• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

מדוע, כגבר, השתתפתי בהפגנה נגד אלימות כלפי נשים

צעדתי בהפגנה ביפו בשישי האחרון לא מתוך סולידריות, כי אם מתוך הכרה – הכרה בכך שאני חלק מקבוצה מדכאת, שגברים מדכאים נשים מדי יום ובעזרת כלים אלימים, ושגברים המאמינים בשוויון מגדרי חייבים לאתגר את עצמם באופן קבוע
עבד אבו שחאדה

פעיל בל״ד וסטודנט לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים

ביום שישי בצהריים יצאו מאות בני אדם להפגין נגד תופעת האלימות כלפי נשים בחברה הערבית. ההפגנה אורגנה על ידי מספר עמותות ופעילות יפואיות בעקבות רציחתן של דועאא׳ אבו שרך, הודא אבו סרארי והווידה שאווה בשבועות האחרונים; אבל כפי שהדגישה הנא עמורי, אחת המארגנות, ההפגנה לא יצאה רק נגד רצח נשים, כי אם נגד כלל תופעת האלימות כלפי נשים, בין אם מילולית או פיזית, המתרחשת בספירה הפרטית והציבורית. המשותף לכל המקרים הללו הוא היומיומיות שלהם והעובדה שבגללם חייהן של נשים רבות הם גיהנום על פני אדמות.

דיכוי נשים מופיע תחת סיסמאות בשם תפיסות מודרניות ומסורתיות ובא לידי ביטוי באופנים שונים בקהילות שונות ברחבי העולם. בין היתר, הדיכוי שחוות נשים ערביות מתאפשר גם בחסות מנגנוני השליטה הישראליים. משטרת ישראל נתפסת בחברה הערבית כאויב, והשלטון הישראלי מוכיח פעם אחר פעם שהוא לא לוקח שום אחריות ציבורית או חברתית כלפי קהילה זו. על אותו משקל ניתן לראות כיצד מדי שנה נרצחים מאות צעירים ערבים – כאשר שום מיגור של התופעה לא נראה באופק.

דיכוי על בסיס מגדרי הינו העמוק והעתיק ביותר בכל החברות האנושיות, ובכדי להבין כל מערכת דיכוי אחרת צריך ראשית כל להבין אותו. ועדיין, יש שיעידו שהוא כלל לא קיים ושנשים אינן מדוכאות – בדיוק כפי שיהודים רבים מאמינים שאין דיכוי לאומי של העם הפלסטיני. בשני המקרים הפריווילגיה הקיימת של הקבוצה המדכאת מבוססת על מערכת של מנגנוני הצדקה למגוון רחב של סיטואציות חברתיות ופוליטיות, המונעים מאיתנו להכיר בעוול המתמשך כלפי הקבוצה המדוכאת. האינטרס האמיתי הוא שמירת הפריווילגיה, אבל בכך הקבוצה המדכאת לא רוצה להודות ולא תודה לעולם. לא נעים להגיד: אנחנו פשוט לא רוצים לוותר על הפריווילגיה שעימה נולדנו.

בשנות פעילותי הפוליטית ובשנות לימודי כסטודנט למדעי החברה, ראיתי כיצד דיכוי של נשים קיים בכל מקום: בשוק העבודה, למשל, היכן שאין שום אפשרות להצדיק אפליה של אשה וקיצוץ בשכרה רק מתוקף מגדרה, ובניגוד לתפיסות הכלכליות הרווחות שקוראות לנשים להשתלב בשוק העבודה – אפליה זו שרירה וקיימת. במרחבים אחרים, כאלה שבהם היינו מצפים לראות תמונת מצב אחרת, כמו למשל המרחב האקטיביסטי, פגשתי לא פעם גברים, פעילים פוליטיים משלל התנועות הפוליטיות הערביות והיהודיות – שחלקם מאד מוערכים על פעילותם ושתורמים חדשות לבקרים למאבקים צודקים – מנצלים, באותה נשימה, את מעמדם החברתי או הפוליטי כדי להטריד ולדכא פעילות בפרט ונשים בכלל.

הפגנה נגד אלימות כלפי נשים, 28.10.16. צילום: הילה עוז
הפגנה נגד אלימות כלפי נשים ביפו, 28.10.16. צילום: הילה עוז

אך הדיכוי המשמעותי ביותר הינו הדיכוי החברתי המוסתר, זה שגורם לנו להאמין שגברים א-פריורית שווים יותר מנשים. אלו נורמות חברתיות אשר מתירות לגברים להתנהג לנשים באופנים שאינם גוררים אחריהם סנקציות חברתיות, וייתכן שלא נזהה אותם ואף נסלוד תיאורטית מהמחשבה – אך יש להבין שהבניות חברתיות מתקיימות מבלי שניתן עליהן את הדעת יתר על המידה.

גם במרחב האקטיביסטי פגשתי לא פעם גברים, פעילים פוליטיים משלל התנועות הפוליטיות הערביות והיהודיות – שחלקם מאד מוערכים על פעילותם ושתורמים חדשות לבקרים למאבקים צודקים – מנצלים, באותה נשימה, את מעמדם החברתי או הפוליטי כדי להטריד ולדכא פעילות
בפרט ונשים בכלל

בשל כך, השתתפותי בהפגנה בשישי האחרון לא נבעה מתוך סולידריות, כי אם מתוך הכרה – הכרה בכך שהעובדה שנולדתי גבר לא אומרת שהעולם חייב לי משהו. הכרה בכך שאני חלק מקבוצה מדכאת, שגברים מדכאים נשים מדי יום רק בגלל שהן נשים והם עושים את זה בעזרת כלים אלימים – בעודנו שותקים. הכרה בכך שנשים רבות רצו להשתתף בהפגנה, אך הדבר נמנע מהם. הכרה בכך שגם אני וגם גברים אחרים שהשתתפו בהפגנה ומאמינים בשוויון מגדרי חייבים לאתגר את עצמנו באופן קבוע, כי די בקלות אנחנו יכולים לדכא נשים מבלי שנשים לב. הכרה בכך ששויון מגדרי הוא אינטרס של גברים ונשים, אשר רוצים לחיות בחברה בה צדק ושוויון הינם ערך עליון. הכרה בכך שבתור אדם שנלחם למען זכויות אדם, אין שום סיבה בעולם שאמורה לגרום לי להסכים לשתף פעולה עם האבסורד לפיו מתנהל העולם בכל הנוגע לנשים.

אני לא טוען שכל הגברים רעים, אלא שההפגנות והדיון בנושא הם עוד צעד חיוני לאתגר את מערכת הדיכוי. כי גם אני, עם כל המודעות לתיאוריות ולדיונים בנושא, לא יכול לדמיין מה נשים עוברות מדי יום, ולתפוס את ממדי ההשפלה והאלימות שנשים חוות – במיוחד נשים ערביות שעוברות הן דיכוי מגדרי והן דיכוי לאומי, ואמורות לנהל את מאבקן נגד המשטר הישראלי והנורמות החברתיות בו בזמן.

אין לי פתרונות קסם. אני לא מתכוון לבוא ולשטוח תיאוריות חילוניות או דתיות ו/או לומר לנשים כיצד עליהן לנהל את מאבקן. אני רק רוצה להדגיש שתפקידי כגבר הוא לאתגר את התפיסה שגברים יודעים מה טוב לנשים ולפרק את מערכת הדיכוי מיסודה. מכיוון שמי שמאמין שמגיע לו לחיות בחברה שוויונית, חייב להודות שהעולם לא מתחלק בין אנשים טובים לאנשים רעים, אלה שישנם מאבקים צודקים ומאבקים לא צודקים וקיים קו מאד דק המבדיל ביניהם. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו באופן תדיר באיזה צד אנחנו נמצאים.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.