על הבחירה הלעומתית בטראמפ ועל בריתות נחוצות בין מעמדות וזהויות

שני אירועים מעניינים לטעמי התרחשו לאחרונה עם התעצמות תופעת דונלד טראמפ. האירוע הראשון הפחות מתוקשר ועם זאת בעל חשיבות רבה, הוא פרסום ספרה של ארלי הוכשילד, פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה באוניברסיטת ברקלי Strangers in Their Own Land: Anger and Mourning on the American Right. בספר זה שכותרתו בתרגום חופשי היא 'זרים בארצם: כעס ואבל בימין האמריקני' מנסה המחברת להסביר את תופעת התעצמותו של דונלד טראמפ, באמצעות מחקר אתנוגרפי שערכה במשך חמש שנים במחוזות הימין השמרני הלבן, מתוכן כשנה במדינת לואיזיאנה.

בין שלל הטענות שבהן עוסקת הוכשילד בספרה, היא מנסה להסביר את האופן שבו בנה המועמד הרפובליקני לנשיאות את בסיס האהדה שלו. טענתה של הוכשילד היא שטראמפ מנהל אסטרטגיה של בושה, כלומר שהקמפיין שלו מבוסס על ביוש. הוא מבייש את הכתב על מוגבלותו הפיזית, הוא מבייש את מיס יוניברס על בעיות האכילה שלה, הוא מבייש שחורים, הוא מבייש מהגרים, הוא מבייש מוסלמים, מבייש ילדים של מהגרים, מבייש את כל 'האחרים' של אמריקה. אך מה שנראה כפליטות פה בלתי אחראיות של המועמד הוא למעשה קמפיין מחושב מאד ומתוכנן מראש, שכן טראמפ למשל לא אומר מילה רעה אחת על אנשי הצווארון הכחול הלבנים. להפך. בקושי הכלכלי והחברתי של הלבנים אנשי הצווארון הכחול, שחשים כי הם הפכו לקבוצת מיעוט אך אינם מעזים להתבטא כקבוצת מיעוט שסובלת וזקוקה לתשומת לב, הוא דווקא מכיר.

לתפיסתה, אנשי הצווארון הכחול הלבנים אינם עושים זאת מכיוון שיהירותם וכבודם לא מאפשרים להם ובינתיים כל קבוצות המיעוט עוקפות אותם וזוכות להטבות חברתיות שהם לא זוכים להן; היא טוענת שהלבנים אנשי הצווארון הכחול חשים שהחוזה החברתי הופר ושהם לא מרגישים יותר חלק מהמדינה – שלשיטתם, הם בנו. הם מרגישים כקבוצה זניחה שנדחקת לאחור ושאף אחד לא לוקח אותה בחשבון, אולם יהירותם לא מאפשרת להם לזעוק. הם חושבים שהצורה והדרך שבה נוהג ומדבר טראמפ לכל הקבוצות "האחרות" אינה מוסרית, אולם למרות זאת הם רואים בו כמי שבאמצעותו יוכלו להביע את זעקתם. בהיעדר פתרונות במרכזים הפוליטיים הגדולים, הם מוצאים נחמה בקצוות, אשר באה לידי ביטוי באהדתם הרבה לברני סנדרס כמו גם לטראמפ. מבחינתם, בהיעדר פתרון למצבם הבעייתי מבחינה כלכלית, סביבתית וחברתית – לצד חוויית האבל ואובדן הארץ שהופקעה מהם לתחושתם (איזו קבוצת ישראלים זה מזכיר לכם?) הם יבחרו בטראמפ. זאת ועוד, החיבור שלהם לטראמפ נובע הן מההתעלמות ארוכת השנים ממי שאמור לייצג אותם ושכמותם – המפלגה הדמוקרטית (גם זה נשמע מוכר, לא?).

האירוע השני שמבקש גם להתמודד עם תופעת טראמפ הוא סרטו של מייקל מור, Trumpland. מור הגיע לוולינגטון שבמדינת אוהיו, מדינה שכנה לפלינט, מישיגן, מקום הולדתו הנוכח בעשייתו הקולנועית. הסרט מסביר מדוע למרות כעסם המוצדק של לבנים מהמעמד הנמוך על המפלגה הדמוקרטית, כדאי להם לבחור דווקא בהילארי קלינטון. אלא שנקודת ההנחה שמור מוביל במהלך כל הסרט מחזקת לדעתי את התפיסה של כל אלו שרוצים לבחור בטראמפ. מור מתחיל בכך שהלבנים בני המעמד הבינוני שאיבדו את מקום עבודתם, הפסידו את בתיהם, לא יצאו לחופשה במשך שנים, מחזיקים ביטוח רפואי אם בכלל בסיסי ביותר, הפסידו את הכול מלבד דבר אחד שהחוקה מאפשרת להם – הזכות לבחור. כאבם הגדול הוא על כך שהם כבר מעמד נמוך וכל מה שהם רוצים זה לנענע את המערכת הפוליטית שמזמן הפסיקה להקשיב להם, ולחזור להיות חלק מהמעמד הבינוני שאליו השתייכו בעבר.

לשיטתו של מור, הרצון לבחור בטראמפ נובע מכך שהאליטה שונאת אותו, הפוליטיקאים שונאים אותו, וול-סטריט שונאת אותו וכמובן גם התקשורת שבתחילת הדרך אהבה אותו מאוד הפכה לשונאת מספר אחת שלו. הבחירה בטראמפ, אומר מור, ואני מצטט, "היא בקבוק התבערה האנושי שהם חיכו לו זמן רב". מור אומר לתושבים שיושבים באולם, אתם צודקים בכל הטיעונים שלכם, אתם תושבי אוהיו, ויסקנסון, מישיגן ואילינוי, אם תבחרו בטארמפ זה יהיה ה-FUCK YOU האנושי הגדול ביותר בהיסטוריה המתועדת. אם טראמפ ייבחר, אתם תרגישו טוב! יום, יומיים, שבוע, אולי אפילו חודש, וזה ייגמר. המציאות שלכם לא תשתנה, טראמפ הוא לא הפתרון. תסתכלו מה קרה במשאל העם באנגליה בעד היפרדות מהאיחוד האירופי: המעמד הלבן הנמוך רצה להשמיע את קולו וגרם להינתקות מהאיחוד, ועכשיו הם חושבים שטעו אך לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. אל תעשו מעשה שהוא בבחינת אל חזור.

המעניין הוא, שטראמפ ניצל את החלקים הללו בסרט, ללא החלק שההרגשה הטובה תיעלם, לצורך תעמולתו הוא, ומשתמש בצורה שיטתית בכל הפחדים האפשריים על מנת לשסות את הקבוצה הזו בכל ה"אחרים" שאשמים במצבה.

שני האירועים הגדולים מתחברים לשני מפגשים אישיים שהיו לי בשבועיים האחרונים. הראשון, מפגש אקראי שלי ושל זוגתי מספר ימים לאחר אירוע הטרור בניו יורק: בעודנו יושבים באחת הגינות הציבוריות פונה אלינו אשה לבנה בת כ-60 ומבקשת סיגריה. אנחנו נותנים לה אחת והיא שואלת מאיפה אנחנו. מישראל, אנחנו עונים. השיחה מתגלגלת והיא שואלת אותנו בעד מי אנחנו בבחירות הקרובות. אנחנו עונים שזה לא משנה לנו כל כך מכיוון שאין לנו זכות בחירה, אך מקווים בשבילם שטראמפ לא יזכה. היא משיבה מיד שארה"ב חייבת שטראמפ ינצח. אתם בישראל, היא אומרת, למרות שיש לכם הרבה אירועי טרור אתם מוגנים. לכולכם יש נשקים. אנחנו מנסים להסביר לה שדווקא לא ושלא כל אחד יכול לשאת נשק, ושלמעשה רוב האנשים אינם נושאים נשק ושצריך רישיון בשביל זה. היא ממש לא מאמינה לנו ואומרת שבכל אופן צריך שטראמפ ינצח כדי שלכולם יהיו נשקים כאן ונוכל להגן על עצמנו. המצב פה נורא, היא אומרת, והכול בגלל אובמה שאישר למאתיים מוסלמים להיכנס ונתן להם אזרחות. צריך שלכולם יהיה נשק ונוכל לירות בכל הדעאשניקים שמסתובבים פה. ההפחדה שטראמפ, כמו ביבי נתניהו, עסוק בה יומם וליל, נושאת פרי ומולידה את השנאה התהומית לכל מה שמייצג האחר והשונה.

האירוע השני הוא מפגש שהתקיים אצלי בבית עם ישראלית, מזרחית, תושבת שכונת התקווה בתל אביב שעברה לגור בארצות הברית לפני 21 שנה. היא הגיעה אלינו לארוחת ערב עם חברים נוספים והשיחה התגלגלה לדיון על המציאות הישראלית ועל הדיכוי המזרחי בישראל. לאורך השיחה היא הסכימה עם הדברים שנאמרו וטענה שיש השתקה לאורך שנים של הסיפור המזרחי בישראל. לאחר שתיקה קלה היא אפילו הפתיעה אותנו בכך שסיפרה לנו שכמעט חטפו אותה בהיותה ילדה למרות שהיא לא תימניה, אלא פרסיה. משם השיחה התגלגלה לבחירות בארצות הברית. היא הכריזה שהיא לא רפובליקנית ולא דמוקרטית ושברוב הפעמים בחרה במועמד עצמאי, אולם הפעם היא בוחרת בטראמפ. כששאלתי למה, הסבירה ששלטון אובמה יצר מדיניות סעד שמאפשרת לקבוצות גדולות, לא לבנות, לקבל סיוע בלי לעבוד והדבר פוגע במעמד הבינוני, קרי בשכמותה. היא סיפרה שהיא מאמינה בקפיטליזם ומי שעבד והתעשר הרוויח את כספו ביושר וגם כך משלם מיסים עצומים, ועל כן לא צריך להיכנס להם לכיסים. שאלתי אותה למה בארץ היתה מתקוממת אם היו אומרים לה לגבי העניין המזרחי "עוד פעם בוכים, עוד פעם אכלו לי שתו לי?", ותשובתה הייתה שבישראל צריך משטר סוציאלי אולם בארצות הברית קפיטליסטי.

שני המקרים האישיים, לצד העבודה העיתונאית של מור והמחקר האקדמי של הוכשפילד, אילצו אותי לחשוב על המציאות הישראלית. שאלות של מעמד וזהות, איזה תרבות תהיה בארץ, תופעת מירי רגב, (אי) הקשר בין מעמדות נמוכים לתנועת העבודה, החלוקה הגסה בין מזרחים ואשכנזים והצורך לחשוב מחדש על אשכנזים לא פריבילגים, לצד מזרחים שנהנים מלא מעט פריבילגיות (מעטים אבל קיימים). החיבור שאני מציע הוא לא מעמדי בלבד ולא זהותי בלבד אלא דרך מושג ששמעתי לאחרונה ואני מאמץ אותו: גמגמיסטי, גם וגם, לא איבוד זהות על חשבון המעמד או זהות אחרת אלא על יצירת קואליציות חדשות שבנויות על גם וגם. בארצות הברית השחורים וההיספאנים לא יכולים שלא לדבר עם קבוצת הלבנים אנשי הצווארון הכחול, הם חייבים למצוא קואליציות של שיתופי פעולה. פשוט אין מנוס. כאשר אני בוחן את המציאות הישראלית אני לא מוצא סיבה לכך שלא יהיו חיבורים בין המזרחים, יוצאי אתיופיה, יוצאי ברית המועצות, ערבים ואשכנזים אנשי מעמד הפועלים.

אני חושב שיהיה נכון לארצות הברית לבחור בקלינטון ולתת לה הזדמנות לתקן את מה שדורש תיקון. אם היא לא תצליח, אפשר לבחור בבחירות הבאות את ה"טראמפיסט" הבא, הוא מחכה בשער. תפקידה של קלינטון יהיה להחיות מחדש את מדינת הרווחה ולבנות מעמד ביניים חזק ויציב שיוכל לקיים משטר דמוקרטי תקין. אני יודע למי ניתנה הנבואה אך יחד עם זאת, לצערי, אני מנחש שאם לא יקרה משהו ברגע האחרון, טראמפ יהיה הנשיא הבא של ארצות הברית. הכעס הוא כל כך גדול שהרגש משתלט על הרציונל, כמו שקורה לכולם. אני לא מאמין שזה יהיה אפוקליפטי כפי שמור מתאר בסרטו, סוג של נשיא אחרון של ארצות הברית, אבל אין ספק שארצות הברית תשנה את פניה. לסיום, אני מקווה שהמציאות הישראלית לא תגיע אל פי התהום שבה תימצא ארצות הברית אם טראמפ ייבחר (היא מאוד קרובה אליו) וייווצרו הקואליציות שייתקנו את הדורש תיקון, כמו בארצות הברית ויפה שעה אחת קודם!