מי ללימודים ומי לעבודה: הדילמה של ההורה הבדואי

לפני יומיים נהרג מירי של שוטר מצרי בגבול מצרים נמר באסם אבו עמאר, בן 15 מלקייה. הוא עבד במקום עם קרובי משפחתו במסגרת עבודות תחזוקה של משרד הביטחון. משרד הביטחון לא טרח כנראה ליידע על דבר ביצוע העבודות לצד השני או לאבטחן כראוי, מה שגרם לשוטר המצרי לחשוב שמדובר במבריחים. טוב נו, הלוא מדובר בסך הכל בחייהם של עובדי קבלן לא יהודים. כאלה שבדומה לפועלי בניין, לא משקיעים משאבים רבים בשמירה עליהם והם נותרים סטטיסטיקה עלומה. אביו של ההרוג, בסאם אבו עמאר, אמר ל״הארץ״ מחוץ לבית החולים סורוקה שם נקבע מותו של בנו: "אני מאשים את משרד הביטחון. לא היתה אבטחה של צה"ל על העובדים במהלך חלק מהעבודה. החיילים עזבו את המקום, חזרו רק כששמעו ירי בצרורות וגם אז לא הגיבו… פשוט מאוד הצבא הפקיר את החבר׳ה. הפקיר אותם".

הרמנו טלפון לח'יר אלבז, מנכ"ל שותף בארגון אג'יק לשוויון בנגב, על מנת להבין מה בעצם עשה נער בן 15 ליד גדר הגבול ולשמוע עוד נתונים על התופעה. ״תופעת ההעסקה של קטינים היא דבר מוכר״, הוא מספר. ״רוב הילדים האלה מועסקים בתוך השכונה – בחקלאות, בעסקים משפחתיים, כעובדי קבלן לא רשומים. בהקשר הכללי, זו תופעה שמתעצמת בגלל המצוקה ממנה סובלת החברה הבדואית, שבה העוני הוא מהגדולים בארץ. כל משפחה שנייה היא מתחת לקו העוני, וזה לא אומר ששאר המשפחות עשירות – מספיק שאתה עובר את קו העוני בשקל ואתה נחשב עשיר… רוב המשפחות בחברה הבדואית הן בעלות הכנסה מאוד נמוכה, הכנסה אחת או שתיים לא מספיקות, נוסיף על זה את גודל המשפחה והאזור שהוא מוכה אבטלה – יש הרבה מרכיבים שמשפיעים על מה שהופך להיות ברירת מחדל: בני המשפחה נאלצים לחפש מקורות הכנסה נוספים״.

האם אתה רואה קשר בין תנאי ההעסקה הפוגעניים לבין ההשתייכות הלאומית של הילדים האלה?

לצערי הרב תופעת ההעסקה הלא מוגדרת פוגעת לא רק במי שמגיעים מהחברה הבדואית ולא רק בקטינים. יש הרבה מאוד נשים שמועסקות ככה, יש מקרים של כמעט עבדות. בשביל להעסיק אנשים בתנאים לא-חוקיים, לפעמים הרישום לא מוסדר. המעסיקים יוצאים מנקודת הנחה שקטין, אשה או גבר שהם חסרי השכלה לא יודעים לקרוא את התלוש ואין להם יכולת להתגונן מפני ניצול, ואכן יש ניצול מאוד גדול. העסקת קטינים זה דבר לא חוקי, אז מה הם עושים? פשוט אין רישום מסודר של הדבר הזה, אבל כולנו יודעים שקטינים מועסקים ושהם מועסקים גם בעבודות מסכנות חיים. אף אחד לא יכול לאמוד את המספרים, ומתי עולים על זה? רק כשיש אסונות.

איפה משרד החינוך או משרד הרווחה? אין קציני ביקור סדיר שמדווחים על זה שהילדים לא בבית הספר?

בחברה הבדואית יש כ-35% נשירה ישירה מבתי הספר. יש גם נשירה סמויה, כלומר שהשם מופיע במערכת והילד/ה בפועל לא מגיעים לבית הספר. יש קב"סים (קציני ביקור סדיר) ברשויות אבל אני לא יודע עד כמה עבודתם מקיפה. בכל תחום בחברה הבדואית אנחנו יכולים לראות מחסור באנשי מקצוע ובנותני שירות – אין מספיק מורים, אין מספיק רופאים, אין מספיק עובדים סוציאליים. עובדתית, אילו היו בשטח מספיק קב"סים והם היו פועלים באופן מקיף, ממדיה של התופעה הזו היו יכולים להצטמצם.

בחברה הבדואית כולה מסיימים מדי שנה קרוב ל-5,500 נערות ונערים את בית הספר התיכון. מתוכם בשנה הכי פוריה, בתרחיש הכי חיובי, רק כ-10% ייקלטו באקדמיה. זה אומר שכ-5,000 או 90% לא מגיעים לאקדמיה ולא זוכים להכשרה מקצועית. אני יכול להגיד בוודאות שמרביתם לא ימצאו בעתיד תעסוקה. עצם העובדה שאנחנו חיים בנגב היא בעיה, תוסיפי לזה את חוסר ההשכלה וההכשרה – זה אסון בפני עצמו. המסר הזה עובר לאוכלוסייה, עובר להורים. כלומר, הם מבינים שלימודים בתיכון לא מבטיחים לילדים שלהם כלום, ואם הם שרויים בעוני, הם נאלצים לבצע תהליך אכזרי של סלקציה במשפחה – מי יילך לבית הספר ומי לא. ההורים הבדואים מקבלים מסר מהמדינה שלפיו הסיכוי של הילדים שלהם להשתלב בשוק העבודה אחרי שהם יגמרו את בית הספר הוא זעום, אז הם מבינים שאם הילדים לא יילכו לבית הספר ויילכו במקום זה לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה, זה לא כל כך נורא ואולי אפילו עדיף.

מה עוד משפיע על תת-העסקה של האוכלוסייה הבדואית?

אחד האלמנטים המשפיעים ביותר הוא החסם הפסיכולוגי. הרבה מאוד עסקים, חברות גדולות, מעסיקים גדולים, מסיבות כאלה ואחרות, חוששים. יש מיליון ואחד סיבות לכך שהנגב והבדואים בפרט מוזנחים, גם איכות ההוראה וגם מחסור באנשי מקצוע, אבל כשמגיעים כבר לשוק העבודה הוא אינו פתוח דיו לאוכלוסייה הזו, בלשון המעטה. כל הדברים האלה יחד יוצרים תופעה של צעירים חסרי אופק, חסרי כיוון, שאין להם מסלול מתוכנן לקראת עתיד של השכלה ותעסוקה. הפרדוקס הוא שהבדואים הם פוטנציאל התעסוקה הכי טוב בנגב: גם כי זו אוכלוסייה צעירה, 62% מתחת לגיל 18, וגם כי זו אוכלוסייה שלא מתניידת למקומות אחרים, הבדואים לא מעתיקים את מגוריהם בקלות. יש כאן פוטנציאל עצום באזור שיש בו צורך גדול באנשי מקצוע וכל הפוטנציאל הזה לא מנוצל. המעסיקים לא הפנימו את הפוטנציאל העצום הזה של חלקים גדולים באוכלוסייה שהכשירה את עצמה לקראת תעסוקה. מעגלי העוני והאבטלה יוצרים כמובן בעיות חברתיות ואם המצב לא ישתנה בקרוב, זה מאוד מדאיג.

יש גם סיפורים שיוצאים מהכלל המדכא הזה?

אנחנו באג'יק שמנו לנו למטרה להראות מודלים של הצלחות. התחלנו למשל לעבוד עם קבוצת צעירים להיי-טק ואנחנו בשמחה משתפים פעולה עם כל מי שמראה נכונות לעבוד איתנו: רשויות מקומיות, ארגונים אזרחיים, הכול. המטרה היא לפתוח אופקים חדשים, תחומים חדשים בפני הצעירים והצעירות. היי-טק זו רק דוגמא אחת. בקבוצת ברידג'טק אנחנו מפגישים את הצעירים עם חברות, הם עובדים בקהילה בהתנדבות, מכירים מעסיקים פוטנציאליים, לומדים על התעשייה… כי להיות רק מורה או לעבוד במועצה המקומית – זה מיצה את עצמו. הגיע הזמן שהצעירים שלנו ישתלבו בכלל התחומים המקצועיים: ברפואה, במקצועות פרא-רפואיים, בהיי-טק, בתעשייה.