• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

כן, זה היה מרד ערבי אנטי ציוני

מותו של שמעון פרס חידד את הבלתי אפשרי בתפישות הרווחות של "דו-קיום" ו"השתלבות". ישראלים שגינו את החלטת הרשימה המשותפת לא להשתתף בלוויה, ניסו להגן על הערכים היפים שהם חושבים שהם מייצגים וציפו להצהרת אמונים של הערבים. אבל אלה סירבו להתפקד
עמר אלע'בארי

מנחה קבוצות, מחנך פוליטי, מתעד ומצלם את הנכבה ואת שיבת הפליטים. חבר צוות בעמותת זוכרות

מותו של שמעון פרס סיפק לא מעט חומר למחשבה על יחסי הכוח בין היהודים לפלסטינים בארץ, ופתח שאלות לגבי העתיד. החלטת המנהיגות הפלסטינית במדינה להחרים את האירוע פלטה למרחב הרבה אֶרס כלפי הפלסטינים בישראל וכלפי מנהיגותם. החוצפה הישראלית התגלתה במלוא נופחהּ: אטימות, גזענות, התנשאות ואיומים, כיאה לקבוצה קולוניאלית אלימה שדורשת מהקרבן שלה לפאר ולהוקיר את המדכא.

מסע חייו של פרס היה מסלול ההיסטוריה של המדינה היהודית. חייו גילמו את הציונות והישגיהָ, ולכן במותו הוא הפך לסמל לאומי. החרם הערבי היה נגד סמל לאומי ישראלי, וישראלים יצאו מדעתם נוכח ההחלטה הזאת כי הבינו את משמעותה. ישראלים רוני-דניאלים שייחסו תכונות של תת אדם לפלסטינים, או אבי-דיכטרים שראו בהחלטת הרשימה המשותפת כ"טומאה", לא קמו כדי לגונן על פרס האיש אלא על עצמם, על הישראליות שלהם, על הציונות שבהם ועל הערכים היפים כביכול שהם חושבים שהם מייצגים ושמגיע להם כבוד – בעיקר מהפלסטינים שחיים איתם. הלווייתו של פרס הפכה לטקס לאומי ציוני, והרשימה המשותפת קראה את התמונה נכונה והחליטה בהתאם. גם הישראלים תפסו את המוות הזה כאירוע לאומי, וציפו בהתאם להצהרת אמונים של הערבים. הפעם, המנהיגות הפלסטינית בישראל החליטה לא להתפקד. כן – זה היה מרד ערבי אנטי ציוני.

אין כמו הפלסטינים כדי להעיד על הדברים שפרס עשה בחייו. מי שהצליח לרכוש את תדמית "רודף השלום" רדף בפועל את הפלסטינים וריסק את תקוותיהם. הסכמי אוסלו היו אסון עבור הפלסטינים, והשלום שהציע אינו יותר מאשר הסדר כפוי שמשמר את העליונות והשליטה הישראליות – כי המצב הא-סימטרי הקיים בין הפלסטינים המוחלשים לישראלים החזקים חייב להמשיך גם בעת "שלום", וכל ניסיון לסגירת פערים ייחשב כאיום קיומי על היהודים. פרס ודומיו הודו ודרשו תדיר עליונות צבאית, והעולם תמך. כך שומרים על ישראל בלתי מנוצחת. אבל כל בר דעת מבין שעליונות צבאית באה יחד ואף תוצאה של עליונות כלכלית ומדעית, וכן תחומים אחרים בחיים. המסקנה אם כך, כדי להשאיר את הפלסטינים והערבים בכלל חלשים צבאית יש לדאוג להחלישם גם בתחומי החיים האחרים. וזה מה שפרס עשה וזה מה שממשיכיו ימשיכו לעשות.

פרס במסיבת עיתונאים לרגל הרמדאן בבית הנשיא בירושלים, 18.07.12. צילום: משה מילנר / לע״מ
פרס במסיבת עיתונאים לרגל הרמדאן בבית הנשיא בירושלים, 18.07.12. צילום: משה מילנר / לע״מ

מדינת פרס ביצעה את הנכּבּה הפלסטינית, את הטיהור האתני, את הרס הכפרים, את ההשתלטות על רכוש הפליטים ומניעת שיבתם, משטר צבאי על הפלסטינים ששרדו את הנכבה ונהיו אזרחים אצל שמעון פרס, טבח כפר קאסם, המשך הפקעת אדמות, כיבוש נוסף ב-67׳, בניית התנחלויות, יום האדמה, דיכוי אינתיפאדות, אפליה וגזענות, התקפות בלבנון, כפר כנא, עזה, ג'נין ג'נין, אוקטובר 2000, נשק גרעיני, קשרים עם משטרים חשוכים, כולל האפרטהייד בדרא"פ ועוד. ואלה רק הדברים הגלויים לעין.

מדינתו של שמעון פרס אכן הביעה נכונות לשפר את מצבם הכלכלי של הפלסטינים, אפילו של העולם הערבי כולו. קראו לזה שלום כלכלי. פיתוח אזורי. גם ביבי מאמין בזה. זו המשוואה של השלום ששמעון פרס והציונות מציעים. שלום בין מכניעים ונכנעים. בין אדונים למשרתים. זו מנטליות קולוניאלית מוכרת. הנאורים ובעלי הציביליזציה יביאו פיתוח, תרבות וכל טוב לעולם החשוך תמורת כניעה

מותו של פרס הציף את כל העוולות הללו מול פרצופם של קורבנותיו. רק נאיבי או טיפש יאמין שמי שהיה שותף לכל המהלכים והתפישות הללו רצה באמת להשיג שלום וצדק. פרס לא חדל מלעסוק ב"הם לא ינצחו אותנו", והשיג זאת בדרכים שונות, גם בדיבורים על שלום. אך בפועל הוא רצה שהפלסטינים והערבים ישלימו עם העובדות שהציונוּת קבעה, ושכדאי לערבים החלשים, הנחשלים והפרימיטיביים לחיות בשלום עם ישראל, כפי שהיא, ורק כך יהיה להם טוב. יכול להיות שהוא צודק. לוּ היו הפלסטינים משלימים עם תבוסתם וריסוקם והיו מושיטים יד לישראל שזה עתה פירקה להם את הצורה ואת המולדת, והיו מסכימים לעבוד אצל היהודים, והיו נותנים את הסכמתם לדיכויָם, ובו בזמן מתנהגים בנימוס ומתייצבים להלוויות של מנהיגיהם – אולי אז מדינת פרס הייתה מנדבת כמה עצָמוֹת הומניטריות או מחוות ומצבם של הפלסטינים היה פחות גרוע ממה שהוא היום. וכדרכו של פרס הוא היה באותה הזדמנות סוחט טקסי חנופה והודיה מפלסטינים אחדים, וגם מחמאות מהעולם על המחוות והוויתורים כביכול שעשה.

מדינתו של שמעון פרס אכן הביעה נכונות לשפר את מצבם הכלכלי של הפלסטינים, אפילו של העולם הערבי כולו. קראו לזה שלום כלכלי. פיתוח אזורי. גם ביבי מאמין בזה. זו המשוואה של השלום ששמעון פרס והציונות מציעים. שלום בין מכניעים ונכנעים. בין אדונים למשרתים. זו מנטליות קולוניאלית מוכרת. הנאורים ובעלי הציביליזציה יביאו פיתוח, תרבות וכל טוב לעולם החשוך תמורת כניעה. אך כמו בשאר המקומות, גם פה הצעה זאת נדחתה על ידי הילידים. להפתעתם של האדונים, לא רק לחם בני אדם מבקשים, אלא גם חירות ועצמאות. ואת זה פרס לא רצה ולא יכול היה לספק.

פרס מת, יצאה אמת. מותו של פרס חידד את הבלתי אפשרי בתפישות הרווחות של "דו-קיום" ו"השתלבות". אפשר לנצל את המומנטום כדי להתחיל דיון חזוני משמעותי על עתיד אפשרי רצוי לתושבי הארץ, פלסטינים ויהודים. סוף סוף נשמעו הבהרות, כולל מהרשימה המשותפת, לגבי משמעות הדו-קיום. דו-קיום לא יכול ללכת יחד עם ציונות. ההבנה שדו-קיום הוא לנהל יחסים בין אישיים טובים בין יהודים וערבים על בסיס יחסי הכוח הקיימים היום, היא הבנה מוטעית. האמונה שערבים רוצים ויכולים להשתלב ב"מדינתם" כל עוד היא מדינה יהודית, ותחת דגלה, סמליה, מטרותיה ואופיָה היא אמונה מוטעית. המאבק לשוויון בתוך המסגרות שיצרה מדינת שמעון פרס הוא מאבק לשווא. זאת הזדמנות לחדד את המסרים ולהבין מי פרטנר ומי לא. מי באמת נאבק על יצירת מציאות צודקת, שוויונית, דמוקרטית ולא ציונית, ומי מתעקש, במודע או לא במודע, על העמקת האפרטהייד והנצחת המעמדות הקיימים במדינה על בסיס גזעי, כמו שמעון פרס. ומי שמאמין שכך ישיג שלום אינו מבין מה זה להיות בן אדם שחי תחת דיכוי ושואף לחופש.

כנראה שיעניין אותך גם: