמרו של חגי אלעד כמו ממשיכות את הקו המנחה של נתניהו. הראשון היה מאמרה של נוה דרומי, השוטחת את טיעוניה בטון סרקסטי ומתנשא: מועצת הביטחון מורכבת מדיקטטורות אלימות וחשוכות. הפניה החוצה היא מהלך אנטי-דמוקרטי ופחדני. האלימות הפלסטינית קודמת לכיבוש, והפלסטינים הם סרבני השלום האמיתיים למול הנדיבות הישראלית. ליהודים ישנה זכות אבות על הארץ, שאותה השמאל לא רואה והפניה לאו"ם היא הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה. חגי אלעד, לשיטתה, הוא השמאלני, אדם שמחובר למרכיב הנקלה של היהודי הישן, או במילותיה: "הוא ישראלי בדיוק כמונו […] אבל המהות שלו היא שאריות הגולה". לא לחינם מקבלת דרומי את משכורתה ממפעל הפרופגנדה הימני הקרוי "המכון לאסטרטגיה ציונית", שמטרתו הפצת המשנה לפיה ישראל היא מדינה צודקת, מוסרית ומתקדמת ביחס לעולם האפל והמורשע מחוץ לה. לכן כה צפויה גם החפיפה עם המאמר השני, פרי עטו של משה ארנס, פטרונו הידוע של נתניהו.

מאמרו של ארנס מדבר כביכול על הטבח בסוריה, אך כמו מאמרה של דרומי, שמזכיר את הפרשה הזוועתית של אונס היזידיות, רגישותו המפתיעה לסבלו של העם הסורי היא רק אמצעי לקידום הטענה שהעולם צבוע, כי הזוועות המתרחשות בסוריה נוראות אלפי מונים ממה שמתרחש בישראל שאותה מגנים ואת אסד לא, כמובן. המהלך הרטורי הזה עוטף את ארנס ואת המזדהים עמו בהילה של צדק ומוסר – הרי אנו, בשונה מהעולם, איננו שותקים. באותה העת, וזוהי מטרתו העיקרית, הוא מלבין ומטהר את הקורבן המגונה, ישראל, שבהשוואה לעולם מצטיירת כמדינה מוסרית ולא אלימה בעליל.


הציניות של ארנס ובסופו של דבר גם של דרומי היא עצובה, מאכזבת ומבישה. תוך כדי השוואה של הטבח הנוראי המתרחש בימים אלו בסוריה לשואה, ארנס משתמש בו כדי לטעון שהפשעים מבית אינם פשעים בעצם, ובדרך הזאת הוא מלחים סופית את העפעפיים הנעצמים, גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ.

כנראה שיעניין אותך גם: